עמוד הבית

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

ציידת החרסיות

ריאיון עם האומנית אילה צור שיצאה למסע בעקבות החרסיות המקומיות ומציגה בימים אלה תערוכה חדשה בנושא

צילום: מורן קורן גודמן

הדבר הראשון שנגלה לעיני המבקרים בכניסה לתערוכה "אין זו אדמה" של אילה צור הוא עשרות ריבועים קטנים בגוונים שונים מסודרים על הרצפה בקומפוזיציה גיאומטרית מופתית. התערוכה, שמוצגת בימים אלה במקום לאמנות בקרית המלאכה שבתל אביב (אוצרת: הילה נבו) היא סיכום של מחקר ארוך שערכה צור בשנים האחרונות על גבולות החומר ואופיו. "הרצון הזה לחקור את החרסיות הגיע במקרה", היא מספרת. "במכון לאומנויות בתל חי דיברו איתנו על החרסיות הארצישראליות והסבירו לנו שאפשר למצוא אותן רק במכתש רמון ובעוד כמה אזורים מאוד מסוימים. תמיד הייתה איזו תחושה שהחומר הזה הוא בלתי מושג, גם מבחינת הגישה אליו וגם בעבודה איתו. יום אחד טיילתי עם חברה באזור מגורי בגליל העליון ונתקלנו בשלולית בוץ שהתייבשה. הרגבים היבשים שלה לכדו את תשומת ליבי, אולי כי הם נראו לי כמו החומר הקנוי, המיובא, שאני מכירה. לקחתי שקית והתחלתי למלא אותה באותו החומר – פעולה שבהמשך תחזור על עצמה באופן אובססיבי כמעט".

עם החרסית הזו חזרה צור לסטודיו והכינה דוגמית לשריפה. "ניגשתי לזה בסקרנות אבל בתחושה שכנראה לא יצא מזה כלום. שרפתי אותה לטמפרטורה גבוהה על חתיכת פורצלן,  והתוצאה לא הייתה מזהירה, אבל הזרע נטמן וחיכה".

יריד "צבע טרי", 2021, צילום: מורן קורן גודמן

את הקרמיקה עצמה גילתה צור הרבה קודם לכן. "כבר מהחשיפה הראשונה שלי לחומר הקרמי הייתה לי משיכה ליצור בו. התחלתי להתעניין בלימודים אקדמיים בתחום, וברגע האחרון החלטתי ללמוד חינוך בשילוב אומנויות במכללת תל חי ולהשאיר את ההתעניינות כתחביב. בסוף השנה הראשונה הבנתי שאין לי יכולת להתחמק מזה ושאני חייבת ללמוד קרמיקה ולעסוק באומנות כתחום עיקרי. מכללת תל חי קרובה לבית שלי (מושב שדה נחמיה. ר"ב) ומשהו במהלך הזה נראה לי טבעי ונוח". כשסיימה צור את הלימודים ב-2016 עבדה בגלריה בצפת העתיקה שעוסקת דווקא במלאכת האריגה. "זה הגיע מתוך רצון ללמוד את המלאכה הזו ואולי בבוא היום גם לעסוק בה. אחרי שהתנסיתי בה הבנתי שהיא פחות בשבילי. היא מצריכה סבלנות מסוג אחר. אבל מלבד ההשראה העצומה שספגתי בגלריה, העבודה שם גם הבהירה לי שאפשר להתפרנס מאומנות ומיקדה אותי בחומר. זמן קצר אחרי ההחלטה לצמצם את עבודת האריגה ולהתמקד בעבודה בסטודיו שלי, התקבלתי ליריד "צבע טרי" ב-2019, ומאז אני עובדת יום יום בסטודיו. לפעמים מפתחת עבודות חדשות, לפעמים עובדת על עבודות בהזמנה ולפעמים גם בוהה בחלל ומחפשת את ההשראה הבאה".

המהלך שהוביל לתערוכה הנוכחית התחיל לפני קצת יותר משנתיים, לקראת הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל. "אחת ההצעות שהצעתי בקול קורא שהגשתי לטובת השתתפות בביאנלה הייתה עבודה עם חומרים שאאסוף ברחבי הארץ. האמת היא שאז אפילו לא חשבתי לעצמי שזה יהיה בהיקף כזה, כי עדיין האמנתי שמדובר בחומר קשה להשגה. למרבה ההפתעה האוצרים בביאנלה בחרו דווקא ברעיון הזה. אני מודה שנבהלתי קצת בהתחלה. ידעתי שצפויה לי עבודה רבה ולא ידעתי מאיפה להתחיל. דיברתי עם אנשים שהובילו אותי לאנשים אחרים ומשם הדברים התגלגלו. שכרתי רכב, העמסתי עליו דליים ריקים, לקחתי איתי חברה טובה ונסענו לדרום. מכתש רמון היה הפתיח כי הוא היה נגיש ומוכר יחסית. הפקח שאישר לי את האיסוף היה מקסים ואפילו הראה לי מקומות שלא הכרתי לליקוט חרסית. משם המשכתי לרמת הגולן. עם הזמן, לאט לאט, למדתי מהי החרסית".

