יערה רבינוביץ, שחיה בשדה נחמיה בגליל ועובדת בסטודיו שבקיבוץ עמיר הסמוך, פונתה ביום השני למלחמה. כבר יותר מחודש היא לא יוצרת, אבל העבודות שלה נותרו תלויות במקומן בתערוכת היחיד בבית בנימיני שנפתחה לאחרונה מחדש ותינעל בשבת הקרובה, 02.12.23.
"כבר ב-7 באוקטובר התחילו לרוץ הודעות שביקשו מאיתנו להתפנות. ההודעה הרשמית יצאה יום אחרי, אבל הייתי בטוחה שאני עוזבת לכמה ימים וחוזרת. בחודש וחצי האחרונים אני שוהה אצל בני משפחה במרכז הארץ, ופעמיים במהלך התקופה חזרתי לסטודיו שבקיבוץ, שנשאר בדיוק כמו שעזבתי אותו. אי אפשר באמת להישאר שם. הירי לא נפסק ויש 15 שניות בלבד להגיע למרחב מוגן, שאין לי לא בבית ולא בסטודיו. הפעמיים שבהן ביקרתי בצפון היו מאוד מפחידות", סיפרה לי רבינוביץ לפני כמה ימים.
את הריאיון שתקראו כאן ערכתי איתה לפני שהכול התחיל. התערוכה, שבימים כתיקונם כבר הייתה אמורה להינעל, נפתחה מחדש, ובמסגרת אירוע הנעילה היא תקיים במקום שיח ומכירה של עבודות, שחלק מהכנסותיהן יועברו לתרומה לקרן לשיקום כפר עזה.
***
הצלחות הקטומות של יערה רבינוביץ נוצרו מתוך ניסיון למקסם מקום. כסטודנטית לתואר שני במחלקה לעיצוב מוצר בהתמחות בזכוכית וקרמיקה באקדמיה המלכותית של דנמרק, היא פשוט רצתה להציב כמה שיותר מעבודותיה על המדף בדירת השותפים שבה גרה. אבל העיסוק שלה בצלחות ובצורתן, כך גילתה בדיעבד, התחיל עוד לפני כן, במהלך לימודי האדריכלות שלה לתואר ראשון בבצלאל.
בימים אלה מציגה רבינוביץ את "מערום", תערוכת היחיד הראשונה שלה שאצרה נעמה הנמן בבית בנימיני. בתערוכה מציגה רבינוביץ את אותו אובייקט יום-יומי – צלחת – במגוון גרסאות ובשפה שהפכה להיות מזוהה איתה ועם יצירתה הקרמית – נטולת צבע, קטומה, בעלת קווים ישרים ופינות מחודדות.
לא רק הצלחות של רבינוביץ מיוחדות אלא גם הדרך שהובילה אותה לעולם הקרמיקה. את לימודי האדריכלות היא סיימה בשנת 2013, והייתה בטוחה שזה התחום שתעסוק בו בעתיד. "אחרי הלימודים עשיתי התמחות ואחר כך עבדתי שנתיים במשרדי אדריכלים שונים בתל אביב", היא מספרת. "הכול היה לפי הספר. במהלך הלימודים הייתי מאוד אופטימית ובדיעבד אולי גם נאיבית. הם היו עבורי חוויה טובה, אבל אחרי שנתיים בעבודה במשרד הבנתי שזה לא בשבילי. כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שגם הבניינים שתכננתי במהלך הלימודים היו תמיד קונספטואליים, ויכול להיות ששם נוצר הפער – בין מה שדמיינתי לבין החיים האמיתיים".
במהלך לימודי האדריכלות יצאה רבינוביץ לחילופי סטודנטים בנורבגיה והתאהבה במדינות הנורדיות. כשהחליטה שאינה מעוניינת לעסוק באדריכלות, נרשמה לתואר שני בקופנהגן, כחוויה מתקנת.
היה לך איזשהו ניסיון בקרמיקה או זכוכית לפני כן?
