עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

מסע ריפוי

"המצב של הקרקע הבוערת, הפעורה, הבלתי אפשרית, יחד עם הכאב והמאבק התניעו את העבודה בסטודיו כמו מעצמה". שיחה עם האמן משה רואס שמציג עבודות חדשות בשתי תערוכות במקביל 

מראה הצבה מתוך התערוכה "להרוג את הדרקון", מוזיאון וילפריד ישראל, 2024. צילום: דניאל חנוך

בשתי תערוכות שהוא מציג בימים אלה לוקח אותנו האמן משה רואס למסע. בתערוכת היחיד "להרוג את הדרקון" במוזיאון וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע (שאצרה שיר מלר-ימגוצ'י) מדובר במסע ממש ואפילו כרונולוגי. ואילו ב"מעיינות", תערוכה משותפת עם הצלמת אן שימין שטרית בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית בתל אביב (שאצר דור גז), המסע הוא משותף ונוצר מתוך דיאלוג עם אמנית שלא הכיר לפני כן. 

שתי התערוכות מביאות לנקודת שיא את עבודתו של רואס ב-15 השנים האחרונות, שבמהלכן הוא התנסה לא רק במה שנחשב לחומר בעולם האמנות אלא כמעט בכל חומר שקיים בסביבתו, וכל אחד מהחומרים האלה נושא איתו סיפור, הצדקה ותהליך מחשבתי.

מראה הצבה מתוך התערוכה "מעיינות", גלריה בצלאל לאמנות עכשווית, 2024, במרכז "החסידה הצחורה". צילום: ברק רובין

הוא החל את דרכו במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, וכבר שם התנסה בחומרים אחרים מלבד טקסטיל כמו מתכות שונות. אחרי שסיים את הלימודים ב-2009 והסתובב מעט בעולם – סיבוב שכלל גם זכיות בפרסים – חזר ארצה לשנה של לימודי רסטורציה, מה שהשפיע מאוד על עבודתו בהמשך. בשנת 2016 החל ללמוד במסלול ללימודי המשך במדרשה לאמנות בבית ברל, וסיים אותו בשנת 2018. בימים אלה הוא אחד משישה אמנים שמשתתפים בתוכנית שהות אמן של ארטפורט, ובשנים האחרונות גם מנהל את סדנת ההדפס במוזיאון פתח תקווה לצד עבודה בצוות מחלקת החינוך של המוזיאון. 

לאורך כל השנים העבודות שלו מתאפיינות כאמור בשימוש בחומרים שונים ומגוונים, בין השאר כאלה שהוא מוצא ברחבי הארץ – בין אם בטיולים או במסעות ובין אם בתוך העיר. "אומרים עלי שאני לקט. כל הדברים שנאספים אלי לסטודיו הם כאלה שאני מזהה בהם תהליך שכבר התחיל, שינוי שמתחולל בהם. זה מהלך שקוסם לי וגורם לי להרגיש שאני צריך שאותו האובייקט ייאסף אלי. אני צריך את האנרגיה הזאת לידי ומרגיש שפעולה שלי צריכה להיכנס אל תוך החומר". 

משה רואס, "שנתות", 2023, חוטי שעווה ארוגים על שלד פליז. צילום: דניאל חנוך

אל הסביבה שבה הוא פוגש את האובייקטים הוא מתייחס לא פעם כאל בית גידול, אבל גם את הסטודיו שלו הוא רואה ככזה – מרחב שבו הדברים מתחוללים. "את כל העבודות שלי אני עושה לבד. אני לקט של טכניקות. עכשיו אני לומד ניפוח זכוכית, בעבר למדתי אמייל, צורפות, התמחיתי בדפוס רשת ותחריט. בכל פעם אני נוגע במשהו, מבין אותו וממשיך הלאה. למשל לא למדתי צורפות כדי לייצר תכשיטים. זה היה מבחינתי רגע של הבנה אחרי שהתחלתי לעבוד עם חומרים קשים והייתי צריך להבין את היחס בין הרך לקשה. כשתנועה מסוימת מעניינת אותי, אני מרגיש שאני צריך ללמוד אותה. עם הזמן זה הפך להיות כמו תיק שאני הולך איתו, שמאפשר לי לדמיין ולבצע יותר. 