מהי באמת אותה חרסית?

צילום: האמנית

"אני נוטה לכנות את החומרים שאיתם אני עובדת 'חרסיות', אבל ליתר דיוק אלה חומרים שמכילים בתוכם אחוזים מסוימים של חרסית ועוד מינרלים נוספים שאינם חרסית. החרסית היא תוצר בליה של סלעים בעקבות פירוק כימי. הגרגרים שלה קטנים מאוד, ובזכות המבנה שלהם הם נוטים לספוח מים שגם נמצאים בין הגבישים, דבר המאפשר את הפלסטיות של החומר". המחקר שביצעה צור לטובת העבודה לביאנלה שאב אותה להרפתקת חיפוש ואיסוף ארוכה. "הרגשתי כמו אלכימאית שאוספת חומר שנראה כל כך מובן מאליו והופכת אותו למשהו אחר. ריגש וסקרן אותי לראות את המגוון העצום שקיים פה בארץ. סקרן אותי גם השינוי שעובר על החומר במהלך השריפה, כי הצבעים של המינרלים שחבויים בו נחשפים רק לאחריה. כל פתיחת תנור של ניסיונות בחומר חדש היא מרגשת ומסעירה. בתהליך המחקר הזה שנמשך שנתיים ליוותה אותי הילה נבו, שהיא גם האוצרת של התערוכה הנוכחית. להילה יש היכולת לגרום לי לשים את הספקות שלי בצד ולהמשיך בעשייה".

אחרי העבודה לביאנלה יצרה צור עבודת קיר גדולה בשיתוף "צבע טרי" ליקב הבוטיק בת שלמה – עבודה שהייתה מורכבת בעיקר מהאדמות של כרמי היין שלהם. "האדמות האלה הפתיעו אותי ודחפו אותי להמשיך במחקר. כל חרסית שאיתה אני מתעסקת מעלה בי את החוויה של המקום, של האנשים שהיו קשורים באיסוף שלה. מעבר לרצון לחקור ולגלות יש גם הרצון להכיר את הארץ מזווית אחרת, להתחבר למקומות שונים ולא מוכרים לי. החרסיות הכריחו אותי לצאת, ללכת ולחפש. מאז שאני עוסקת בהן העיניים שלי תמיד מחפשות אותן בכל מקום שאליו אני מגיעה. זה יכול קצת להעיק על הסובבים אותי, אבל לפעמים זה פשוט לא בשליטתי. אני יכולה לגלות חומר מדהים באמצע מסלול טיול של כמה שעות ולמצוא את עצמי סוחבת שקית בוץ על הגב".

איך ידעת לאן ללכת? מאיפה לאסוף?

צילום: מורן קורן גודמן

"בתחילת המחקר התייעצתי עם גיאולוגים וקרמיקאים. הם הובילו אותי למקומות האיסוף הראשונים או קישרו אותי עם אנשים אחרים. במקביל חיפשתי מידע גם באינטרנט כדי להבין את הבסיס – מהי חרסית, איך היא נוצרת ואיפה בארץ היא קיימת. עם הזמן למדתי לזהות אותן בעצמי, ולכן האיסוף נעשה נגיש יותר. בשמורות הטבע שבהן אספתי חרסיות זה היה כמובן באישור הגורמים הרלוונטיים".

את החומרים שאוספת צור ברחבי הארץ היא מביאה לסטודיו, מסננת עד דק ומתמצתת – תהליך שדורש לדבריה סבלנות רבה. "לחומר המתומצת הזה אני לא מוסיפה שום חומר קרמי, כי זה עלול להשפיע על הצבעוניות שלו או על טמפרטורת השריפה הטבעית של החומר. כל חומר עובר ניסיונות שריפה בשתי טמפרטורות – 1,150° ו-1,220°. שריפת חומר בטמפרטורה שלא מתאימה לו עלולה להרוס את המדפים של התנור, דבר שכבר קרה לי. אני מאוד נשמרת עם החרסיות, כי יש להן לעיתים התנהגויות לא צפויות כמו ריאקציה עם חומרים שונים בסביבתן שעלולה לגרום להן פתאום לנזול. חרסיות הן חומר גולמי ופראי".

