בחודשים האחרונים אני חווה משבר זהות מינורי שגורם לי לתהות מה אענה אם ישאלו במה אני עוסקת, או גרוע מזה – מה הקשר בין מה שלמדתי לבין מה שאני עושה.
"אז מה את עושה בחיים?" יכולה להיות שאלה פשוטה וקונקרטית שתעלה בשיחת היכרות בסיסית. רוב האנשים ישלפו תשובה בקלות, אבל יש כאלה שיידרשו להתאים אותה לזהות השואל.ת ולמידת ההיכרות שלו.ה עם העולם המקצועי שלהם.
אנשי הייטק, למשל, ייתנו תשובה כללית לאלה שאינם מהתחום ותשובה מפורטת יותר לאנשי הייטק כמותם. התשובה הכללית יותר, שנשמעת משכנעת וברורה, אינה חושפת הרבה על סדר היום של המשיב.ה. כשאשת הייטק אומרת לי שהיא מתכנתת/מנהלת פרויקט/ מנהלת מוצר, אקטלג אותה מיד בתיקיית "הייטק זה סינית", והיא לא תשמע ממני שאלה נוספת בעניין.
מאז שסיימתי את לימודי בבצלאל ופתחתי לעצמי סטודיו, אני מגלה שהתשובה לשאלה הזו אינה פשוטה בכלל, ואם להוסיף על המורכבות – כל שינוי קל או כבד בעיסוק שלי פותח אותה לדיון מחודש.
ב-2015 ביקרתי לראשונה בביאנלה לקרמיקה בעיירה המנומנמת סטוק און טרנט שבאנגליה. התערוכה הוצגה במפעל קרמיקה נטוש, ומכל העבודות שם זכור לי במיוחד סינר אחד שהיה תלוי ליד עבודה לא מאוד מוצלחת בעיני. אפשר לומר שהסינר האפיל על הקרמיקה, והוא עולה בזיכרוני בכל פעם שאני מתלבטת בזהותי המקצועית.
על הסינר היו כתובות מיני אפשרויות להגדרת העיסוק בחומר, וכולן היו מחוקות, כלומר שום הגדרה לא התקבלה. אולי האהבה שלי לפריט הזה הייתה קשורה לגילוי המרעיש שהשאלה הזו מעסיקה אנשי חומר ויוצרים אחרים, ואולי היא חובקת עולם, או לפחות חובקת אותי ואת יוצר הסינר המוצלח הזה וכל הקילומטרים שמפרידים בינינו.
אז כדי להבין איך אני מגדירה את העיסוק שלי, פניתי לפסיכולוג הבית ושאלתי כיצד הוא מגדיר את העיסוק שלו. התשובה שלו הייתה מאוד פשוטה, כי לכל הגדרה שלו מוצמדת תעודה ממוסד אקדמי או מקצועי המאשרת את זהותו המקצועית ואת התחומים שבהם הוא מתמחה.
אילו הייתה לי תעודה כזו, היה לי קל מאוד לענות על השאלה "מה את עושה בחיים", אבל בתעודה שלי מבצלאל כתוב שאני בעלת BFA באמנות, אף על פי שאני לא מגדירה את עצמי כאמנית.
ההגדרה המקצועית שלנו מורכבת ממעגל חיצוני – תארים אקדמיים והכשרות מקצועיות, כלומר אסמכתאות רשמיות שיש להן זיקה למוסדות השכלה או הכשרה מקובלים (המקרו סיסטם) – ומעגל פנימי אישי ופרטי המבוסס על הדימוי העצמי שלנו ועל האופן שבו אנחנו תופסים את העיסוק שלנו (המיקרו סיסטם).
[1] החלוקה למעגלים מבוססת על תאוריית המערכות האקולוגיות של ברונפנברנר מ-1979.
בין המעגלים הללו מתקיימים יחסי הגומלין שבין עמיתים למקצוע, הסביבה החברתית והמקצועית והמקומות שבהם המקצוע נושק למקצועות אחרים (המסו סיסטם)[1].
כאשר מעגל המקרו סיסטם אינו מספק מענה מוחלט או מייצג מספיק, נשארים המעגלים האחרים ובהם כר נרחב לעולם ה"עצמי".
בשיחות עם קולגות אני מגלה שכל אחד מהם מגדיר את העיסוק שלו בצורה מעט שונה, גם אם הם למדו באותו מוסד להשכלה גבוהה ועוסקים פחות או יותר באותו תחום. יש לי חברה שאינה עוסקת בחומר כבר עשרות שנים ובכל זאת, אם תשאלו אותה במה היא עוסקת, היא תגיד שהיא קרמיקאית.
עם הזמן גיליתי שכל תשובה של קולגה לשאלה החמקמקה הזאת תמיד מציתה את דמיוני, ושהתגובה אליה היא רגשית מאוד. למשל קדר בעיני הוא אדם שקם בבוקר, שוקל מאה גושי חומר, מתיישב על האובניים, עובד מבוקר ועד ערב על הגושים שיצר ומתפרנס ממכירת כלי הקרמיקה שאותם הוא מכין. קדרות היא בעיני דרך חיים ובכל זאת, למרות הרושם המוצק שיש לי על העוסקים בקדרות, פגשתי לא מעט אנשים שמגדירים את עצמם כקדרים אך לא עונים כלל על ההגדרה שלי למקצוע הזה.
תפיסת האדם היוצר כמולטי-דיסציפלינרי מוסיפה למורכבות ולטשטוש ההגדרות, וכך המעצב התעשייתי יכול להיות מומחה בחומר קרמי יותר מהקרמיקאית שעושה עבודות וידיאו שאותן מצלמת צלמת שהיא בעצם רקדנית שמקרינה את עבודות הווידיאו שלה במופעי ריקוד עכשווי (מבוסס על אנשים אמיתיים). ביום ששלחתי את העבודה שלי לביאנלה לקרמיקה בקובץ מחשב הבנתי שחומר הוא מושג רחב וכמוהו ההגדרה מי אני ומה אני עושה.
בניגוד לנושאים אחרים שבהם ככל שהתעמקתי התמונה התבהרה, תחום העיסוק וההגדרה המקצועית נותר מעורפל, וככל שאני מתעמקת בו עולות עוד שאלות וצצים עוד שיקולים, דעות ורשמים שונים שמרכיבים בסופו של דבר את הזהות המקצועית של האדם היוצר. נראה שההגדרה אינה בהכרח מבוססת על השכלה אלא בעיקר על תחושות ורגשות ואפילו על פנטזיות סובייקטיביות שעונות על הצורך הרגשי ועל תפיסת העצמי. ועוד לא אמרתי מילה על מוסכמות חברתיות, מסרים סמויים או גלויים מהבית שגדלנו בו ודעות קדומות או מתקדמות על מהו מקצוע "טוב" או "מכובד" או חלילה "מפרנס בכבוד".
אולי העובדה שאנשים יוצרים אינם מחויבים לשום הגדרה היא חלק מהזהות המקצועית שלהם. הם יכולים להגדיר את עצמם כך או אחרת באופן פלואידי ודינמי שמשתנה כל הזמן כמעט בקצב שבו משתנה "הצהרת האמן" שלהם, אם הם אי פעם כתבו אחת כזאת.
רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.