"הלמידה הזאת נועדה כדי להגדיל את ארגז הכלים שלי, אבל גם כדי להבין את הדי-אן-איי של החומרים. הרצון הוא לזקק משהו במחשבות, למשל בעבודה עם מתכת אל מול עבודה עם טקסטיל. היא מאפשרת לי להבין איך אני ניגש לכל חומר ואיך אני פועל מולו". 

משה רואס, "קרב (1)", 2023, הדפסי רשת על כותנה, משטחי נחושת צרובים, חלקי שטיחים, ריבוע פליז וחגורה: מעשה טלאים על בסיס יריעת לבד חומה. צילום: דניאל חנוך.

התערוכה במוזיאון וילפריד היא גדולה יותר ומכילה גוף עבודות שעליו הוא עובד כשנתיים. כשהחל לעבוד עליה, אחרי רצף של פרויקטים קודמים – תערוכת יחיד במשכן האמנים הרצליה ופרויקט במסגרת חממת האמנים של מפעל הפיס במוזיאון בת ים – הוא הרגיש שהוא צריך ליצור בה מרחב של שקט, קודם כול בשבילו. "דמיינתי תערוכה שהצופה עובר בה תהליך ריפוי", הוא מספר, "ומתוך הדיאלוג עם שיר לגבי מה זה השקט הזה שאני מחפש ומי מביא אותו הגענו לדמות דמיונית, שאמאן או כהן, שיוצא למסע עם כלי העבודה שלו. 'להרוג את הדרקון' זה מונח שמשתמשים בו ביחס להתגברות על פחד, על קושי, על יצר. במקביל הדרקון, בטח בתרבויות המזרח, הוא דמות ארכיטיפית ועוצמתית שאם פוגשים בה היא יכולה להגשים משאלות".

בתערוכה, מסביר רואס, קיימים שני הכוחות הללו – מצד אחד זה של המאבק, ההתגברות, הניסיון להרוג משהו בתוכנו, ומהצד האחר המפגש עם הישות הזו ומה שהיא מעוררת בנו. העבודה הראשונה שבה נתקלים הצופים היא "תיבה", פסל המורכב מעשר מגירות שבכל אחת מהן מונחת עבודה. העבודות מורכבות מאובייקטים שאסף רואס במקומות שונים ועבד עליהם בטכניקות שונות ומחפצים מהאוסף של מוזיאון וילפריד (בהם כאלה משנת 600 לספירה). "זה קודם כול מנגנון שמפעיל את הצופה להתבונן פנימה. העבודה היא גם מיני-תערוכה בפני עצמה. במעבר בין מגירה למגירה יש אלמנט של גילוי ושל נבואה. המגירות הן כלי העזר שלי לקרוא את מה שמתרחש בחלל – גם מבחינה חומרית אבל גם מבחינת הפרקטיקה והמחשבות שלי על אמנות". 

פרט מתוך העבודה "תיבה", 2022, ענף עץ אשל מים המלח, מוט ברזל שהתאבן בים התיכון. צילום: דניאל חנוך

עבודת המגירות היא מעין אקספוזיציה לתערוכה ומשמשת גם כמקרא שלה. מהעבודה הזאת יוצא רואס יחד עם המבקרים בתערוכה למסע. על הקיר תלויה העבודה "מטה" – מעין מטה נדודים עשוי נחושת שהוא חימם, ריקע ושייף כך שהתקבל מראה שמזכיר ענף. המטה מוחזק על ידי שתי זרתות של רואס היצוקות בברונזה – אלמנט שחוזר על עצמו בעבודות נוספות בתערוכה. מולו ניצבת העבודה "שנתות", נול תלוי שעליו נארגו חוטי שעווה המייצגים את הכסות – אם זו כתונת הפסים של יוסף או הבגד של השאמאן/הכהן שיוצא למסע.

בהמשך התערוכה ניצבת העבודה "על קצה הלשון", הדפסת ריאקטיב של דימוי שהוא אובייקט פיסולי שפיסל בסטודיו ובסוף התפרק ומה שנותר ממנו הוא רק התצלום. "באחד הצילומים התיישב זבוב על הקצה של החרב הצלבנית שהייתה חלק מהפסל, והיה לי ברור שהוא צריך להיכנס לעבודה". בעבודה "מידה כנגד מידה" – סדרה של עשרה פסלי ברונזה שמתארים ג'סטות של כפות הידיים של רואס – כל אחד מהפסלים הוא חיבור של שתי כפות ידיים, שכל אחת מהן פונה לכיוון נגדי. "הידיים הן אלה שיוצאות אל הקרב, הן אלה שלומדות וזוכרות", הוא אומר. 

