עמוד הבית

עיונים

השקפות

לרקום סיפור

על אומניות ואומנים שהופכים את המחט למכחול

יש משהו בחוט רקום על בד שגורם לי להתרגש בכל פעם מחדש, ולמרבה השמחה הטקסטיל הולך ומפלס את דרכו אל לב הפיין-ארט בשלל גרסאות. יש אומנים ואומניות שעובדים רק ברקמה מלכתחילה ויש כאלה שפוגשים בה בשלב כלשהו בקריירה ומתאהבים. יש שמשתמשות בה כבמכחול ואחרים כבעיפרון. יש כאלה שרוקמים על פי הספר, ואחרות רוקמות בסגנון חופשי. יש מי שממלא באמצעותה שטחים גדולים ויש מי ששומרת על קווים מינימליסטיים. בכל אחת מהווריאציות האלה מעניקה הרקמה ליצירה משהו אחר לגמרי –  לפעמים היא מסייעת להאיר את נושא העבודה, לפעמים היא מעדנת אותו ולפעמים היא יוצרת איתו קונפליקט. בהיותה מלאכה קדומה, היא מקושרת לא פעם לבית, לשורשים ולמסורות, לעיתים אפילו לבני משפחה ספציפיים. לפעמים, בשל היותה מלאכה נשית בעיקרה במשך אלפי שנים, היא מבקשת לחזק ממד כלשהו של נשיות. כל אומן או אומנית רוקמים דימויים שונים בטכניקות שונות ובחוטים שונים, אבל אצל כולם הפעולה שבה המחט חודרת אל הבד מעניקה משמעויות חדשות ליצירה שלהם.

אורנה דגני

אורנה דגני, רקמה על בד גבינה. צילום: לירז פאנק

את הרקמה פגשה אורנה דגני כשחזרה לחפציה של אימה, שיצאה מהבית יום בהיר אחד ומאז נעלמו עקבותיה. דגני הייתה אז בת 22, ובהמשך הפכה לאומנית שעסקה בעיקר בציור שמן וברישום. כשאביה עבר לבית אבות היא פינתה את הבית ומצאה ארגזים ובהם חפצים שנותרו מהאם – חוטים, כפתורים ובדים. כשהחליטה ליצור סדרת עבודות על אמא שלה, הבינה שתהיה חייבת להשתמש בחומרים האלה. היא החלה לרקום באופן מאוד אקספרסיבי בלי ידע או ניסיון מקצועי. בהמשך הובילה הסדרה הזו לתערוכת היחיד שלה, "נהדרת", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב ב-2021. העבודות הרקומות שהציגה בתערוכה, כולן קטנות יחסית, הציגו דימויים על בסיס זיכרונות משפחתיים ותמונות באלבום המשפחתי. רגעים "רגילים" לכאורה – בני זוג מתנשקים, אב ובנו מתקנים את המכונית, אישה יושבת על כיסא נדנדה. "ההתייחסות שלי לחוטים היא כמו לעיפרון או צבע", היא מסבירה, "אין לי שום אספירציה ללמוד תכים. בהתחלה העבודה הייתה בכוונה מאוד מבולגנת והוצגה על בדים לא מתוחים, מה שגם התאים לנושא. עם הזמן אני משתכללת, וככל שאני רוקמת יותר אני אוספת את עצמי ונהיית מסודרת יותר. עכשיו אני רוקמת את בני המשפחה שלי. הביטוי שלי דרך החוט ודרך הכתמים שאני יוצרת באמצעותו הוא יותר אותנטי בשבילי עכשיו. אני מרגישה שהנושאים שאני רוצה להעביר עוברים יותר טוב בחוטים".

