"מה שחשוב הוא לא מה שאנשים רואים בגלריות או במוזיאונים, אלא מה שהם רואים אחרי שהתבוננו בדברים האלה, האופן שבו יתמודדו עם המציאות אחר כך. אמנות גדולה באמת מפיחה חיים בתפישת המציאות; המציאות נעשית עשירה יותר – טובה יותר או לא טובה יותר, אבל שונה (בוכלו, 2004).
בפעם הראשונה שקראתי את שם התערוכה, שנפתחה בחודש נובמבר בבית בנימיני, היה נדמה לי ששמה הוא "אאוטפיטים פנטסטיים" מלשון outfit, כלומר מערכות לבוש או מלבושים פנטסטיים, בלתי אפשריים. הטעות הזאת, השיבוש שנוצר בקריאה מהירה, המשיך ללוות אותי כמאותת על המרחב המדומיין שבין אוטופיה לאאוטפיט. בין הלבוש לבין האוטופיה כמחוז חפץ אידילי, בלתי אפשרי, קושר הגוף. זה הגוף של היוצרות והיוצרים והגוף של מי שמשוטטת בתערוכה. מתבוננת.
כאובייקט של קראפט, התכשיט מעוגן בעולם הגשמי של החומרים, אבל ברגע שהוא נענד על גוף, הוא הופך לקפסולה של תרבות ואסתטיקה, תשוקה ונראטיב, כאילו היה חפץ מעבר (מאגי אפילו) המתווך בין העולם הגשמי לעולמות הפנטזיה. אמנם העבודות בתערוכה מוצגות כשהן מנותקות מגוף, אלא שאופן הצבתן המרווח והעובדה שהן חולקות מרחב משותף עם הצופה, קוראים לגוף להיות נוכח. באוצרות מדויקת מצליחים עינת לידר ושחר כהן להפעיל בו בזמן הן את תחושת האינטימיות הטבועה בתכשיטים ובאביזרי ההתקשטות האחרים והן את הכוח החברתי/תרבותי/פוליטי הטמון בהם. אולי כי בניגוד לנהוג בתערוכות תכשיטים, העבודות אינן מוצגות בצפיפות או בתוך ויטרינות זהות ומשותפות. "כל עבודה מוצבת לפי החוקים הפנימיים שלה", תאמר לי מאוחר יותר לידר.
שיטוט בתערוכה "אוטופיסטים פנטזיסטים" מכריח אותנו להיות. עצם התנועה במרחב הגלריה מזמן את הגוף שלנו לנוכחות. תוך כדי מעבר בין העבודות אני חשה את ההתהוות הזו מתעצמת ומבינה שעיקרה של התערוכה הוא הגוף. ואני לא מתכוונת לגוף ערטילאי מדומיין, לא כזה שמתקיים כהיעדר, אלא לגוף הממשי, החי. הגוף של הצופה.
ענידת תכשיטים היא מעין קסם, כותבת לידר בטקסט המצוין המלווה את התערוכה, שכותרתו לא בכדי היא "מונח על הגוף". לידר מתחקה אחר רעיון שביטא הסוציולוג והפילוסוף הגרמני גיאורג זימל בטקסט שנכתב בשנת 1908, ומסכמת שלתפיסתו "התכשיט הוא אגואיסטי ואלטרואיסטי בו זמנית. כלומר: אובייקט חברתי וציבורי, בו זמנית שהוא אישי ופרטי" (לידר, 2022). אני מגלה שקל וטבעי להזדהות עם ההגדרה הזו. את התכשיט אני מבינה כאובייקט דו כיווני – מתוך האינטימיות והקרבה הוא מפעיל את העונד.ת, ובשל היותו חפץ שאין לו כל שימוש מלבד היותו אסתטי, הוא מעורר את הצופה בו מבחוץ.