משה רואס, "מידה כנגד מידה", 2023, חמש יציקות ברונזה כפולות של ידו הימנית של האמן מונחות על יריעת לבד גולמי ובסיס עץ אלון. צילום: דניאל חנוך

פיסול הידיים מתקשר גם למקום שתופסות בחייו של רואס הסבתות שלו משני הצדדים: סבתו האחת לונה, שממנה למד את מלאכת הטקסטיל ועבודת היד; וסבתו מרסדס, שהייתה הילרית. "בכל פעם שהיינו חולים היינו הולכים אליה. היא הייתה משכיבה אותנו על מיטה, מסירה את המטפחת שעל ראשה ופורשת אותה לאורך הגוף שלנו. אחר כך היא הייתה מתחילה פעולה של זרת רודפת אגודל לאורך כל הגוף שלנו, אומרת תפילה בספרדית, משתעלת וקושרת בחזרה את המטפחת על הראש. יום למחרת היינו בריאים והיא הייתה נהיית חולה, ואחרי כמה ימים זה היה יוצא ממנה". 

בהמשך התערוכה מוצגות עבודות שיצר מחומרים שליקט בטבע – כל עבודה היא עוד חלק במסע אל עבר הריפוי עד ההגעה אל ראשו של הדרקון, שעשוי גולגולת של עז עם אלמנטים של נחושת שעליה הדפיס וצרב. "לכל דבר יש משמעות. אם אני בוחר להכניס חומר מסוים או אלמנט צורני מסוים, יש לו משמעות בתוך התחביר הכולל. הכול קורה מתוך הבטן, מתוך האינטואיציה, מתוך תחבירים שאינם מילוליים". 

משה רואס, "עטרה", 2023, גולגולת עז, משטחי נחושת מולחמים, צרובים ומצופים אמייל חם, חוליה משריון צבועה בירוק. צילום: דניאל חנוך

גם החיבור שנוצר בינו לבין אן שימין שטרית, שותפתו לתערוכה "מעיינות" בגלריה בצלאל, לא היה כזה שתוכנן מראש. "דור גז הוא זה שיצר את החיבור. הוא שלח לי צילומים שלה ואני הרגשתי בהם המון דברים משותפים. יש בעבודות שלה עיסוק באיזון, בסכנה ובמשיכה, משהו שמודע לפתיינות ולחושניות שבו, שגם אני חושב שהוא הכרחי. אני חושב שאמנות צריכה להיות יפה".

העיסוק באיזון, ביחסי כוחות ובשיווי משקל נוכח מאוד בתערוכה הזוגית. בעוד ששימין מציגה תצלומים בשחור-לבן שצילמה ברחבי הארץ – בין אם בהתנחלויות ובין אם ביישובים בדואיים – רואס מציג סדרה של עבודות שהנוכחות של היופי אל מול הקריסה בהן היא חזקה מאוד. מלבד שתי עבודות שנוצרו לטובת תערוכות קודמות ונתלו עכשיו בצורה שונה, רוב הפריטים המוצגים נוצרו תוך כדי העבודה המשותפת עם שימין שטרית, בהשפעת הדיאלוג ביניהם ובהשפעת התצלומים שלה. 

משה רואס, "לשונות", 2020, 86 סכיני מכסחת כותנה משומשים מונחים על קונסטרוקציות סולם פליז חתוך. צילום: כרמית חסין

"המפגש בינינו התחיל בשיאה של המהפכה המשפטית ואז תוך כדי המלחמה, מה שאפשר לי רווח של כמה חודשים שבהם נולד גוף עבודות חדש שעוסק באלימות כבושה. יש בעבודות בתערוכה הרבה פחות פחד ממפגשים חדים, מקטיעות, מדקירות ומפציעות. זה קשור בעיני לתקופה וגם לעולמות של אן. בתור מישהו שעוסק בפיסול מופשט, להיכנס לדיאלוג עם צלם שעסוק בדימוי, בלתפוס רגע במציאות, היה עבורי חיבור מסעיר". 