איך הגעת לטכניקה הספציפית הזאת?

"זו אותה הטכניקה שפיתחתי עם הפורצלן, שאיתו עבדתי על העבודות בפעם הראשונה שהצגתי ביריד "צבע טרי"  – עבודות פורצלן ששילבתי בהן הדפסים ידניים ורקמות. הטכניקה הזו מאפשרת לי ליצור יריעות של חומר שיודע להכיל את המניפולציות שלי עליו, כמו למשל החירור לטובת הרקמות. זו טכניקה ידועה, אבל אני פיתחתי והעמקתי אותה לכיוון שונה שמתאים לעבודה שלי ולתכונות שאני אוהבת להפיק מהחומר: דקיקות, עדינות ושבריריות".

התערוכה הנוכחית "אין זו אדמה" החלה כרעיון שהתקבל במועצת התרבות והספורט של מפעל הפיס. "לשמחתי הרבה קיבלתי מהם תמיכה להקמת התערוכה. בתערוכה יצרתי בליווי של הילה מהלך שמתחיל בחומר הגולמי, וממנו עברתי להרכבתו מחדש בפסיפס 'אדמת הקודש' שמוצב על רצפת הגלריה, עבודה שבה חרסית מהרי ירושלים מתקיימת לצידה של חרסית מרמת הגולן על גבול סוריה, וחרסית מהגלבוע או מפתח תקווה ממוקמת ליד חרסית מחניתה שנמצאת על גבול לבנון".

צילום: האמנית

למה בחרת דווקא בצורת ההצבה הזו?

"הרעיון ההתחלתי היה להפריד בין פסיפס האדמות לבין האבקות והחומרים הגולמיים. תוך כדי ההקמה הרגשתי שנכון יותר להציב אותם כך כשהחומרים הגולמיים יוצגו לצד ריבועי החרסיות השונות. הרעיון של גודל הריבועים הגיע מהעבודה שהכנתי עבור יקב בת שלמה. הכנת הריבועים היא תהליך ארוך מאוד. כדי שיצאו בגודל אחיד אני צריכה לעשות הרבה מאוד חישובי התכווצות בכל חומר ולהכניס את הבדלי הטמפרטורות הקלים שקיימים בין מדף למדף שמשפיעים גם הם על הגודל והצבע". 

בחלק השני של התערוכה תופרת צור תרתי משמע את אדמות הארץ מצפון עד דרום. קו התפר מופיע בצורת רקמה צבעונית שמקורה אינו ידוע. "הרגשתי שיש צורך בעבודה שבה אצור חיבור אחר עם החרסיות. חיבור פיזי לתהליך האיסוף וחיבור אישי שלי, קצת כמו טביעת רגל.

צילום: מורן קורן גודמן

החיבור הפיזי בא לידי ביטוי בסידור של העבודות מצפון עד דרום, כששדה נחמיה – הבית שממנו אני יוצאת למסעות האיסוף – נמצא על הסרגל הזה. הסתקרנתי לראות את החומרים מסודרים זה לצד זה לפי האזורים בארץ, כי אני רגילה לראות אותם בנפרד או מסודרים באקראי. החיבור האישי שלי בא לידי ביטוי ברקמה. חיפשתי רקמה שמבטאת עבורי נדודים, מסורת. רציתי רקמה ישראלית, וכשחיפשתי וניסיתי להבין מה היא, הבנתי שהיא בעצם רקמה של קיבוץ גלויות. היא משלבת בתוכה סגנונות של רקמות שונות, של עמים ומסורות: רקמות בדואיות, ערביות, אתיופיות, תימניות. רציתי רקמה שיהיה בה משהו שמתחבר אצלי מבחינה ויזואלית למסורת ולסיפורי עמים שונים. כך הגעתי לדוגמה ולתך הזה. בהתחלה חשבתי על רקמה כחולה בלבד, בגלל הסימבוליות של הצבע וגם בגלל השקט שהוא נותן יחד עם הצבעוניות החזקה של החרסיות. אבל כשהילה הציעה לי לרקום לידו בתור ניסיון את הרקמה האדומה, הבנו שיש בשני הצבעים האלה יחד כוח. לדעתי השילוב בין השניים מתחבר לאותם המסורת והשורשים שחיפשתי בהתחלה".