זו כנראה הסיבה שההתבוננות נעשית לא רק דרך העיניים, אלא באמצעות הגוף כולו: אני נעה במרחב, ובזה אחר זה כמו עונדת את התכשיטים המוצגים בו עד שהגוף שלי הופך לחלק מהתערוכה. ממדי העבודות הם אלה של הגוף, כך שבאופן טבעי הצופה מוזמנ.ת לקחת חלק בהווייתם: להחזיק אותם ביד, לענוד אותם או להתעטף בהם, גם אם רק בעולם האישי המדומיין. אחרי שבעיני רוחי אני לובשת, חובשת, עונדת או מחזיקה את כל שמוצג לפני, מדמיינת את כובד משקלם של האובייקטים כנגד הגוף שלי, את המרקם ואת מידת החום שהם אוצרים בתוכם, תחושת הגוף מתעוררת בעוצמה, והפנטזיה שבשם התערוכה הופכת לזו הפרטית שלי.
החומרים שמהם עשויות העבודות מתעתעים ומעוררים, ונראה שהאוטופיות או הדיסטופיות הן בחומר, שהוא ההון התרבותי של התערוכה. אני משוטטת בין המוצגים, אוספת עקבות חומרים, הסטות וצורות שהן בנשימה אחת מוכרות וחמקמקות. העבודות כולן שומרות על מתח בין חומר, צורה, תוכן וגוף.
"אל שקה" של אלאא עבידאת היא העבודה הראשונה שאני פוגשת, ומופתעת לגלות שכיסוי הראש הפלסטיני המסורתי הוא אינו טקסטיל רקום אלא זכוכית גולמית הצבועה ברגישות מגושמת. אני מתמהמהת מול העבודה, חשה את כובד משקלה האטום, שהוא משקלן של כל הנשים שגורשו מהמקום הזה, שחיות כאן, שנושאות איתן את כובד זיכרון הגירוש.
רגע אחר כך, מול סדרת הסיכות "שקטה וכואבת" של צליל אבודרהם התלויה לכל אורכו של הקיר הסמוך, מתחלף הכובד בקלות בלתי נסבלת. אבודרהם מציגה קווים פראיים, לא מוקפדים לכאורה, שביכולתם להחזיק הכול: את התוכן, את הבגד ואת הגוף. מול הסיכות אני מרגישה בממש את ה"כלומי" שעליו כתבה אביבה אורי בטקסט המכונן ההוא על הקו (אורי, 1986), ומבינה, דרך החומר והצורה, שהקו מייצר בו בזמן גם את המרחב וגם את הגבולות שלו (ואיפה הגבולות שלי? אני חושבת).
הקו האנכי מוביל אל הוויטרינה המוצבת לאורכו של החלל, ובה סדרת עבודות של חסן כורד. שרידים של משהו שאינני מזהה, ספק פיסול ספק כלי עבודה, עשויים שיש קררה לבן שלרגע נדמה כמו פלסטיק. חדש וישן מתערבבים בצביר החפצים ללא שם הנושאים היסטוריה של צורות וחומר. שם העבודה ""extension of מזמין את הגוף, ובעיני רוחי אני מכניסה כף יד אל אובייקט שנדמה כצמיד, עונדת טבעת שהיא שריד של משהו ומדמיינת את עצמי אוחזת במעין ידית של אובייקט נוסף. אני יודעת לאמוד את המידה של הפתח או השקע המתאימים בכל אובייקט, ומדמה את משקל השיש המונח על הגוף. העבודה מהדהדת צורות של כלי עבודה ואביזרים עכשוויים, ואלו מתנגשים עם המטען התרבותי שנושא השיש כחומר פיסול מערש התרבות המערבית, אבל גם כמשטח מטבח עכשווי. ההתנגשות, ההסטה או חוסר ההתאמה בין צורה לחומר שנראים כאן, מתלווים לרוב העבודות בתערוכה.
בעבודה "דלא ניידי" הופכת נעמה לוית את האבנים הירושלמיות, "מרכיבים גיאולוגיים שהפכו לסלעי מחלוקת, תביעות שייכות וסימלי זהות" (כך בטקסט התערוכה) לחוליות שרשרת. אם בעבודה של כורד הורגש כובד משקלו של השיש, אצל לוית נדמית השרשרת קלה באופן יחסי, אולי בגלל ריבוי החללים הריקים שבין החוליות. בשני מסכים לצד השרשרת מוצגים שני תצלומים בטבע, שם סידרה לוית אבנים במעגל – מעשה ילדותי משהו שמסמן טריטוריה, מסמן גוף (כמו אומר "הייתי כאן") ומסמן יצירה.