בתערוכה מוצגות שלוש עבודות חדשות. המרכזית שבהן, שמוצבת במרכז החלל, נקראת "החסידה הצחורה", מעין מובייל שנתלה מתקרת הגלריה, מסתובב על צירו ועוסק באיזון ובשיווי משקל. "זוהי מערכת שתלויה על בלימה. ברגע שפרט אחד בה יוצא מאיזון, הכול יוצא מאיזון – קצת כמו בחיים שלנו. היא החלה מתוך פרט קטן שמצאתי ליד אתר בנייה – מחבר של פיגומים. למחבר הזה יש מנגנון פנימי ומשהו בו כבר היה נטוע בזמן. היה לי ברור שזו ההתחלה של העבודה".

רואס החל לעבוד עליה ביום כיפור האחרון והמשיך לאורך השבועות והחודשים הראשונים של המלחמה. למחבר הוא חיבר אובייקטים שונים: ענף איקליפטוס שגילף, פליז חרוט בצורת מקור של חסידה, קוצים, ברזל יצוק, זנב של גדי, אוכף/שטיח ועוד. "המערכת בעבודה הזו מייצרת, בשונה מפסלים אחרים, התנגשות בין החומרים. יש בה נוכחות ברורה של המחברים, של השפה ושל החומרים. הם לא מתחבאים או מנסים להיטמע. האוכף/שטיח/כרית למשל, התחבר לי גם למחשבה על הסביבות שאותן אן מצלמת, אלה שחיים בהן נערי הגבעות או הבדואים – מבנים ארעיים שהם שעטנז של חומרים שונים. 

משה רואס, "שה וגדי", 2018, שני חלקי שורש עץ אפרסק מבוקע, עור גדי תפור בגידי גדי, באדיבות אספן פרטי. צילום: כרמית חסין

גם שם התערוכה, "מעיינות", מתחבר מבחינתו של רואס לפסל: "מעיין הוא סביבה שאתה מתכנס לתוכה. הוא מגלם רעיון של טוהרה אבל גם כזה של מאבק וטריטוריה. כשאני מגיע למעיינות בטיולים שלי יש בהם תמיד סוככים של ענפים וצמחייה שגורמים לי להרגיש שאני נכנס למחנה שבנו ילדים. זו גם קצת התחושה בעבודה. היא מגלמת גם רעיונות של כלי נשק ושל חייתיות וגם מזכירה לי את הפאות של נערי הגבעות בתצלומים של אן". 

הפסל האחרון שיצר לטובת התערוכה הוא "חתך" – אלמנט דקיק אנכי שתלוי גם הוא מהתקרה, עשוי חרוט נחושת וניפוח זכוכית בצורת טיפה. "היה לי ברור שאני רוצה לייצר בו רגע חד, ברור, מינימליסטי. דווקא בגלל כל החומריות המגוונת שקיימת בפסלים השונים. התחלתי מחרוט נחושת שאותו חידדתי במחרטה ואז בחריטה ידנית. בחיבור בין חרוט הנחושת לטיפת הזכוכית נוצר אפקט של צבעי קשת בגלל שינוי הטמפרטורות במהלך העבודה". 

משה רואס, "חתך", 2024, חרוט נחושת דו כיווני משויף וטיפת זכוכית מנופחת. צילום: ברק רובין

טיפת הזכוכית, שניפח רואס בעצמו, מחוברת לקצה התחתון של המוט באמצעות מחבר דקיק ושברירי. "ברגע שהטיפה הזו נוצרה היה לי ברור שהיא ומוט הפליז נועדו זה לזה, משהו שיסיים את הקו הברור, החותך, האנכי. היא נראית גם כמו הפרשה של גוף שמתחברת לדימויים הגבריים של אן, וגם כמו טיפה של מים – ששוב מתחברת לנושא של המעיינות". 

העבודה על שתי תערוכות ברצף באחת התקופות המורכבות שהיו לנו כאן אי פעם הייתה גם היא מאתגרת. "תמיד אחרי פתיחה של תערוכה יש נפילת מתח, וגם בדיוק נכנסתי לסטודיו החדש של ארטפורט. אבל המצב של הקרקע הבוערת, הפעורה, הבלתי אפשרית, יחד עם הכאב והמאבק התניעו את העבודה בסטודיו כמו מעצמה".

"להרוג את הדרקון", מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע 

אוצרת: שיר מלר-ימגו'צי 

נעילה: 8 במאי 2024

"מעיינות", גלריה בצלאל לאמנות עכשווית, תל אביב

אוצר: דור גז

נעילה: 30 במרץ 2024

רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.