בכניסה לחלל התערוכה "המקום בו עומדים" בבית בנימיני ניצבות על פודיום אותיות מחומר פולימרי מעורב בנסורת עץ המרכיבות את המשפט "היה לי ידיד שמת, וכעת אני סומך על העצים". שורת הפתיחה הזאת של שיר מאת אהרן שבתאי[1] היא ההשראה של המציגים – עופר אסף, מירב שמי פרץ ואהרון שפרכר – ונקודת המוצא לתערוכה כולה. גם אני בחרתי להשתמש בה כנקודת מוצא בשוטטות בתערוכה הזאת ובשתי התערוכות המוצגות במקביל – "אם עץ נופל במדבר" של המעצב אורי בן צבי שאצר דב גנשרוא בגלריה העליונה, ו-"Piece of land" של האמנית אורלי מונטג שאצרו רעות רבוח ושלי שביט בגלריה הקטנה.
[1] הציטוט לקוח ממחזור השירים "מה אעשה היום" של אהרון שבתאי, שנדפס בספר "מבחר ושירים חדשים 2021-1966" בהוצאת עם עובד
שלוש התערוכות מציגות שלוש נקודות מבט על מערכות יחסים בין האדם לסביבה, לחומרי גלם ולטכנולוגיה. הן עוסקות במתח שבין הצורך הקיומי במשאבי הטבע לבין צרכנות היתר הבזבזנית והבוזזת שמכלה אותם ובין ההתכלות שבני האדם אחראיים לה לבין ניסיונות שיקום ושימור. עוד אפשר למצוא בהן התייחסות למצבי מעבר של חומר ושל בני אנוש, מצבי ביניים שהם לא פה ולא שם.
[2] התרגום מאת המחברת.
"…האדם הופך במובן מסוים לאיברי המין של עולם המכונות, כמו הדבורה של עולם הצומח, דבר המאפשר לו להפרות ולפתח צורות חדשות" (מרשל מקלוהן)[2]
בטקסט המלווה את התערוכה "המקום בו עומדים" מציינים אסף, שמי פרץ ושפרכר, כי תושבי המזרח התיכון הקדום סגדו לעצים, וכי נוכחותו של עץ עבות היוותה מוקד לפולחן דתי ותרבותי. הם מוסיפים וכותבים כי המחקר האנתרופולוגי העכשווי מצביע על כך שאלמנטים של פולחן ואנימיזם התגלגלו גם אל הפליאה שמעוררת בנו הטכנולוגיה בת ימינו. המושג טכנו-אנימיזם, שהופיע בשנים האחרונות, מתאר את הקשר הרוחני ההולך ומתעצם בין בני האדם לטכנולוגיה, ואת האמונה כי גם עצמים טכנולוגיים הם בעלי תכונות רוחניות.
במרכז הגלריה ניצב צלם-עץ – אובייקט שנוצר בטכנולוגיה של הדפסה בקנה מידה אדריכלי מתערובת של חרסית מקומית, בטון וחול ונראה כגזע עץ דקל. צלם העץ הזקוף, המרשים בממדיו והאסתטי הזה הוא מעין פרשנות טכנולוגית עכשווית לצלמיות עצים קדומות שהיו נפוצות באזורנו, ואולי בשל כך מראהו מוכר כל כך. זהו תוצר טכנולוגי מרשים המעורר תחושות אמביוולנטיות כיוון שהוא מסמל מעין מצב ביניים – הוא דומה לגזע אך אינו באמת גזע; מזכיר צלמית, אך אינו באמת צלמית. נראה שהוא נכלל תחת קטגוריה אסתטית חדשה ששפתה החומרית אולי "אסתטית מדי", "סימטרית מדי" וחסרת אותם פגמים חבויים וגלויים ההופכים דבר לשלם. אני מגלה כי בחומריות ובאופן שבו החוליות מונחות זו על זו יש משהו פלסטי קמעה ורובוטי משהו. העבודה קרויה צלם-עץ, אך לאובייקט המזדקר מתאים יותר התיאור "צלם גזע", שהרי הוא חסר עלים וענפים. ה"נוף" שלו, שבו הוא משתלב היטב, הוא נופה המלאכותי של קריית המלאכה הנשקף מהחלון ולא נוף טבעי. מבט ממושך בו מזכיר לי מבנה של צריח. האם זהו העץ החדש לסגוד לו ולטכנולוגיה שהולידה אותו?