מאיפה הגיע החיבור לרקמה מלכתחילה?

צילום: מורן קורן גודמן

"עם הרקמה וחומרי טקסטיל אחרים התחלתי לעבוד עוד בפרויקט הגמר שלי בתל חי. התכונות הטקסטיליות תמיד משכו אותי, בעיקר כשהן באות לידי ביטוי בחומר הקרמי. הרקמה היא הילדות שלי. היא באה מהבית שבו גדלתי ותמיד הייתה נוכחת בחיי".

החלק האחרון בתערוכה הוא תצוגה של החרסיות כתכשיטים בקומפוזיציות שונות על קירות הגלריה. "הרגשתי שאני רוצה להציג כל שבר של חרסית כמו יהלום שנמצא והוצא ממעמקי האדמה. רציתי להתייחס אליהם כמו אל ממצאים ארכיאולוגיים שמעוררים יראת כבוד. לארכיאולוגיה יש השפעה גדולה עלי. אני מוקסמת מדרך התצוגה של ממצאים שמספרים חלקי סיפורים מהעבר הרחוק".

צילום: מורן קורן גודמן

בשיחה על אדמה, קשה להתעלם מכך שמדובר בנושא טעון גם ברמה הקונספטואלית. "בתערוכה לא ביקשתי לצאת בהצהרות", מסבירה צור. "רציתי להשאיר את הנושא פתוח, עם סימני שאלה ותהיות כמו שהן קיימות אצלי. העיסוק בנושא האדמות והחרסיות נבע מהרצון להתקרב אל המקומות השונים בארץ ואל החומר הטבעי. המחשבה שבעבר הקדום הקדר היה יוצר מחומר שהיה זמין בקרבתו ליוותה אותי, וככל שהעמקתי בתהליך האיסוף והעיסוק באדמות, עלו גם שאלות ותהיות בנושאים כמו משמעות האדמה, השטח, הבית, ההיסטוריה והגבולות. אין לי עמדה חד-משמעית לגבי כל השאלות האלה. הן ליוו אותי והעלו לפעמים סתירות פנימיות כמו פעולת ניכוס האדמה לעצמי מצד אחד וההיסטוריה מצד שני  – מה עבר על האדמות האלה? סימני השאלה האלה קיימים גם בעבודות, ואני לא יכולה ולא רוצה לענות עליהם בצורה חד-משמעית. היה בי רצון להראות את הגוונים הרבים שטמונים באדמה, את הצבעים שנספגו ברגביה ואת גבולותיה המוחלטים או השרירותיים. בפעולת האיסוף יש איזה חיבור שלי עם המקום, עם האדמה. יש איזושהי פעולת השתרשות. אני חושבת על הפורצלן שאני עובדת איתו הרבה מאוד במקביל, שבשונה מהחרסיות הוא חומר קנוי, חומר שאין לי מושג מאיפה הגיע, איך הוא נראה כחומר גולמי, אילו חומרים מוסיפים לו, מה הוא עבר כדי להגיע אלי. הוא זר לי. לעומתו החרסיות הישראליות הן ממש בית בשבילי. זה נשמע קצת רגשני, אבל יש בהן נשמה. לכן ההתייחסות שלי אליהן היא שונה. הן באמת יקרות ערך עבורי".

למה החלטת לקרוא לתערוכה "אין זו אדמה"?

את השם הילה הציעה, ואני אהבתי אותו. הוא נשמע לי מעניין ועמוס במשמעויות. התחברתי אליו מהמקום של האדמה שמתרחקת מהמקור שלה ונטענת במשהו חדש. היא כבר לא החומר הראשוני שנאסף, גם מבחינה פיזית. מהמקום האישי השם הזה גם חיבר אותי ל'אין זו אגדה'. התערוכה היא משהו ששאפתי אליו ועמלתי עליו לא מעט".

את ממשיכה לאסוף את החרסיות גם עכשיו?

"אני מרגישה שהתערוכה הזו היא אבן דרך חשובה בעשייה שלי עם החרסיות המקומיות, ושזו גם התחלה של משהו שיהיה לו המשך. אני מקווה. החיפוש אחרי האדמות לא נפסק, הוא ממשיך כל הזמן. לפעמים הוא מעייף, בעיקר פיזית, אבל יש בי משהו שדוחף להמשיך עוד ועוד".

"אין זו אדמה", מקום לאמנות בקרית המלאכה, תל אביב

אוצרת: הילה נבו

נעילה: 27 באוגוסט 2022

רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האומנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אומנות.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.