החומר הוא דבר נוכח מאוד בתערוכה "גן הריקות" של קוג'י יממוטו, המציגה בעיקר שאריות, עקבות של דברים שהיו ואינם עוד. התערוכה, שמוצגת במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח היא תערוכת היחיד הראשונה בישראל של האמן ונזיר הזן היפני יממוטו. בתחילת 2020 הוא השתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון, אבל לרגל תערוכת היחיד הגיע לעבוד במשך שלושה שבועות בקיבוץ הזורע שבו שוכן המוזיאון, ואת רוב העבודות שמוצגות בה הוא יצר פה, בישראל.
יממוטו החל את דרכו האמנותית בתחילת שנות התשעים בלימודי אמנות באוניברסיטת טוקיו, שם למד בעיקר פיסול במתכת. הוא סיים את הלימודים בשנת 1993, ואת התערוכה הראשונה שלו ביפן הציג כבר בגיל 26. באותה תקופה פיסל בעיקר במתכת פסלים גדולי ממדים, אבל במקביל גם החל להתעניין בבודהיזם. "בשנת 1996 הפסקתי את הפעילות האמנותית שלי", הוא מספר בריאיון שנערך ממקום מושבו – מקדש בטוקיו שהוא עומד בראשו. "הייתי אז בן שלושים והתחלתי מסלול של כשנה שבו חייתי במנזר והוכשרתי לשמש כנזיר זן. זו הייתה תקופה לא קלה, בעיקר מבחינה פיזית. רק אחרי חצי שנה התחלתי גם ליהנות מהעניין. במקום הזה גיליתי את תופעת הקרבוניזציה (פחמון) באמצעות התבוננות בשאריות של מדורות שדלקו שם, ועלה בי הרעיון להשתמש בתופעה כדי לייצר עבודות אמנות".
כשסיים את שנת ההכשרה חזר יממוטו לטוקיו והחל לפסל וליצור עבודות באמצעות אותה טכניקה שגילה במנזר. הוא גילף פסלים בעץ ואחר כך שרף אותם – תהליך שגרם להם להתפקע, להיסדק ולהתפחם. "כשעבדתי עם מתכת, התמקדתי ביכולת להביא לידי ביטוי את הטקסטורה של החומר. בעבודות הפחם שיצרתי באמצעות השימוש בקרבוניזציה הדגש כבר היה על הטרנספורמציה שהחומר עובר תוך כדי הפעולה האמנותית. החומר של העבודה משתנה תוך כדי התהליך, אבל הצורה נשארת זהה".
מאז חי ועובד יממוטו במקדש בודהיסטי קטן שפתוח למבקרים ומשמש גם כסטודיו שלו. את החיבור הלא מובן מאליו לישראל יצרה האוצרת הראשית של המוזיאון שיר מלר-ימגוצ'י שראתה עבודה של יממוטו ביפן כבר לפני שבע שנים.
"הסדרה שראיתי ביפן וכבשה אותי היא סדרה שיש בה בסך הכול כ-300 פסלים שהוא יצר מעץ מפוחם", מספרת מלר-ימגוצ'י על הפגישה הראשונה שלה עם עבודותיו של יממוטו. "העבודות האלה משכו אותי להכיר את מי שיצר אותן. הרעיון המקורי היה להביא לארץ פסלים מהסדרה הזו, אבל זה היה מורכב מדי מבחינה טכנית. שמרנו על קשר, והוא הציג עבודה ב'מרחב נשימה', התערוכה האחרונה שהצגנו במוזיאון לפני הקורונה". יממוטו מסביר: "אני עובד לא מעט עם קטורת כי אני גר במקדש. את מקלות הקטורת אני מפורר לאבקה, וממנה, בשילוב מים, אני יוצר דימויים – כאלה שאפשר גם להדליק אחרי כן והם בוערים, בדומה למקלות הקטורת המוכרים לנו. בתערוכה המדוברת יצרתי מהתערובת משפטים שעוסקים בנשימה, ושיר הדליקה אותם מדי יום".