על הקיר מוקרנת עבודת הווידיאו "עין צין" של אסף, שמי פרץ ושפרכר (ווידאו: נדב הראל) המבוססת על סריקות תלת ממדיות בסורק Lidar של עצי דקל גוססים בנווה מדבר בערוצו של נחל צין. אל מול חומריותו הגשמית של הצלם-עץ, ענן הנקודות בסרטון המסמל ומסמן את העצים סוחף את הצופה למחול דיגיטלי מרחף. הוא אינו דומה לאובייקטים חומריים ואינו מזכיר אותם וכוחו דווקא בהיותו וירטואלי. העבודה מצליחה להתעלות מעל התפעלות גרידא מהטכנולוגיה שיצרה אותה וכמו מוסיפה רובד נוסף, רוחני משהו, למציאות העגומה שבה עצי דקל גוססים בנחל צין בשל כריית מינרלים.
חן וענווה קורנים מכל אובייקט ואובייקט בתערוכתו של המעצב אורי בן צבי בגלריה העליונה. השוטטות בחלל המיוער בין חלקי עץ מקומיים מזמנת למבקר מפגש רב-חושי עם חלקי טבע שיד אדם התערבה בהם בחמלה ומתוך כבוד. רק לעיתים נדירות מצליחה תערוכת אובייקטים לִפְנות לכמה חושים בו בזמן; בחלל הזה אפשר להתבונן וגם למשש ולהריח. בעבודה "בין האילן לעץ" פורש בן צבי לפני המבקר לקסיקון הבנוי מעצה מקומית בדמות חתיכות של עץ מהוקצע חלקית. החתיכות ערוכות יחד בצפיפות על גבי שולחן, אולם כל חתיכת עץ עומדת בפני עצמה, וצבעוניותו של כל עץ, צפיפות הטבעות שלו ולעיתים אף הקליפה חשופות לעיני כול.
בן צבי אינו ממשטר את העץ, וגם לא נראה שהוא מנסה. הוא מציג מצבי ביניים שבין עץ לחומר גלם ולמוצר. גנשרוא היטיב להסביר בטקסט האוצרות את משיכתו של המעצב למצב הקיום של העץ ב"לימבו שבין היותו צמח להיותו חומר. […] בין שתי זהויות, שתי תכליות, שני עולמות. גזעים שלמים מוטלים דוממים על האדמה במנסרה…. אף שטכנית הגזעים האלה הם עצים מתים, הם עדיין לא השלימו את המסע מצמח לחומר, שאחריו הם כמעט בוודאות ימשיכו למסע נוסף, מחומר למוצר. בשלב הזה, הגזע עדיין נראה יותר כמו עץ מאשר חומר גלם, ואפשר לזהות בו הן את עברו והן את עתידו".
את העבר וההווה של העץ אפשר לראות בעבודה "העץ זוכר" שבה מקטע גזע קובייתי מקרין דימוי של הצללית של העץ שהיה, כמו זיכרון מעורפל של גוף בשיא עלומיו. המתח בין קוביית העץ המהוקצע – העץ המת – לצללית העדינה מעורר הזדהות וגעגוע. תחושת הגעגוע מתעצמת כשמריחים את מקטעי העץ המונחים בבקבוקים בעבודה "אפו של הנגר". ניחוחות של ברוש מצוי, אורן ירושלים ושיטה כחלחלה מעוררים בי זיכרונות ילדות, שהרי אין כמו ריח להעיר זיכרון רדום, ובמקרה הזה זיכרון עמום של נוף מוכר. לא של חפצים.
ומהו אותו הנוף? מהו אותו המקום?
מתוך הטקסטים של התערוכה עולה כי בארץ אין יערות המיועדים לתעשיית העץ. על כריתת העצים מפקחים פקידי יערות אזוריים, אולם מי שמבצעים את הכריתה הם קבלנים פרטיים שחלק מהתשלום שלהם הוא הגזעים שהם כורתים. את הגזעים הם מעבירים לרוב לרשות הפלסטינית, שם הם עוברים תהליכי ייבוש ועיבוד למשטחי העמסה או לחתיכות עץ המותאמות לצורכי בעירה.
בכך אנו מוותרים על האפשרות לצרוך עצה מקומית בעלת טביעת פחמן קטנה יחסית לזו של עץ המיובא לארץ כחומר גלם, ובכך אנחנו גם מתרחקים מתחושת המקום המתקיימת בחפצים עשויים חומרים מקומיים.
בעבודה "פרוס" של בן צבי ניצב על רגלי מתכת בול עץ שנפרס במנסרה ללוחות, ובין הלוחות כפיסי עץ שנועדו לרווח אותם וכך לעזור להם להתייבש מהר יותר. למעשה, הגזע יצא מצידו האחר של המסור התעשייתי כשורה של לוחות רצופים שמשמשים כעת כספסל. זהו מהלך מעניין של מעצב המכיר מקרוב תהליכי עיבוד ועבודה עם החומר ומזהה אפשרות להקפיא רגע בתהליך ולהפוך אותו למוצר, כמה פסיעות מנקודת הסיום השגורה של עיבוד החומר. התוצר משקף את אותו לימבו – שתי הזהויות, שני העולמות – ואפשר לראות את עברו מגולם בתוכו.
