באפריל האחרון נפתחה במוזיאון העיצוב שבקנסיגטון, לונדון (The Design Museum, London) תערוכה של האמן-מעצב-אקטיביסט אַיי וֶייוֶיי (Ai Weiwei) באוצרותם של ג'סטין מקגוירק (Justin McGuirk) ורייצ'ל הייק (Rachel Hajek). התערוכה נקראה "למצוא הגיון" (Making Sense) והיא הציגה עבודות חדשות לצד כמה עבודות מוכרות ומוקדמות יותר של האמן.
וייויי נולד ב-1957, בשנת 1958 נשלחה משפחתו למחנה עבודה בצפון-מזרח סין ולאחר מכן הוגלתה לצפון-מערב סין למשך 16 שנים. בשל הפרדה בין נשים לגברים חי שם עם אביו כל אותן שנים. לאורך הקריירה שלו מתח תכופות ביקורת גלויה על עמדתה של ממשלת סין באשר לדמוקרטיה ולזכויות אדם, בין בעבודות האמנות שלו בין בראיונות לתקשורת. וייויי גם נעצר בעבר בגין "פשעים כלכליים" והיה במעצר במשך שמונים ואחת ימים ללא כתב אישום. האמן שמגדיר עצמו גם כאקטיביסט פועל בשדות עיצוב ואמנות שונים כמו אדריכלות, עיצוב, קולנוע, איסוף ואוצרות ועושה שימוש בתרבות, בחפצים ובמלאכות מקומיות כדי להציג סוגיות פוליטיות וחברתיות, להביא קולות מתוך סין אל אירופה והעולם המערבי ולמתוח ביקורת על שחיתות וטוטליטריות. בתערוכה זו השתמש וייויי בחפצים שמקורם בהיסטוריה של התעשייה והמלאכה בסין כצוהר שדרכו אפשר להתבונן בחברה האנושית. באתר שלו הוא כותב, "ביטוי עצמי הוא חלק מהקיום האנושי. כאשר שוללים מאדם את קולו, שוללים את חלקו בחברה ולמעשה שוללים ממנו את אנושיותו".
כבר בכניסה למוזיאון קשה היה להתעלם מהעבודה המאסיבית והמרשימה "בית צבעוני" (Coloured House, 2013) העשויה קורות עץ. זוהי מסגרת עץ מקורית של בית משושלת צ'ינג (1911-1644) שהייתה מיועדת להריסה וחולצה על ידי האמן. בבסיסה כדורי זכוכית גדולים (שאינם חלק מהמסגרת המקורית) והיא נישאה לגובה של כ-5 מטרים במרכז המבואה. המבקרים המצטלמים לצד שלד הבית בעל הצבעים הבוהקים מותחים את הקו שווייויי מבקש לשרטט בין החיים המודרניים רוויי הטכנולוגיה לבין ההיסטוריה של סין. הוא מודע לאופן שבו העבודות מצטלמות ולנטייה של הקהל להעלות תכנים לרשתות החברתיות ובכך הוא שם במרכז אובייקטים "עתיקים" המגלמים את ההיסטוריה והתרבות של סין. נדמה שהעבודה הזאת בכניסה מכתיבה את אופי התערוכה כולה.
כשנכנסים לחלל התערוכה רחב הידיים נפרשו המיצבים אל מול הצופה וחשפו את גוף העבודות המגוון והעשיר של וייויי . מול דלת הכניסה ניצבה העבודה "כדורי פורצלן" (Porcelain Balls, 2022). כ-200 אלף כדורי פורצלן שקוטרם 3-2 ס"מ בגוונים שונים של לבן וחום סודרו בגריד על רצפת המוזיאון כאילו היו שדה או שטיח. בקטלוג התערוכה מספר וייויי שכשנתקל לראשונה בכדורי הפורצלן בשוק פשפשים בסין הוא לא הבין מהו הייעוד שלהם, אך לאחר בדיקה קצרה גילה כי מדובר בכדורי תותח שנוצרו בתקופת שושלת סונג (1279-960). הוא הופתע מאוד שהחומר היקר והעדין לכאורה שימש בעבר ככלי נשק, וכשביקש לחקור כיצד נעשו הכדורים האלה גילה כי אין עדות מדויקת לשיטת הייצור שלהם אך אפשר להניח שרובם נעשו בעבודת יד. הכדורים העדינים האלה המסודרים בקפידה מייצגים אלימות כבושה ומגלמים את הניגוד בין לחימה ליצירה עמלנית שדורשת סבלנות וזמן.
