עמוד הבית

עיונים

השקפות

תלכידים

להפוך קש לזהב. שיחה עם מעצבת הטקסטיל שירה שובל

תלכידים, מראה הצבה בתערוכה "מלאכת היעלמות: מחוות טקסטיליות למה שנעלם ולמה שנשאר", מוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילום: אנטולי קריניצקי

בעקבות התערוכה "מלאכת היעלמות: מחוות טקסטיליות למה שנעלם ולמה שנשאר" באוצרותן של גלית גאון ותום כהן שמוצגת בימים אלה במוזיאון לתרבות הפלשתים ע"ש קורין ממן באשדוד, שוחחתי עם מעצבת הטקסטיל שירה שובל על עבודתה "תלכידים" המשתתפת בתערוכה.

איך הגיע הרעיון לעבודה הזו והאם היא מייצגת את הדרך שבה את עובדת בדרך כלל?

כשאני מנתחת את עצמי, נקודת המוצא שלי היא תמיד חומרית-טכנולוגית. יש בי סקרנות לגבי תהליכי עבודה והתנסות עם חומרים, ומתוך זה נובעים הרעיונות והשאלות. אני מרגישה שבכל פעם אני מתארחת במערכת חומרית אחרת או בשדה חומרי אחר. בעיקר טקסטיל אבל לא רק. הרבה פעמים האירוח מתאפיין בפרטנרים, ומה שמחבר ומקשר בינינו הוא ההתעסקות בחומר מסוים והסקרנות לגביו שמולידות רעיון ומחשבה, שאלות וקונספט. בניגוד למשל לעיצוב תעשייתי, שבו לרוב יש רעיון, סקיצה, מודל ואפיון ורק אז מחשבה על החומר המתאים להגשמת הרעיון, אצלי זה תמיד היה הפוך ותמיד נבע מהתגליות שלי בעבודה ישירות עם החומר.

תלכידים, מראה הצבה בתערוכה "מלאכת היעלמות: מחוות טקסטיליות למה שנעלם ולמה שנשאר", מוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילום: אנטולי קריניצקי

"תלכידים" התחילה להירקם כבר לפני כמה שנים בקורס שאני מלמדת בשנקר יחד עם מהנדסת הטקסטיל אירית בדוסה העוסק בטכנולוגיה של בלתי ארוגים, שזה בשפת העם "ליבוד". במחלקה יש מעבדה לליבוד תעשייתי יבש שמתבצע עם מכונת מחטים לליבוד יבש  (Needle punch) – מכניסים סיבים מסודרים – טבעיים או סינתטיים – לתוך "מיטה", ואז המיטה מורידה עליהם בבת אחת מאות אלפי מחטים ובכך יוצרת סיבוך בין הסיבים. בניגוד לאריגה וסריגה, שהן טכנולוגיות מסורתית בעלות מוניטין, הטכנולוגיה הזאת פחות נחשבת, ובתעשייה היא משמשת בעיקר להכנת מוצרים שנחשבים נחותים, לדוגמה סמרטוטי רצפה, ציוד רפואי חד-פעמי כמו מסיכות קורונה ומוצרי אל-בד. מדובר בטכנולוגיה מסורתית עם פוטנציאל גדול בעיני, אבל כרגע אין בה דגש על עיצוב. לפני שנתיים, מתוך רצון להסביר לסטודנטים ולסטודנטיות איך הטכנולוגיה הזאת בכלל עובדת, התחלתי להשתעשע בליבוד יבש ידני ולעשות כל מיני סקיצות בבית.