שני עולמות החוברים יחד באופן טבעי הם עולם העצים ועולם החזזיות. יחסי הגומלין בין החזזיות לעצים הם מסוג קומנסליזם – קרי צד אחד מרוויח (החזזית) והצד האחר (העץ) אינו מרוויח או מפסיד מהשותפות. בן צבי בוחר להציג את מערכת היחסים הזו תחת השם "לעולם לא העץ לבדו".
על גבי סטנדים – קוביות עץ מעובד – נחות קליפות מאותו סוג עץ עם חזזיות. זאת אחת העבודות הפואטיות ביותר בתערוכה. היא מעוררת חשיבה אנימיסטית ומעלה הרהורים באשר לנדיבותו של העץ שאינו מרוויח דבר מהימצאותן של החזזיות למעט אולי חברתן, ותהיות באשר לגורלן של החזזיות בשלב שבו נכרת גזע ונשלח להמשך מסעו במנסרה בדרכו להפוך לתוצר. המפגש של קליפות העץ המחוזזות עם קוביית אותו עץ מעובד כמוהו כהצצה של קליפת העץ והחזזית לעתיד מריר משהו שנקבע להם על ידי האדם. "היה לי ידיד שמת", אך על מי עלי לסמוך כעת?
את השוטטות בבית בנימיני אני מסיימת מול מדפי הגלריה הקטנה בתערוכתה של אורלי מונטג "Piece of land". כבוויטרינה של קונדיטוריה מסודרים קינוחים מרובי שכבות ופרטים הקוראים לצופה לבחון אותם מקרוב, אולם אז צפויה לו עוגמת נפש רבה.
עצים מלאכותיים מיניאטוריים נטועים בציפוי דשא סינטטי על מה שנראה כפרוסות עוגת שכבות העשויות אדמה, לבני איטונג, דבק וחול, שמשום-מה הצליחו במבט ראשון לעורר את בלוטות הרוק שלי. מונטג קושרת בין גרגרנותם של מרבית בני האנוש לדורסנות שבה האנושות מתייחסת למשאבי הטבע – גרגרנות שהיא מעבר למזון. בעידן האנתרופוקן שבו השפעתו של האדם על כדור הארץ היא חסרת תקדים, שכבות גיאולוגיות רוויות פסולת בלתי מתכלה הופכות לחלק בלתי נפרד מנופיו. מונטג מייצרת מהמשאבים האלה קינוחים בלתי אכילים, כמו אומרת – זאת הדייסה שבישלתם; כעת אכלו אותה.
לצד הקינוחים הססגוניים מוצבות דמויות מונוכרומטיות רכובות על סלעים או נושאות סלעים בגדלים שונים. הדמויות חסרות הזהות ונטולות המגדר מזכירות לי במידת-מה חוצנים מסרט מדע בדיוני אפוקליפטי. הן בלתי נפרדות מהסלעים, לפרקים חסות בצילם כמסתתרות מפני אויב ולרגעים נושאות אותם על גבן כנמלים הסוחבות מזון אל הקן. לא ברור אם הדמויות הן שארית האנושות או תחילתה. הקינוחים סביבן משמשים כמעין נוף מלאכותי – פרות פלסטיק רועות באחו ירוק סינטטי בתוך פאי עשוי חול; חורשת עצים קטנים הנטועים על גבי עוגה כמו קוראים לדמויות לחסות בצילן. עבור הדמויות ואולי גם עבורנו הצופים בני האנוש, נדמה שזהו נוף של ארץ מובטחת, אולם הבטחותיה כוזבות.
אם עץ נופל ביער, בחורשה, בערוץ נחל או במדבר ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?
"המקום בו עומדים" – נקודות, מישורים, אדמה. / עופר אסף, מירב שמי פרץ, אהרון שפרכר
"אם עץ נופל במדבר…." – שוטטות בעצה מקומית / אורי בן צבי
אוצר: דב גנשרוא
"Piece of land" / אורלי מונטג
אוצרות: רעות רבוח, שלי שביט
נעילת תערוכות: שבת, 24 ביוני 2023
בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב יפו
שירה סילברסטון – עורכת טקסטורה
מקור:
Marshakk, McLuhan, 1964. Understanding Media: The Extensions of Man. NYC: McGraw-Hill, p. 46