"לא. לפני דנמרק לא נגעתי בחומר. בזמן הלימודים בבצלאל, המחלקה שהכי אהבתי הייתה המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. תמיד קינאתי בסטודנטים שם. רק אחרי שהתקבלתי לתואר שני בקופנהגן, הבנתי שרוב העבודה תיעשה בצורה עצמאית ותכלול הנחיה אחת לשבועיים. יכול להיות שאם הייתי יודעת את זה לפני כן, לא הייתי נוסעת".
בדנמרק היא גילתה את הטכניקה של עבודה בתבניות. "זה מאוד התחבר לידע שלי כאדריכלית. היה לי קל לתכנן, לייצר נגטיב לאובייקט, ליצור זוויות חליצה. ניסיתי לעבוד באובניים, וזה היה קשה מדי. את התבניות היה לי קל לעשות לפי שרטוטים, ועד היום אני משרטטת אותם באוטוקאד, שהיא בעצם תוכנה של אדריכלים".
הצלחת הופיעה מיד כשהתחילה לעבוד בתבניות. "אני זוכרת שרק חיכיתי שהסמסטר יתחיל כדי שאוכל להתחיל ליצור צלחות. עברתי אז בין הרבה דירות שותפים, ובאחת מהן הקצו לי מדף משלי. אמרתי לעצמי שהנה, אני לומדת קרמיקה אז אני גם אכין את הכלים שלי. הצלחת הראשונה שהכנתי הייתה הצלחת הקטומה. אין לי באמת הסבר רציונלי לעיסוק שלי בצורה הזאת, יש בה כנראה משהו שטבוע בתוכי, וזו הדרך שלי להוציא אותו החוצה".
אמנם את הצלחת הראשונה יצרה בשל מחסור במקום אחסון, אך העיסוק בצלחות לא היה לה חדש. "בלימודי האדריכלות יצרתי מודלים מצלחות נייר, רדי-מייד. הייתי מייצרת מערומים ומתייחסת אליהם כחומר ולא כצלחת. הצלחות שלי תמיד רצו להיות בערימה, כמו טופוגרפיה".
מכיוון שרוב התואר התמקד בעבודה עצמאית, ניצלה רבינוביץ את השנתיים שלה בדנמרק כדי לבקר במפעלים ברחבי אירופה. "נסעתי ולמדתי מכל מפעל משהו אחר. הגעתי למפעל של תבניות בקאלה שבגרמניה, למפעל פורצלן בפולין ועוד. בקיץ שבין שנה א' לב' לא הייתה לי דירה, ובמקום להיות הומלסית לתקופה החלטתי לטוס למקום זול וללמוד שם. טסתי לעיר גִ'ינְגְדֶגֶ'ן (Jingdezhen) בסין שהיא המקור של הפורצלן ושהיתי בה חודש שלם".
ככה? בלי שום הכנה מראש?
"ממש ככה. וכמו סיפור חיי, גם התקופה הזאת הייתה גדושה בתלאות ובסיפורים. "כיוונתי למרכז הבין-לאומי לקדרות בעיר. זו הייתה הכתובת שלי ביעד. לא תיאמתי לפני שהגעתי וקיוויתי לטוב, אבל לא היה להם מקום ברזידנסי אז עמדתי בשער וחישבתי מסלול מחדש. שלושה מקומיים ראו אותי עומדת שם ולקחו אותי אליהם הביתה. ביררתי אם יש באזור בית ספר או מקום שאני יכולה ללמוד בו, נרשמתי לשיעורים, והם היו באים לקחת אותי ומחזירים אותי. גרתי אצלם והם דאגו לכל מה שהייתי זקוקה לו. רק בדיעבד אני מבינה כמה משוגע זה היה". בשנה השנייה בדנמרק, אחרי שחזרה מסין, היא התמקדה בחיתוך זכוכית בלחץ מים. "תמיד אני נמשכת למה שאני יכולה לתכנן ולחתוך בו כמה שיותר, ושיש בו כמה שפחות תנורים". בתקופה הזו יצרה גם את חלון צלחות הזכוכית שמוצג בתערוכה הנוכחית והוצג ב-2020 בביאנלה הראשונה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל.