מאיה גולד

מאיה גולד, רקמה על קנבס. צילום: יותם פרום

האומנית מאיה גולד התחילה לרקום לגמרי במקרה: היא הייתה צריכה לתקן וילון בביתה ונשארה עם חוטים. עד אז היא רק ציירה, והרקמה הייתה עולם חדש לגמרי עבורה. את טכניקת תכי האיקס הבסיסיים ביותר למדה מסרטונים ביוטיוב. היא הציגה את סדרת העבודות הרקומות שלה בתערוכת יחיד בשם "חוטים" בגלריה עינגא בתל אביב בשנת 2020. העבודות היו רובן דימויים רקומים קטנים יחסית על קנבס ציור גדול, כך שהרבה מהבד נשאר ריק. גולד רקמה בעיקר פרחים, דימוי איקוני שמבחינתה הוא סוג של זיכרון לציור שהיה שם קודם לכן. "כשהתחלתי לרקום, רקמתי על ציור של שמיים או נוף. לאט לאט הפיקסל הרקום החליף את הנוף המצויר, והרקמה נהייתה הציור עצמו. הנושאים שרקמתי – פרחים או ציפורים – היו סוג של אנדרטאות לציור. לא עניין אותי הנוף, אלא ההיעלמות שלו. בסוף התהליך הגעתי לסוג אחר של רקמה – משיכות של חוט מנקודה לנקודה, כבר לא בפיקסלים או באיקסים. זו כבר הייתה פעולה יותר מופשטת". אחרי הסדרה הספציפית הזו חזרה גולד לציור, אבל ממקום אחר. בעבודות שהיא עובדת עליהן היום, היא אומרת, אפשר לראות את ההמשכיות של הסדרה הרקומה, אבל הן אולי מתארות יותר מכול את ההתפוררות שלה.

אמנון ליפקין

אמנון ליפקין, מתוך התערוכה "רקמה גדולה" בגלריה "על הצוק", נתניה. צילום: דוד זיסר

את אמנון ליפקין מכירים רבים בזכות עבודות ה"רישום בתפר" שלו תחת המותג "Pashut". את העבודות הללו הוא יוצר באמצעות מכונת התפירה שלו, והן מתמקדות בעיקר בוויזואליה של תל אביב. אבל הכול התחיל מרקמה ידנית, שאותה אהב מאז ומעולם. "הרבה לפני שנהייתי אומן אהבתי את החוט והמחט", הוא אומר, "בהתחלה בקטע פרקטי ואחר כבר הייתי ממציא תכים ומצייר באמצעות החוט על חתיכות בד. עבדתי שנים בתחום המחשבים, וכשעזבתי ונסעתי לטייל, היה לי ברור שאני חוזר כדי לעשות משהו עם הידיים. חברה נתנה לי מכונת תפירה ומשם התפתח מה שאני עושה עכשיו. התחלתי דווקא בעבודות תלת ממד תפורות (מה שמכונה "plush" – ר"ע), ועם השנים התכווננתי יותר לאזור של הרישום בתפר. זו טכניקה שקרובה יותר לרקמה, לא ברמה הטכנית, כי היא נעשית במכונה, אבל ברמת התוצאה. במקביל, אני כל השנים עושה עבודות רקמה ידניות, אבל בזה לא התרכזתי אף פעם לטובת מכירה". עבודת רקמה ידנית מוצגת בימים אלה במסגרת התערוכה "רקמה גדולה" בגלריה על הצוק בנתניה. "כשאני כבר רוקם, אני מעדיף להתרחק מהדימויים המוכרים שלי. הנושא של העבודה הוא בית נוסטלגי, ויש בו חלקים שעשויים רקמה מסוגים שונים, כל מיני תכים וכל מיני טכניקות ידניות. לעבוד בתפר מבחינתי זה סטייט אוף מיינד אחר".