תלכידים טבעיים בחוף אשדוד. צילום: שירה שובל

באחד המפגשים במסגרת הליווי לתערוכה עשינו סיור בחוף ים באשדוד שיש בו אזור שלם של סלעי תלכיד. נמשכתי לתלכידים האלה, שטומנים בחובם כל מיני הפתעות. ראיתי בהם סוג של "בלתי ארוג" שיש בו מלא חומרים שמתחברים אחד לשני מתוך התכונות של עצמם, וזה הזכיר לי את היכולות ואת הפוטנציאל של הצמר, שאנחנו לא מתייחסים אליו כך, אבל הוא בעצם "יודע" להיות מחבר. אנחנו מתייחסים אליו כאל משטח או יריעה, אבל בעצם יש לו  קשרים מאוד חזקים שיכולים לחבר גם חומרים אחרים. משם זה התחיל. במקביל בתחילת הקורונה, כמו הרבה אימהות, מצאתי את עצמי סגורה בבית עם שני ילדים צעירים ונלחמת על המרחב שלי. זה גרם לי להיות הרבה יותר מודעת לכל החפצים סביבי ולמה שקורה במרחב הביתי והתחלתי לבחון חלקי צעצועים מפלסטיק נחות של הבת שלי, שמאופיינים בצבע בוהק ובאיכות ירודה, ולחבר באופן אינטואיטיבי כל מיני חלקים בצורה חדשה בעזרת סיבי צמר. הפרויקט הזה גם מתחבר לפרויקט שעשיתי בתואר השני במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבמסגרתו קיבלתי סטודיו בבית ספר, ובו פתחתי מעין בית-מלאכה קטן לטקסטיל ואירחתי ילדים לעבוד איתי. זה היה הבסיס למחקר מעשי שעסק במונח "אינטליגנציה חומרית" שטבע החוקר והאוצר גלן אדמסון (Glenn Adamson). אדמסון טוען שאינטליגנציה חומרית היא היכולת שלנו להסתכל במרחב הפיזי שלנו, לראות חפצים, לשאול עליהם שאלות ולהבין איך הדברים מיוצרים. לדעתו בימינו בני האדם לא עושים את זה באופן אוטומטי כי הם מרוחקים מאוד מתהליכים, אבל לאנשי הקראפט יש את היכולת הזאת. יצאתי מהנקודה הזאת לבדוק איך זה בא לידי ביטוי בבית הספר כמקרה מבחן ואיך אני רואה את זה בסטודיו ומה אני יכולה ללמוד על זה. אחד הדברים ששמתי לב אליהם היה שהילדים ביקשו דבק בכל פעם שניסו לחבר דברים. "איפה הדבק?" "אפשר דבק?" לכן קראתי לעבודה "אפשר דבק". נוצר מעין מניפסט כזה בסטודיו שבכל פעם שאנחנו נתקלים באיזשהו חומר, אנחנו בעצם קודם כל רוצים להבין מה התכונות שלו ומה הוא יודע לעשות ואיך אפשר לחבר אותו מבלי לפנות למקור חיצוני או לאיזה פתרון קל ומהיר שלא מצריך חשיבה. אני מספרת לך את כל זה כדי להגיד שמצאתי בצמר את היכולת הזאת לחבר דברים בצורה חכמה ועמידה מבלי להשתמש בדבק. זאת הייתה נקודת המוצא.

תלכידים (פרט). צילום: שירה שובל

העבודה שלך נראית כמו עבודתה של בת הטוחן, כי החומרים שאת משתמשת בהם, חלקי הצעצועים ותוצרי הלוואי של תעשיית הטקסטיל, הם בעצם פסולת, ונדמה שאת הופכת אותם לזהב: התוצר הסופי הוא מאוד נקי, אסתטי ומעוצב, ויש בו רגע של פליאה מבחינת העשייה שלו.

נכון, ולקח לי זמן להגיע לזה. סיבי הצמר האלה נקראים noils, שהם נפולת, כלומר שאריות פסולת מתעשיית האריגה והטווייה. אלו סיבים קצרים מכדי לטוות מהם חוט, הם לא שווים כלום והם הולכים לפח, אבל לליבוד הם מושלמים. אם היה לוקח לי שעות לחבר משהו, פתאום הם נדבקים אחד לשני כמו קסם. זו הייתה פריצת דרך טכנית כביכול. המעצבת שבי רצתה לייצר סדר ואסתטיקה וגם לעשות שימוש חוזר, upcycling, בכל החומרים הנחותים האלה כדי להעניק להם ערך ולתת להם זהות חדשה לגמרי.

רוב הדברים שעשית מורכבים מחלקי פלסטיק ממוינים לפי צבע וגודל, לעומת התלכידים בטבע שהם יותר הטרוגניים ופחות "בוחרים" את מה ללכד. בעבודה הזו עשית בחירה מאוד מודעת של צבע, של צורה, של אופן החיבור ומיקומו של כל חלק. מה היה הלך המחשבה בעת הבנייה של העבודה?

מתוך תהליך העבודה – מיון חלקי הצעצועים לפי צבעים. צילום: שירה שובל

ביקשתי בקבוצות הוואטסאפ של הגנים חלקי פלסטיק מצעצועים ישנים, וזה היה מטורף. קיבלתי ערימות של "זבל ביתי" מצעצועים. כדי לייצר איזשהו סדר בתוך הכאוס הזה, הרגשתי שאני חייבת קודם כול למיין אותם. התחלתי למיין לפי צבע כדי לראות את הדברים, אחרת מבחינתי זה מאוד מציף, ואז תוך כדי חשבתי שאני אנסה לבנות כל פעם סביב קבוצת צבע אחרת ואראה איך הדברים מתחברים ואיך יכולה להיווצר צורה מעניינת, וזה כבר הפך יותר לפיסול. להבין מתוך החומר עצמו איך זה עובד. גם הילדים שלי השתתפו בפרויקט, הביעו דעה ולפעמים גם כעסו עלי שאני לוקחת חלקים שהם רצו להשתמש בהם.