בשנת 2018 חזרה רבינוביץ מדנמרק, ובמשך שנה התארחה בסטודיו לקרמיקה אדמה בקיבוץ נתיב הל"ה. "הם אפשרו לי להשתמש בציוד שבבית המלאכה בסופי השבוע כשהמפעל לא עבד, ושם התחלתי לעשות את התבניות והיציקות הראשונות שלי לליין למכירה. לא ידעתי אז כלום על עולם הקרמיקה המקומי, אפילו לא איפה קונים חומר או תנור. לאט לאט התחלתי להכיר קרמיקאים ולהתערות, אבל בתור מישהי שלא למדה פה את התחום תמיד הרגשתי בחוץ.
"באותה התקופה התחלתי לשלוח מיילים ולעניין אנשים וגופים שונים בעבודות שלי. הראשונים שהתעניינו היו טולמנ'ס, שעבורם יצרתי סדרה של כלים בשנת 2019, עוד לפני שהיה לי סטודיו משלי. אחר כך גם פתחתי את הסטודיו שלי בקריית המלאכה, ובשנים שאחרי כן עבדתי ומכרתי כלים שימושיים לגמרי בחנויות כמו סאגה שביפו, חנויות מוזיאונים וגם דרך הזמנות פרטיות. האינסטגרם שלי עשה עבודה אורגנית טובה, התחברתי עם אנשים, אבל לא הצלחתי להתקיים רק מזה. בינואר 2020 החלטתי להיות אחראית ולמצוא לעצמי דיי ג'וב, משהו שיחזיק את הסטודיו. ידעתי שלאדריכלות אני לא חוזרת והחלטתי לנסות משהו קצת אחר: הסבה להיי-טק. עשיתי קורס תכנות וסיימתי אותו ב-15 במרץ 2020, היום שבו נכנסנו לסגר הראשון של הקורונה. היה לי מזל משמים שסיימתי אותו בדיוק אז, כך שלאורך כל תקופת הקורונה יכולתי לעבוד בתכנות מהבית. גם היה לי בשביל מה לקום בבוקר, וזה עזר לי לשמור על שפיות וגם החזיק אותי כלכלית".
אז עכשיו את מתכנתת?
"כן. עבדתי בתכנות במשך שנה וחצי. תמרנתי בין שתי משרות מלאות – בראשון עד חמישי הייתי בהיי-טק ומרגע שסגרתי את המחשב ועד מוצאי שבת הייתי רק בסטודיו. יכולתי להרשות לעצמי להביא אסיסטנט, וכך ביומיים של סוף שבוע הצלחתי לעשות איתו מה שלא הייתי מצליחה לבד במשך שבוע שלם. "הסטודיו המשיך להתפתח, והצלחתי להרוויח מספיק כדי ליצור בלי לחץ, אבל אחרי שנה וחצי הבנתי שאני לא יכולה לתמרן בין שתי העבודות. באחד הסגרים הגעתי לקיבוץ יפתח בצפון, ובסוף כל יום ירדנו לטבול בנחלים שבעמק. עוד עבדתי אז בהיי-טק, אבל גיליתי עולם ואמרתי לעצמי שלשם אני עוברת. במשך שנה המשכתי לעבוד וחסכתי לטובת המעבר, ולפני כמעט שנתיים עברתי לקיבוץ עמיר שבעמק החולה, למרגלות הגולן. הכי היה לי קשה לקפל את הסטודיו, אבל הבנתי שאני רוצה להתקיים רק מהיצירה, להחזיר לה את כל המשקל וההשקעה, ושרק שם זה יכול לקרות. העיר סגרה עלי. רציתי לחיות בטבע. אני אולי מתמודדת היום עם אותם דברים שהתמודדתי איתם בעבר, אבל המסביב הרבה יותר מרגיע אותי".
את הסטודיו בקיבוץ עמיר פתחה לפני כשנה וחצי, והיא מגיעה אליו מדי יום לעבוד. במקביל היא גם מלמדת קרמיקה וזכוכית במכללת תל חי. כשפנתה אליה שלומית באומן, אוצרת גלריה בית בנימיני, והציעה לה להציג, היא מיד השיבה בחיוב, וכששאלה אותה עם איזו אוצרת הייתה רוצה לעבוד, היא בחרה בנעמה הנמן, שאותה הכירה בימים שבהם הסטודיו פעל בקריית המלאכה. בין לבין היא גם הספיקה להציג פעמיים בשבוע העיצוב במילאנו במסגרת תערוכות שהתקיימו שם, וגם ביריד לה קולטור האחרון במרכז עמיעד ביפו.