לצד כדורי הפורצלן הוצגה העבודה "זרבוביות" (Spouts, 2015), המורכבת מ-250 אלף זרבוביות של קומקומים וכלי מזיגה שפוזרו על רצפת החלל במבנה מלבני. גם הזרבוביות הן שרידים משושלת סונג (1279-960) ומייצגות את היקף הייצור של קרמיקה בסין גם לפני כאלף שנים. בקטלוג התערוכה כותב וייויי: "היום כל מה שאני יכול לעשות זה לאסוף את השברים המפוזרים שנותרו לאחר הסערה ולנסות לחבר תמונה, גם אם היא לא שלמה". כשכלי מזיגה כלשהו לא היה מושלם ולא ענה על הדרישות של תהליכי הייצור, הייתה הזרבובית נשברת (בכוונה או בטעות). השימוש בזרבוביות מסמל עבור וייויי את סתימת הפיות המאפיינת את המשטר בסין, ובעבודה זו הוא מותח קו בין סין של שושלת סונג לבין סין של היום ומעלה שאלות על חירות וחופש הביטוי.
על הקיר מול הכניסה לתערוכה נתלו שני נחשי ענק (Backpack Snake, 2008, and Life Vest Snake, 2019), האחד עשוי תיקי בית ספר אפורים והשני עשוי אפודי הצלה באדום וכחול. הנחשים גדולי הממדים הללו מוקדשים לקורבנות משבר הפליטים באירופה ורעידת האדמה בסצ'ואן שבסין ב-2008. בקטלוג הוא מסביר כי הנחש מסמל את חוסר השליטה על איתני הטבע מחד גיסא ואת אוזלת היד והזדוניות של מדיניות ההגירה כלפי מבקשי מקלט ברחבי העולם מאידך גיסא.
לצד הנחש של תרמילי בית הספר הוצגו הדפסים של חותמות בצבע אדום עם כיתוב בסינית עתיקה (Nian Nian Souvenir, 2021). החותמות, הנושאות את שמותיהם של 5,197 תלמידי בית ספר שנהרגו ברעידת האדמה בסצ'ואן, משמשות כאנדרטה גרפית. בעבודה זו משתמש וייויי בכוחו של העיצוב להעניק צורה לזיכרון או לחוויה קולקטיבית, והבחירה להציג את החותמות לצד ההדפס שלהן מזכירה לנו את המשמעות הטעונה בחפצים ובאובייקטים שימושיים.
וייויי נוגע בעבודותיו גם במשברים עכשוויים יותר כמו מגיפת הקורונה. בעבודה "נייר טואלט משיש" ו"נייר טואלט מזכוכית" (Marble Takeout Box, 2015, Marble, Marble Toilet Paper, 2020, Marble) הוצגו בתיבת זכוכית גלילי נייר טואלט בגודל טבעי מפוסלים בשיש ויצוקים בזכוכית. לצד גלילי נייר הטואלט הללו הוצגה גם קופסת טייק אוויי של אוכל לצד צ'ופסטיקס, שניהם עשויים משיש לבן (Marble Takeout Box, 2015) . ברבות מעבודותיו מבקש וייויי להפנות את תשומת לב הצופים לייצור המוני ולאסתטיקה של חפצים שמקורם בפס ייצור (מהכלכלה העכשווית או העתיקה), ואכן העבודה הזאת מעוררת מחשבות על חפצים חד פעמיים ועל הקשר בינם לבין חפצים נדירים. נייר הטואלט העשוי שיש מזכיר לצופים את הבהלה הגדולה לנייר טואלט בתקופת המגיפה ואת העובדה שחפץ כזה הוא בבחינת מותרות במדינות מתפתחות.
בצידו השמאלי של החלל הציג האמן עבודת קיר גדולה עשויה לגו. העבודה "חבצלות מים" (Water Water Lilies #1, 2022) מורכבת מלבני לגו קטנטנות והיא שחזור של אחד הציורים המפורסמים ביותר של קלוד מונה. ה"ציור" מפוקסל וטקטילי ומזמין את הצופה להתקרב ולהתעמק בפרטים, כמעט כמו שהיינו מתמקדים במשיכות המכחול של הציור המקורי. בטקסט שמלווה את התערוכה מצוין כי מונה לא צייר נוף קיים אלא ביים את הסצנה של הציור, בדומה לאופן שבו וייויי "מעצב" את העבר וההווה בעבודותיו. לצד עבודת הקיר מוצג גם משטח חלקי לגו לצד דלת שהובילה למערה במחוז שינג'יאנג (Through, 2007-8, wood) שבה חיו וייויי ואביו בשנות השישים כשנידונו לגלות.