אני רואה את העבודות שלך כחיבורים בין עולמות וגם כטשטוש גבולות בין העולמות של סטודיו/בית, צעצועים/צלמיות, פלסטיק/טקסטיל. האם זה משהו שחשבת עליו או  שהחיבורים האלה טבעיים בעינייך?

לא חשבתי על זה אף פעם, אבל אני חושבת שהיברידיות היא משהו שמאוד מעניין אותי. כבר בפרויקט הגמר שלי בתואר הראשון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ב-2009, שילבתי סיבי זכוכית עם סיבי פחמן ואפוקסי, שהם חומרים טכניים, באריגה ידנית על נול עם צמר וכותנה, ויצרתי מחיצות. עניין אותי לבדוק אם אפשר לייצר חוויה חומרית חדשה משני עולמות שונים. להסתכל על זה ולא לגמרי להבין מה קרה שם. אני חושבת שזה מעסיק אותי בגלל החדשנות שבזה. אני לא אומרת שבפרויקט "תלכידים" יש מהלך חדשני, אבל זאת אחת הדרכים לייצר משהו חדש היברידי שהוא בין תחומים. יש מעצבים שעובדים מאוד לעומק ובצורה מתודולוגית סביב אותו נושא, אבל אני שייכת לז'אנר היותר מתנסה שבו השלם נבנה מכל מיני כיוונים. זה קשור לניסיון ליצור חיבורים בין חומרים וגם חיבורים ביני לבין אנשים מתחומים שונים. אני עובדת הרבה בשיתופי פעולה ומלמדת עם קולגות מדיסציפלינות אחרות. אני אף פעם לא יודעת מראש מה יקרה. אני באה עם מחשבה כללית, והמקום והמפגש עם האנשים מאוד משפיעים על היצירה.

תלכידים, מראה הצבה בתערוכה "מלאכת היעלמות: מחוות טקסטיליות למה שנעלם ולמה שנשאר", מוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילום: אנטולי קריניצקי

העבודה שלך בעיני משדרת שליטה: האובייקטים מוחזקים ואחוזים היטב על ידי הצמר, וחלקי הפלסטיק מעוגנים בו היטב. בנוסף לכך העבודות הללו מציעות מעין תיעוד תרבותי של החומרים שבהם אנחנו משתמשים בעידן הנוכחי וגם מייצגות סוג של "רישום" של תקופת הקורונה שלך. האמנם?

הפרויקט הזה קרה בתקופה שלא הייתה לי גישה למקום חיצוני ליצור בו או לתעשייה. חומרים כמו מחטים אפשר להזמין באינטרנט ותוך שבוע זה מגיע וזהו, אפשר להתחיל לעבוד ואת לא תלויה באף אחד. הפרויקט הזה לא היה קורה לפני חמש שנים. מתגלה איזשהו פחד מתלות בגורם חיצוני ומתגבר הרצון להיות בשליטה על מה שאת עושה. בפרויקט עצמו הרגשתי שאני פחות בשליטה, כי אני לא מתכננת מראש. אני יושבת מול הדברים ואז מתחילה לשחק עם החיבורים ולהבין איך אני רוצה שהדברים יתחברו בפעולה מאוד סיזיפית וחזרתית. אני חושבת שאלמנט השליטה מגיע מהיכולת להחזיק את האובייקט כולו בשתי ידיים, ממש כמו צלמית. יש לי איזו פנטזיה כזאת לנסות לעשות עם זה משהו גדול, אבל ברור לי שזה צריך להיות מורכב חלקים-חלקים, כי בנטייה שלי אני חושבת כמעצבת טקסטיל. קנה המידה של טקסטיל קרוב יותר לזה של צורפות, שבו יש צורך להרגיש שהידיים שלך שולטות באובייקט.

תלכידים (פרט). צילום: שירה שובל

האם מבחינתך הפרויקט הזה גמור ופנייך לדבר הבא, או שהוא קצה חוט לעבודה נוספת?

אני חייבת להגיד שאני אף פעם לא מרגישה שהפרויקטים שלי גמורים. תמיד יש לי תחושה שיש עוד הרבה לעשות, ושזה תמיד התחלה של משהו. לא תמיד זה קורה, כי לפעמים דברים נזנחים בדרך, ואני גם מאוד אוהבת התחלות, אוהבת את הסקרנות ואת ההתלהבות של הגילוי. במקרה הזה ממש ברור לי שזה לא גמור, ואני מרגישה שהפרויקט טומן בחובו אינסוף אפשרויות, גם מבחינת קנה המידה.

רחל מנשה דור –  אומנית, מרצה ומנחה במכון לאומנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.