כאמור במרכז התערוכה של רבינוביץ ניצבת הצלחת. "אף פעם לא הסתכלתי על צלחת כעל כלי קיבול לאוכל. אני אמנם אוכלת בצלחות שלי ומייעדת אותן לאכילה, אבל כשאני יוצרת אותן, אני לא מדמיינת אותן עם אוכל או איך הן יצטלמו איתו. אני מסתכלת על הצלחת כעל נוכחות של חומר ושל צורה, מה שבעצם התחיל בבצלאל במודלים הטופוגרפיים. זה מרגש אותי לקחת כלי סטנדרטי שלא השתנה במשך שנים, לשחק בו ולהפוך אותו ללא סטנדרטי ולא קונבנציונלי. הוא עדיין שימושי, אבל הוא לא חייב להיות. יכולים גם לתלות אותו על הקיר ליופי".
אחת ההצבות המרכזיות בתערוכה היא זו של המערום – סדרה של 80 צלחות, בשלוש גרסאות של תבניות, מוצבות זו על זו על שולחן, "כי זה המקום המקורי והטבעי של הצלחת, והטבע של צלחת הוא להיות בערימה – בארון המטבח למשל. הערימות שלי יוצרות בניין צר שנהיה ממש מבנה אדריכלי. אני אוהבת לקטום את הצלחות, לעשות בהן חורים או להוסיף להן מדרגות, לשחק עם אלמנטים אדריכליים. כך אני הופכת את הצלחת לאובייקט שהוא תלת ממדי".
לצד המערום תלויות על קיר חלל התצוגה 24 צלחות, מתוכן שמונה שמסתובבות באמצעות מנגנון שמוסתר מאחורי קיר גבס. "הן היו אמורות להסתובב כולן לאותו הכיוון, אבל בגלל שהמנגנון הוזמן מעלי אקספרס, הוא לפעמים מחליט לבד לאן לסובב אותן. בכוונה רציתי שהן יזוזו ממש לאט, כדי לדמות את האפקט שהשמש יוצרת על הצלחות. במקום לחכות שהשמש תשנה את מקומה, הצלחות עצמן מסתובבות ומייצרות אפקטים של אור וצל. לצלחות האלה שעל הקיר אני מתייחסת כאל הקטלוג הווירטואוזי שלי. יצרתי אותן באמצעות תבניות מכל מיני תקופות, ויש תחושה כאילו ההיסטוריה האישית שלי פרושה על הקיר".
לצד החלון הגדול מוצב חלון הזכוכית שמורכב מצלחות עשויות זכוכית של חלון ממוחזר. "זו עבודה שעשיתי בקופנהגן, בתקופה שיצרתי רק מזכוכיות של חלונות ממוחזרים. הייתי מסתכלת עליהן דרך החלון כי הן שקופות, ומבחינתי להציב אותן כחלון בעצמן זה גם להחזיר אותן לייעוד המקורי שלהן. כשרוצים לאכול באמצעות הצלחות אפשר לשלוף כל אחת מהן מהחלון. גם בתערוכה זה אפשרי, אבל רק כשאני נוכחת במקום אני שולפת אותן".
מה לגבי צבע? לא השתמשת בו מעולם?
"שואלים אותי את זה לא פעם. מבחינתי הצבעים הם האור והצל. מעניינת אותי הצורה ולא הצבע, כמו באדריכלות. יש בדיחה על זה שאדריכלים לובשים תמיד שחור כי הם רוצים שהגזרה תהיה הדבר המרכזי. ככה גם אני עם הצורה של הצלחות".
"מערום" – יערה רבינוביץ, בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב-יפו
אוצרת: נעמה הנמן
נעילה: שבת, 02 בדצמבר 2023
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
