עמוד הבית

עיונים

השקפות

האומן כמורה

מחשבות על חינוך ועל דמותו של המחנך לאומנות

Jan Tichy, New Original (Brandt), 2019. Handprint of three of Tichy's students on a reproduction of an historical handprint of Marianne Brandt, the first female Bauhaus master

לפני כחודש, באופן לא מתוכנן, הזדמן לי לשוחח פעמיים עם האומן יאן טיכי. טיכי הציג לאחרונה תערוכת יחיד בשם "צמצום" בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי בירושלים באוצרות אילנית קונופני. התערוכה היא פרי שהות של שלושה חודשים בעיר בהזמנת הגלריה, תקופה שבמהלכה הפך את הגלריה למעבדה העוסקת במרחב החברתי.

את שתי הקבוצות המרכזיות של הדפסי השמש שהוצגו בתערוכה, הדפיס טיכי על גבי דפים מכרך ישן של האנציקלופדיה העברית ועל מחברות לימוד ודפי נוכחות ששימשו מורים במערכת החינוך הערבית. טיכי הוא מרצה בכיר בבית הספר של המכון לאומנות של שיקגו (SAIC), ובשיחות שלנו דיברנו על מהות האומן כמורה ועל האופן שבו הוא תופס את ההוראה ואת האינטראקציה בין מורה לאומנות לתלמידו.

בשיחתנו התרשמתי במיוחד מכך שהוא אינו מגדיר את עצמו כמורה אלא כמחנך. בזכותו גם נחשפתי להדפסים מוכרים פחות של כפות ידי מורים ותלמידים בבית הספר הבאוהאוס במאי 1926.[1] שנים רבות לאחר שנעשו ההדפסים הציע אותם טיכי לתלמידיו, ואלו הדפיסו את כפות ידיהם על ולצד כפות ידיהם המודפסות של מורי הבאוהאוס ויצרו לא רק חיבור ויזואלי בין ההדפסים אלא חיבור סמלי מעניין בין עבר להווה ובין מורים לתלמידים באופן שמבטל את ממד הזמן.

[1] המחקר המעמיק שערך יאן טיכי על ההדפסים האלה פורסם בספר "Ascendants: Bauhaus Handprints Collected by László Moholy-Nagy"

נושא ההוראה הוא מהותי בעיני, והפדגוגיה היא חלק בלתי נפרד מהעיסוק היום-יומי שלי כמי שעסקה בהוראה שנים רבות ועובדת עם מורים לאומנות בתחומים שונים.

אני אוהבת ללמד. אני נהנית מהאינטראקציה עם תלמידים, מהתהליך שבו הם עוברים סוג של טרנספורמציה בין מי שהיו לפני שנכנסו לשיעור ובין מי שהם כשיצאו ממנו. אולי זו המהות בחינוך? היכולת לחולל שינוי? הגדרתו העצמית של יאן כמחנך איששה את תחושתי כי השפעת המורה על התלמיד היא קריטית ולעיתים אפילו משמעותית יותר ממה שהמורה מבין בעצמו. מורה יכול לגרום לתלמיד לשנות את נתיב חייו ולבחור בנתיב אחר, ובמובן הזה הוא לא רק מחנך, אלא סוג של הורה ומעצב. בדומה להורה, המורה נדרש להוביל, לגדל, לאפשר התפתחות אך עם זאת לקבוע גבולות וחוקים.

"אין-ספור פעמים הדגמתי לתלמידים שלי איך קומקום צריך למזוג בדיוק כפי שלידיה זביצקי (1937–2001) הדגימה כשלמדתי בבצלאל". קומקום של לידיה זבצקי. צילום: באדיבות משפחת זבצקי

הבחירה ללמד ולעסוק בהוראה, גם אם מקורה בכורח הפרנסה, מוכרחה להיות החלטה ערכית ומחייבת. זוהי נקיטת עמדה כיוצר וכאומן, ובדיוק כמו הורות היא דורשת מסוגלות שתחילתה במודעות למקום שיש למורים בחיי תלמידיהם. המחויבות הזו מתחדדת במיוחד בתחום לימודי האומנות שבהם הנפש חשופה, התת-מודע פעיל ונוכח, ולא תמיד יש לנו הכלים או המילים לתאר תחושות ומחשבות העולות בנו אל מול היצירה או הביקורת. אלה סיטואציות משמעותיות שיש בכוחן לבנות אבל גם להרוס, והמודעות לכך דורשת אחריות והובלה נכונה.