השילוב בין שימוש בחומר גלם כמו לגו שמגיע מפס ייצור המוני לדלת מקורית מתקופת הגלות של האמן מבקש לטוות את הקשרים בין סין של היום לסין של העבר. את השימוש בחלקי לגו החל כבר ב-2014 כדי ליצור דיוקנאות של אסירים פוליטיים בסין. כתוצאה מכך הפסיקה חברת לגו למכור לו חלקי לגו, אך התגובה ברשתות החברתיות לא איחרה לבוא והובילה לתרומות עצומות של חלקי לגו מהציבור הרחב.
משטח/שדה נוסף שהוצג בצידו האחר של החלל הוא "טבע דומם" (Still Life, 1993-2000), עבודה המורכבת מראשי גרזן, מאזמלים, מסכינים ומצירים המתוארכים לתקופת האבן המאוחרת ומונחים בקפידה על הרצפה בגריד מסודר. את האובייקטים האלה מצא וייויי בשוקי פשפשים בסין במחירים מגוחכים ואסף אותם לאורך שנים. העבודה הזו, כמו עבודות רבות אחרות של האמן, מזכירה לנו שמקורות העיצוב נעוצים בצורך האנושי והבסיסי ביותר – הישרדות. הריבוי והשפע של החפצים האלה והניגוד בין השימוש המקורי שלהם לבין העובדה שהם נמכרים כמזכרות בשוקי פשפשים מעלה תהיות באשר לערך ולקיום שלהם בעולם המודרני ובכלכלה הנוכחית. במשטח זה מוצגים כ-4,000 אובייקטים זה לצד זה המסודרים לפי קטגוריות וגדלים, וכשמביטים לעבר צידו האחר של החלל, שם מוצבת עבודת הלגו, נדמה כי וייויי מבקש להראות את הקשר בין הייצור ההמוני של אז לייצור ההמוני בימינו.
לצד המשטח של ראשי הגרזן והאזמלים מתקופת האבן ניצבה בתוך תיבת זכוכית העבודה "חיתוך אייפון" (iPhone Cutout, 2015), העשויה בשיטה של כרסום צורת טלפון חכם מאבן ג'ייד. טלפון האבן הזה נחתך מאבן ג'ייד שמקורה בתקופה הניאוליתית, ובדומה לשדה החפצים מתקופת האבן גם כאן משרטט וייויי קו מקשר בין ארכיאולוגיה לטכנולוגיה ומעורר מחשבות על טכנולוגיות ייצור עתיקות שאין בהן עוד צורך בעולם המודרני.
לצד שתי העבודות הללו הוצגה גם העבודה האייקונית "כד משושלת האן עם לוגו קוקה קולה" (Han Dynasty Urn With Coca-Cola Logo, 2014). בעבודה זו מצייר וייויי על כד עתיק ונדיר מתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס עד 220 לספירה) את הלוגו של חברת קוקה קולה.
הפעולה הזו, שמזכירה פעולה ונדליסטית של גרפיטי, נועדה לקרוא תיגר על האופן שבו אנחנו מתייחסים לחפצים עתיקים ועל המעמד שאנחנו מקנים להם (בדומה לעבודות אחרות בתערוכה כמו "בית צבעוני" או "טבע דומם"). וייויי עושה שימוש תכוף בחפצים ארכיאולוגיים או בחפצים נדירים שמקומם במוזיאון ומתייחס אליהם כאל חומר שאפשר לעבד. במובן זה הוא לא מאמין שחפצים, נדירים ככל שיהיו, הם קדושים. מבחינתו העמדה והמסר הם המטרה העיקרית ביצירה, וקריאת התיגר שלו על הנורמות הנהוגות במוזיאונים בכל הקשור למסורת ולשימור מגבשת נרטיב שטעון באידיאולוגיה ובגילויי מחאה.
התערוכה "למצוא היגיון" עוסקת כולה בקשר שבין עיצוב לאמנות, בין עבר להווה, בין מלאכת יד לייצור במכונה, בין חפץ זול לחפץ נדיר ובין בנייה להרס. זוהי הזדמנות לקבל הצצה לאופן החשיבה של האמן האקטיביסט שהוא אספן אובססיבי ולהיוודע ליכולת יוצאת הדופן שלו להטעין חפצים שונים בביקורת חברתית-פוליטית על סין או על החברה המערבית, בין בעמלנות ובמאמץ כביר ובין בהנחה עדינה ומוקפדת על רצפת המוזיאון.
Making Sense, Ai Weiwei, The Design Museum, Kensington, London
אוצר: Justin McGuirk
עוזרת אוצר: Rachel Hajek
תאיר אלמור – אמנית ומעצבת בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר, ובוגרת תואר שני ב- Information Experience Design מאוניברסיטת Royal College of Art