דנה נחמד

דנה נחמד. צילום: האמנית

דנה נחמד החלה כציירת, ואת התואר הראשון שלה עשתה בציור קלאסי באיטליה. ביריד "צבע טרי" האחרון היא הציגה שתי סדרות ששילבו רקמה – האחת מורכבת מעבודות על בדים ורודים שעליהם רקמה טקסטים בקומפוזיציות שונות, והשנייה של ציורים בצבעי מים על נייר שעליהם רקמה. את הרקמה גילתה בזכות העבודה עם בד הציור עצמו – היא השרתה אותו בצבע ועבדה עם אקונומיקה שאיכלה את הבד. בהמשך קרעה ותפרה אותו מחדש, וכך התאהבה בחוטים. "כשאני תופרת אני פוצעת את המצע", היא אומרת. "בגלל שבעבודות שלי אני מתעסקת הרבה בנושאים של גוף, נשיות ואימהות – זה ממש התאים לי בול. זה הרגיש לי כמו צלקות, כמו פצעים שמגלידים. הרקמה על הנייר היא עבורי סוג של הד, דימוי גרפי מופשט שמהדהד את הגוף. לרקום נייר זה קשה כי לפעמים הוא נקרע, וגם זה חלק מהעניין. חורים בנייר אי אפשר למחוק, ממש כמו טעויות באימהות או בחיים". בתערוכה שמוצגת כעת בגלריה על הצוק בנתניה מציגה נחמד גם עבודות מהסדרה הוורודה שהציגה ב"צבע טרי" וגם עבודה חדשה שבה רקמה על ז'קט של סבא שלה. "סבא שלי, שנפטר לפני כמה שנים, היה דמות מאוד דומיננטית והתלבש כמו אציל אנגלי. על ז'קט של קנזו שלו רקמתי דמות של באדי-בילדרית (מפתחת גוף) – דימוי שמסמל בעיני משהו שהוא כאילו חזק אבל בעצם די חלש, ואני לא רואה הרבה הבדל בינו לבין כל תחרות יופי אחרת".

יאנה איידלברג

יאנה איידלברג, מתוך תערוכת הבוגרים בשנקר. צילום: רעות ברנע

כל מי שביקר בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאומנות רב תחומית בשנקר בשנה האחרונה (2021) עמד לרגע פעור פה מול הקולאז'ים הרקומים של יאנה איידלברג. העבודות, בגודל של מטר על מטר ומעלה – עשויות כולן דימויים רקומים שכוללים המון חוט והמון צבע. נושאי הדימויים מזכירים לא פעם כרזות סובייטיות, אבל מתווספים אליהם אלמנטים אחרים כמו בעלי חיים או מכשירי חשמל. עד שהחלה המגיפה, כשהייתה בשנה ג' בלימודיה בשנקר, איידלברג בכלל לא חשבה על רקמה. "חשבתי מה אני יכולה לעשות בלי להגיע לסטודיו", היא מספרת, "עד אז ציירתי, וחשבתי שגם בתערוכת הגמר שלי אציג ציורים. אבל בדירת החדר שלי לא יכולתי לעשות את זה. לא היה לנו קורס רקמה מעולם אבל הרגשתי בנוח לעבוד בפורמט הזה בבית, וגם הרגשתי קרובה לזה קונספטואלית בגלל השורשים הרוסיים שלי. לקח לי זמן למצוא בד מתאים, ובסוף מצאתי כזה שמיועד לגובלנים ועליו אני רוקמת. הדימויים הם כאלה שעברו מציורי השמן שלי – קולאז'ים שמבוססים על פוסטרים של תנועות סוציאליסטיות רוסיות שאני זוכרת מילדותי, ומכל אחד מהם לקחתי משהו שנגע בי. אליהם חיברתי אימג'ים מהרשת, וכשאני מחברת אותם אני כמו מחברת בין עבר להווה". את הקולאז' בונה איידלברג בפוטושופ, מעבירה אותו לציור בטושים על הבד ורוקמת על הציור. "זה הרגע שבו מתחילה העבודה הסיזיפית. אני יכולה לשבת שעות, אבל אני אוהבת את זה ולכן אני ממשיכה בינתיים רק בעבודות רקמה, למרות שכל אחת מהן יכולה לקחת גם חודש-חודשיים".

רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האומנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אומנות.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בעלת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בעלת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת וממלאת מקום מנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.