אבל מול "אדמתי" של אלמה ליאון, שאפשר לראות גם מהחלון הצופה אל הגלריה מהרחוב, אני גדלה לממדי ענק. גוליברית בארץ ענקים, עונדת שרשרת מחומרי בניין אקראיים וחול, ומכניסה ראשי אל אביזר לצוואר ענק עשוי כדי חרס שבורים ששורשי צמחים מציצים מהם, כאילו נעקרו משהות ארוכה באדמה. הצוואר שלי מתמתח בשל הכדים שסביבו (אולי אני אליס בשבט ארוכות הצוואר), ואני מתיישבת ליד העבודה. בתיאור העבודה רשומים החומרים מלח ים, זפת, חבל ופסולת ים, ובמבט קרוב אני מוצאת בה גם צינורות פלסטיק, אזיקונים וניילון שחור, אסופת חומרים המזכירה לי את עגלת הפסולת של התמ"א הקרוב. כשאצא מהגלריה מאוחר יותר, אדמה את השרשרת נגררת על הכביש, כמו חוזרת למקום שממנו באה.
המושג הערטילאי "תרבות מקומית" כמכונן זהות, גוף ונוכחות, ממשיך להדהד גם בקומה השנייה של הגלריה. בגוף המדומיין שלי מודגש מול כל עבודה איבר אחר (למשל שיניים מול הכתרים של ארטיום גורבנקו), או כמה איברים (מול הסדרה של הילה שפירא), או איברים שכלל לא קיימים (כמו שמציעים התצלומים של גיא און).
"לב" (הנה איבר נוסף, פנימי) הוא קמע מבד רקום המונח בתוך משטח תצוגה מרחף מדויק למידותיו. תוך שהיא שומרת על הצבעוניות המסורתית, פורצת קינאנה איברהים את הדגם של הרקמה הבדווית, וקווים עדינים של כותנה מתרכזים ללב נחושת ואמייל שסביבו רקמה פראית ומשוחררת. החריץ דמוי הצלב שבמרכז הרקמה, המאפשר את לבישתה בהכנסת הראש לתוכו, נדמה כשייך לעולם של חפצי פולחן. השטיחוּת והריחוף חסר הגוף של ההצבה לא ימנעו ממני לזהות את הפתח וללבוש את הבד על הצוואר דרך הראש, וכך להנכיח שוב את גופי שלי.
כשאני יוצאת לבסוף מהגלריה, אני חשה לא רק בנוכחותו של הגוף שלי ביתר שאת, אלא מרגישה איך עוטה הגוף, או נכון יותר עונד, את המרחב כולו. פסי המדרכה וסימני הכביש נדמים לשרשרת שאני יכולה לכרוך על צווארי, ואל חלונות הבניינים התעשייתיים של קריית המלאכה אני מכניסה את זרועותי כצמידים. החומרים של העולם הם החומרים של התכשיטים. אני עונדת את העולם.
"אוטופיסטים פנטזיסטים | متفائلون فانتازيّون", בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב-יפו
אוצרוּת: עינת לידר ושחר כהן
בהשתתפות: צליל אבודרהם, גיא און, ענהאל אזולאי-אטב, קינאנה איברהים, ארטיום גורבנקו, סופיה זגרובה, אור טורקו, חסן כורד, נעמה לוית, אלמה ליאון, אלאא עבידאת, עמרי פישר, גלית קרופיק, מיה רשף, פאטמה שאקיראת, הילה שפירא
נעילה: 31 בדצמבר 2022
מיכל אורן – צורפת ומורה לאמנות, בוגרת המחלקה לצורפות של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים ובוגרת תואר שני בתולדות האמנות של הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב
מקורות:
בוכלו, בנג'מין, 2004. " גבריאל אורוסקו, בנג'מין בוכלו: שיחה בניו יורק", בתרגום דפנה רז, קו המעורר 18-16, עמ' 242.
לידר, עינת 2022. מונח על הגוף, בית בנימיני.
אורי, אביבה, 1986. "הקו", בתוך לויטה, דורית, אביבה אורי, תל-אביב וירושלים: המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, הקיבוץ המאוחד וכתר, עמ' 115.