האדם המלמד מוכרח להיות סבלני, נדיב ואוהב אדם. הפדגוגיה היא סוג של שליחות בעיני, ולאנשים העוסקים בה יש יכולת להשפיע, להתוות דרך ולבסס עמדה ותפיסות עולם שיעצבו את הדור הבא.

הקניית ידע כרוכה בוויתור על האגו, ובתחום הוראת הקרמיקה נדרשים גם נדיבות וגילוי "סודות המקצוע". תלמידים יכולים לשאול שאלות שחושפות תהליכי יצירה אישיים, והתשובה להן דורשת מהאדם המלמד את הביטחון והכנות לחשוף את סודותיו וידיעותיו ולהעניק אותם לאחרים מבלי לחוש מאוים מהחשיפה אלא להפך – לקוות שתלמידיו יתעלו עליו ויצליחו בדרכם. לשמחתי כבר חוויתי הצלחות של תלמידים, ואני יכולה להעיד שחשתי נחת אמיתית ממש כפי שאני מרגישה כלפי ההצלחות של ילדי. לאורך השנים צברתי שנות (ושעות) לימוד, ורבים מהמורים שלי הטביעו בי חותם ועוררו בי השראה. כשאני עובדת על האובניים, אני יכולה להגיד בדיוק כמו מי אני לשה, כמו מי אני ממרכזת וממי אימצתי את תנועת עליית הדופן. אני חושבת שזהותנו כאומנים בנויה לא רק מהתכנים הפנימיים והיכולות שלנו אלא גם מהדברים שאימצנו ולמדנו מסך המורים שפגשנו בדרך.

נחזור לכפות הידיים שהראה לי יאן טיכי. ההתבוננות בטביעות כפות ידיהם של המורים והתלמידים העלתה בי את המחשבה שאני מכירה את ידיהם של המורים שלי הרבה יותר טוב מאשר את פניהם. הזיכרון החזותי של ידי המורים שלי מביא לידי ביטוי את שיטת הוראת הקרמיקה: הדגמות והתנסות. בשנים שבהן עסקתי בהוראה חשבתי שהדגמה בתחילת כל שיעור היא הדרך הטובה ביותר להתניע מהלכים ולכוון את התלמידים לעשייה וללמידה. לפני שלימדתי נושא מסוים נהגתי להתיישב על האובניים, לנסות להסתכל על העבודה מבעד לעיני התלמידים שלי, ובתוך כך לנסח ולתמלל לעצמי את שלבי העבודה שאדגים בשיעור. אומנם ידעתי היטב להכין את הכלי שהתכוננתי ללמד, אבל הרגשתי שנדרשת ממני התכוונות אחרת, כזו שממוקדת בתלמידים שלי ובשיעור. חשבתי מה יוכל לעזור להם להבין את הנגיעה המסוימת שתקדם אותם, לזהות את המקום הקריטי שבו נדרשת זהירות ולדעת איך אפשר להימנע משיבושים תוך כדי עבודה. גיליתי שבכל פעם שעשיתי את זה, ההדגמה בשיעור הייתה איכותית יותר ומעשירה עבורם. אחד הדברים החשובים במלאכת ההוראה הוא ההבנה שחשוב להתכונן ולהתאמן לקראת שיעור ולא לסמוך על אלתורים.

"אני זוכרת מילה במילה את ההסברים של ג'קרנדה קורי על פתיחת צלחת אף על פי שעברו כבר יותר מעשרים שנים מאז ששמעתי אותה מסבירה ומדגימה". בצילום: ג'קרנדה קורי בסטודיו שלה

בעבר הרחוק הגעתי לסדנת שיפור טכניקה אצל מורתי פליסיטי ברנשטיין, והיא אמרה לי "אם בשיעור אחד לימדתי דבר אחד שאותו תיקחי איתך, עשיתי את שלי". אני עצמי מצטטת אותה ומסבירה למורים שאני מנחה שאפשר להסתפק בהישג אחד בכל שיעור.

מרכיב נוסף, שככל שהתעמקתי בהוראה הבנתי כמה הוא קריטי ללמידה, הוא יצירת מקום בטוח שבו אפשר גם לטעות ולא לדעת, לנסות בלי לצפות מה יקרה, ליפול ולקום. מרחב שדומה בהרבה מובנים למרחב טיפולי, כזה שאין בו שיפוטיות, לפחות לא מהסוג שגורם לפחד מסירוס או מביקורת קשה.