אחרי התערוכה "מרחב נשימה", שהקדימה באופן אירוני למדי את הקורונה בנושא שלה (וגם הוצגה בין הסגרים), שמרו השניים על הרצון להציג משהו משמעותי יותר בישראל. יממוטו העלה אז את הרעיון של גן של פרחי קש, שמגלם גם הוא בתוכו את נושא האש והשריפה, החלק הבלתי ידוע של מה שיקרה. "השליטה החלקית הזו חשובה בעבודות שלו", מסבירה מלר-ימגוצ'י, "היא משאירה מקום לבלתי צפוי. זה מתחבר לקונספט של אי-היאחזות בפילוסופיה של הזן בודהיזם – הידיעה שלפיה חלק מהדברים לא תלויים בך והשחרור שמתלווה אליה".
החלק הראשון בתהליך הארוך היה יצירה של פרחי הקש, שאותם קלע יממוטו עוד ביפן מקש אורז – חומר שהשימוש בו נפוץ שם. כשהגיע ארצה לקיבוץ באוגוסט האחרון הוא קלע פרחים גם מצמחים שאסף באזור ובטיולים שונים שערך בעמק יזרעאל. "בגלל שלא יכולנו להביא ארצה את הפסלים הקיימים, ניסיתי לחשוב על שיטה שבאמצעותה אוכל ליצור את העבודות עצמן בישראל", הוא מספר. "המתודה של טבילה של אובייקטים בפורצלן ושריפה כדי שתישאר רק הקליפה שלהם היא מתודה שהייתה מוכרת לי. הפעם, במקום פסלים שחורים עשויים פחם, החלטתי לנסות לייצר עבודה שתהליך השריפה בה מוביל ליצירה של אפר. חשבתי שהפורמט דמוי האפר הצף באוויר ייתן תחושה של ארעיות הקיום.
"בחרתי בפורצלן בגלל צבעו הלבן והטקסטורה העדינה שלו, ואת האובייקטים דמויי הפרחים יצרתי מקש אורז. אורז הוא המזון העיקרי של היפנים ומקור החיים שלהם בעצם. הקש עוצב בצורת פרחים, כי פרחים הם אורגניזמים פוריים וכי הם אחראיים לחייהם של צמחים אחרים רבים. השלב הבא בתהליך היה לטבול אותם בפורצלן נוזלי. בדלי גדול ערבבתי אבקת פורצלן ומים, ואת הפרחים טבלתי בתוכם כך שהפורצלן קיבל מיד את הצורה של הדימוי שטבלתי בו".
לאחר שהדימויים המכוסים בפורצלן התייבשו, הכניס אותם יממוטו לשריפה בטמפרטורה של 1,200 מעלות צלזיוס בתנור של הקרמיקאית עירית דינור שעובדת בקיבוץ ושגם הכינה עבורם משטחי חומר. "בזמן השריפה החומר האורגני נשרף לגמרי והפורצלן משמר את כל הנימים הדקים ביותר של הקש והצמחים שבתוכו. הוא שומר, כמו קליפה דקה ושברירית, את העקבות של החיים שהיו בו", מסבירה מלר-ימגוצ'י, ויממוטו מוסיף: "התוצאה היא שהפרח – שהוא הסמל לפוריות ונעשה מאורז, שהוא מזון – נשרף והופך לאפר. בישראל לקחתי קש חיטה והשתמשתי בו כחומר כדי לייצר אובייקטים נוספים בצורת פרחים, וזוהי בעצם הווריאציה המקומית לתהליך שהוצגה גם כן בתערוכה".
התהליך הזה היה התנסות ראשונה גם של יממוטו וגם של המוזיאון. "יממוטו הגיע בגישה מאוד פתוחה לגבי מה נחשב להצלחה ומה נחשב לכישלון", מספרת מלר-ימגוצ'י. "גם עבורי כאוצרת זו הייתה התנסות ראשונה מהסוג הזה, כי כל עוד העבודות לא היו תלויות, לא באמת ידענו איך זה ייראה. הוא בילה כמעט שלושה שבועות בקיבוץ, ומהרגע שהוא הגיע ידענו שיש תאריך לפתיחת התערוכה, אבל כל מה שבין לבין היה בגדר תעלומה. מצד אחד לקחתי סיכון, ומצד שני לגמרי סמכתי עליו. וכשאני סומכת על האמנים, אני אוהבת לצאת איתם למסעות אל הלא נודע".
