מוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית (Louisiana Museum of Modern Art) נמצא בעיירה המנומנמת הומלבק (Humlbeak), כחצי שעה מקופנהגן שבדנמרק – המדינה שמדורגת במקום השני בדירוג האושר העולמי. דנמרק משתרעת על פני שטח כפול בגודלו מישראל וחיים בה כ-6 מיליון תושבים. מהנחיתה בשדה התעופה, כשאני צועדת על רצפת הפרקט המשובחת בין עציצי עצים מטופחים באולמות ענק, אני מרגישה את הפער בהשוואה לצפיפות הישראלית. בקופנהגן יש המון מקום.
ההגעה אל המוזיאון נוחה ופשוטה, בדומה לכל חוויית הטיול בקופנהגן, והוא מוקף דשאים ויער וניצב על מצוק צופה אל הים. המרחבים הפתוחים שבו מעניקים תחושה של ביקור בפארק נופש, וגן הפסלים שבו הוא מהיפים שראיתי. הגן רחב הידיים עושה חסד עם הפסלים– המרחק הגדול בין פסל לפסל מעניק מרחב נשימה ומאפשר לחוות כל אחד מהם באופן מלא, מאוורר ובלתי תלוי. הנוף עוצר הנשימה מהווה רקע נפלא לפסלים של טובי האמנים בעולם ויוצר מראה של גלויה.
המוזיאון מציג עבודות אמנות בין-לאומיות משנת 1945 ועד ימינו. חללי התצוגה הפנימיים רחבי ידיים ומתוחזקים היטב, ולמרות גודלו, מפת המוזיאון מינימליסטית וברורה. תערוכת היחיד הרטרוספקטיבית המרכזית של האמן האיסלנדי רגנר קירתנסון (Ragnar Kjartansson, נולד ב-1976) כוללת מספר רב של אולמות תצוגה המכילים את מיצגי הווידאו הגדולים שלו על מסכי ענק, פרפורמנס בהשתתפות שחקן ,פסלים ומאות ציורים בצפיפות מוגזמת ומכוונת על קירות שלושה אולמות רחבי ידיים. נראה שהחללים הגדולים וההיקף הרחב של העבודות הולמים את אופי עבודותיו של קירתנסון ומעניקים למבקרים מבט רחב ומקיף על האמן הפורה הזה.
בתוך המוזיאון באזור תערוכת הקבע של הפַּסל ג'קומטי הופתעתי מהצבה של פסל אחד בחלל מרהיב וגדול והצבה של פסל אחר על הקיר הימני באותו חלל. שני פסלים בלבד בחלל שבארץ היה משמש לתערוכה שלמה כולל עמדת המזכירות של הגלריה. ההצבה הזאת מול הנוף עוצר הנשימה הנשקף מבעד לחלונות הענק מאפשרת את השקט לראות את היצירות ולהתמקד רק בהן, ונדמה שהנוף הוא חלק בלתי נפרד מהרקע וקושר את ההצבה הזו אל גן הפסלים שבחלקו המזרחי של המוזיאון.
השיטוט במרחבי המוזיאון בדנמרק הביא אותי לחשוב על כך שהצפיפות בארץ מכתיבה את הדרך שבה אנו רואים וחווים את המרחב האישי והציבורי שלנו, וכפועל יוצא את הדרך שבה אנו חווים אמנות. הצפיפות וגודל חללי התצוגה מכתיבים מבט קרוב ומצומצם ואינם מאפשרים לנו התרחקות או פרספקטיבה, ומובן גם שהשיקולים האוצרותיים מושפעים מאוד מגודל החלל – נדמה לי שאין אוצר.ת שלא שואל.ת את עצמו.ה על מה לוותר כדי לא להעמיס על החלל ועל הצופים. לא תמיד מדובר בהחלטות שמבוססות על תפיסה אמנותית או על אג'נדה; לרוב השיקולים מבוססים על אילוצים של מקום. גם המרחבים הציבוריים בארץ מצומצמים, ופסלי חוצות נדחקים או נדחסים לא פעם באופן שעושה עוול להם ולציבור.
כמעט בכל מקום שבו ביקרתי בקופנהגן מצאתי את עצמי נדהמת מהמרחבים הרבים ומהחללים הגדולים ותוהה שוב ושוב למה לא מנצלים אותם. לראשונה שמתי לב עד כמה טבועה בי ההכרה שכל פיסת מקום היא נכס נדיר שיש לנצל היטב.