איך יוצרים מרחב כזה? ובכן, פעמים רבות בשלב ההדגמה אני מציינת את העובדה שנדרשים זמן ושעות אימון כדי ללמוד את התנועות הנכונות והמינונים ומזכירה שגם לי נדרשו ניסיונות רבים להגיע לתוצאה הרצויה מבחינתי. בנוסף לכך קרה לי לא פעם שטעיתי תוך כדי שיעור או הדגמה, וזאת הייתה הזדמנות מצוינת להראות איך מתייחסים לטעויות בקלילות, כחלק מהתהליך ומבלי לעשות דרמה. הומור הוא כלי נפלא להקליל אירועים כאלה בשיעור.

לא פעם גיליתי שאני חושבת על המורות שלמדתי אצלן ומהדהדת אותן. אני ערה לתרומתן הרבה לעיצוב הערכים שלי ולאופן שבו אני מלמדת. אני זוכרת מילה במילה את ההסברים של ג'קרנדה קורי על פתיחת צלחת אף על פי שעברו כבר יותר מעשרים שנים מאז ששמעתי אותה מסבירה ומדגימה; אין-ספור פעמים הדגמתי לתלמידים שלי איך קומקום צריך למזוג בדיוק כפי שלידיה זביצקי (1937–2001) הדגימה כשלמדתי בבצלאל; וכשאני מעלה דופן של כלי גדול, אני מסבירה שזו התנועה שלמדתי מיעל עצמוני. יש בזה משהו שמרגש אותי, סוג של "והגדת לבנך" בגרסה הקרמית.

"כשאני מעלה דופן של כלי גדול, אני מסבירה שזו התנועה שלמדתי מיעל עצמוני". כד של יעל עצמוני. צילום: עמית שטראוס

בשיחה עם פסיכולוג הבית אנחנו משוחחים על הוראה ותוהים מה הופך אדם למורה טוב. הפסיכולוג שואל אותי, איך אפשר להגדיר מטפל טוב? כיצד אפשר להמליץ על מטפל בתחום כל כך סובייקטיבי? האם מישהו שהוא מטפל טוב עבור אדם אחד יהיה בהכרח טוב לאדם אחר? כך גם לגבי הוראת האומנות. האם יש דרך לבדוק באמת מי מלמד טוב? מי עושה את עבודתו נאמנה? כיצד אפשר למדוד את הפרמטרים האלה? כפי שבטיפול נפשי קשה להגדיר מהי הצלחה טיפולית, כך בתחום האומנות קשה להגדיר ולכמת הצלחה אומנותית.

בניסיון לברר מה הופך מורה למורה טוב ערכתי סקר וביקשתי מאנשים שיספרו לי מה הפך את המורה שלהם לטוב בעיניהם. קיבלתי תשובות רבות, וכשניסיתי למפות אותן הבחנתי בשני פרמטרים עיקריים – מקצועי (הכללי) ורגשי (האישי). בפן המקצועי אנשים דיברו על השליטה בחומר הנלמד, על היכולת להעביר אותו בצורה מרתקת או מקורית, על הזמינות לשאלות ועל היכולת לנהל את השיעור והכיתה. בפן הרגשי אנשים דיברו על התחושה שהמורה האמין בהם, העצים אותם, העריך אותם והיה קשוב ורגיש לצורכיהם. בשיחות שקיימתי עם תלמידים על הוראה זיהיתי שהם מעריכים במיוחד את כושר ההתבטאות של המורה ואת היכולת שלו להעביר בצורה מעניינת את החומר הנלמד, ובתחום שלנו את החומר תרתי משמע. ההוראה דורשת תכנון והתכוונות, המורה הוא המכוון והמוביל של השיעור, ובניגוד אולי להתרחשויות הרווחות בסטודיו הפרטי שבו יש לתלמיד מרחב תמרון לכוון את השיעור כרצונו, בלימודים סמי אקדמיים או אקדמיים, האג'נדה והקצב צריכים להיות ברורים למורה וחשוב שיהיו ברורים גם לתלמידים.

ולסיום, מתבקש להתייחס לאחת השאלות הקשות והחשובות לטעמי לגבי הוראה – מתי להפסיק. מתי מגיע זמנה של כל מורה, טובה ככל שתהיה, לחדול מללמד. מבחינתי התשובה הייתה חד משמעית. ברגע שהרגשתי שההוראה מרוקנת אותי יותר מאשר ממלאת, הבנתי שעלי לעשות שינוי ולהוריד מינונים. "עייפות החומר" הוא ביטוי מובן ומוחשי לעוסקים בחומר, וכפי שחומר עייף זקוק בעיקר למנוחה, כך גם על העוסקים בו לשים לב למצבם ולאפשר לעצמם אתנחתא בדיוק בזמן הנכון ולא רגע מאוחר מדי.

רחלי רוטמן גרג'י  – יוצרת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.