כשהגיע שלב תליית האובייקטים, מספרת מלר-ימגוצ'י, קרה הקסם. "היו הרבה התלבטויות איך להציג את העבודות", מספר יממוטו. "הרעיון היה לתלות את האובייקטים בגבהים שונים, מה שייתן את התחושה של גן שצף באוויר ויהדהד את גני הזן היפניים. גני הזן נמצאים על הגבול שבין משהו ששייך לטבע לבין משהו מלאכותי. יהיה בהם תמיד חצץ לבן מגורף במעגלים בצורה מלאכותית אבל בתוכו אבנים טבעיות שמעניקות את התחושה של אבן שנפלה למים ויוצרת אדוות מסביבה. יש בגנים האלה תחושה של משהו מאוד עתיק, כי צומח בהם טחב במשך שנים, והם מיועדים להתבוננות בלבד – אתה לא נכנס אליהם, לא מתהלך בהם ולא קוטף מפירות הגן, אלא יושב ומתבונן מבחוץ. זוהי בעצם רפלקציה עצמית – אתה מתבונן בעצם בעצמך דרך הגן".
את האובייקטים החליטו לתלות באמצעות חוטי דיג, וכל אחד מהם הונח על משטח קרמיקה עגול בהיר שנוצר עבורו במיוחד, לטובת התצוגה בתערוכה. "זה דרש המון ריכוז והמון שקט, תהליך כמעט מדיטטיבי. היינו צריכים ממש לעצור את הנשימה בכל אחת מהתליות", אומרת מלר-ימגוצ'י, ויממוטו מוסיף שאף על פי ששלושה אובייקטים נשברו – אחד על ידו, אחד על ידי מלר-ימגוצ'י ואחד על ידי עוד חברת צוות – זה טבעי בעיניו. מתחת למיצב פוזר מלח שהגיע ממפעל שמשמר דגים בקיבוץ. יממוטו מסביר שהרעיון היה לאחד באמצעות המלח את כל האובייקטים התלויים וגם להעניק להם תחושה טהורה ונקייה עוד יותר. "אנשים שמגיעים לתערוכה מספרים שזו חוויה כמעט רוחנית", מספרת מלר-ימגוצ'י, "הרגשה שהם כמעט כמו בתוך חלום. הכול נמצא בהשתנות אין-סופית, כמו ענן שהוא לרגע ככה ולרגע אחר – וגם זה מתחבר לתפיסה הבודהיסטית שלפיה כל צורה היא ארעית ומשתנה".
לצד המיצב המרכזי של פרחי הפורצלן מציג יממוטו בחדר הסמוך סדרה של עבודות זכוכית שעשה בישראל בטכניקה שפיתח לפני עשרים שנה בטוקיו. העבודות, שמוצגות על מדפים, הן משטחי זכוכית שעל כל אחד מהם דימוי צמחי כלשהו שנראה כאילו צויר באמצעות אש. "השלב הראשון הוא חיתוך של נייר עבה שהבאתי איתי מיפן, בדרך כלל בצורות שמגיעות מהטבע. את הנייר אני מכניס בין שתי פלטות זכוכית מקומיות, ואת כל זה אני שורף בתנור בטמפרטורה של 400-350 מעלות צלזיוס. מה שקורה בתנור הוא שהנייר נשרף ומייצר עשן בין הזכוכיות. מה שנשאר הוא רק הצורה, הזיכרון של הנייר, ומסביבו העקבות שהותיר העשן".
כשאני שואלת אותו לסיום אם הוא רואה את עצמו יותר כנזיר זן או יותר כאמן הוא משיב, "אין זהות אחת שגוברת על האחרת. אלה הן שתי הדרכים שבהן אני רואה את עצמי כאדם".
"גן הריקות", מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע
אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י
נעילה: שבת, 11.3.23
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