בשיחות ובמפגשים שלי עם אמנים מכל התחומים עולה תמיד השאלה היכן הסטודיו שלהם, שאלה פרקטית שאינה אמנותית גרידא ושנובעת מהרצון להבין כמה מקום יש להם כדי ליצור, לאחסן ולשנע. רוב האמנים שאני פוגשת מחזיקים סטודיות לא גדולים במרכז העיר בשכירות או משתמשים בהסדרים שונים עם סדנאות אמנים. חלקם, בני המזל שמצאו מקום בפרברי העיר או במושבים הסמוכים, הם אלה המסוגלים ליצור בקנה מידה מעט גדול יותר מעמיתיהם.
האדם (והאמן) הוא תבנית נוף מולדתו, ולהקשרים התרבותיים יש משקל רב ביצירתם של האמנים ובזירה האמנותית בכללה, אך אני שואלת את עצמי עד כמה המחשבה והמוטיבציה האמנותית שלי כיוצרת ושל אמנים בכלל מוכתבת ואינה עצמאית. מה היה קורה אילו הייתי חיה במקום שבו אפשר לשכור סטודיו ענק ולהציב בו תנור קרמי גדול? כיצד היו נראות העבודות שלי? ועד כמה אמנים מושפעים משיקולים פרקטיים של מקום ומרחב, עלויות ונדל"ן שלכאורה אמורים להיות לא רלוונטיים ליצירת האמנות? האם יצירה שמושפעת משיקולים שאינם אמנותיים היא יצירה שמשקפת אמת או את האמת של היוצר.ת?
הפעם היחידה שבה הרגשתי שיש לי אפשרות ליצור בהתאם לרצונותי הייתה כסטודנטית במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל בבניין בהר הצופים. אף על פי שחללי הסטודיו לא היו גדולים, הצלחתי להשתמש במסדרון רחב הידיים ולרתום אותו לצורכי האובייקטים הגדולים יחסית שיצרתי. לשריפה השתמשתי בתנור העגלה הגדול שהיה ממוקם במרכז חלל המחלקה. בימים ההם קיומו היה נראה לי מובן מאליו, אבל כיום אני יודעת כמה מורכב להחזיק תנור כזה, ולא רק משיקולי עלות אלא גם משיקולי מקום. מאז ועד היום לא יצרתי שוב בקנה מידה דומה, בעיקר כי אין לי איך לשרוף אובייקטים בגודל כזה בסטודיו שלי וכמובן אין לי מקום לאחסן אותם.
ישראל צפופה, 10 מיליון תושבים על שטח קטן ודחוס. בבחינת צפיפות האוכלוסייה מתמקדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנתונים של נדל"ן, תחבורה, שירותים לאזרח ואיכות הסביבה, אבל לצפיפות יש השפעה רבה ומהותית על אמנים, על יצירות אמנות ועל מוזיאונים וגלריות. נראה לי שהאפשרות ליצור ללא מגבלות של מקום ומרחב ובכך לבחון את היצירה, את מקורות ההשראה ואת המניעים של התהליכים האמנותיים כשהם מנותקים משיקולים "זרים" יכולה להיות חוויה מכוננת ומעצימה עבור כל אמן. יש תוכניות שהות אמן ותוכניות חילופי סטודנטים שמאפשרות את זה, וייתכן שהאספקט הזה של מרחבי היצירה יכול גם הוא להיות שיקול ששווה לשקול בהחלטה על שהות אמן או על לימודים של סמסטר אחד במקום אחר.
בחזרה למוזיאון לואיזיאנה, על גבעה הצופה לים מוצב פסל ענק של הנרי מור. הצופה נדרש לצעוד מרחק רב למדי כדי להגיע אליו, ומרגע שעשה זאת הוא יכול לשבת לידו ולצפות בנוף המרהיב. החוויה הזו של פסל הממוקם בצורה כל כך נכונה בנוף מעניקה ביטחון ושלווה. אולי התחושה שהכול מונח במקום הנכון תורמת גם היא לדירוג הגבוה של מדד האושר?
רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת ומנהלת בית ספר וגלריה הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.
