עמוד הבית

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

מֵעֵבֶר לאובייקט הנשגב

על המושג "סדרה" בתערוכה קבוצתית בטבעון, שמשקפת את הצורך הפנימי של האמן בחזרתיות בתהליך העבודה כאמצעי לחידוד רעיון וגיבושו, לצד מרחב לתהייה ולביטוי של תנועה­­

מראה הצבה, מימין מוש קאשי, ASH FLORA, 2016. באמצע עירית אבא, שולי מפה, 2004. משמאל ראובן זהבי, מבט לעיסאוויה, 2017. צילום: מיכל שכנאי

בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה קרית טבעון, הרחק מההמולה של תל אביב, מוצגת תערוכה מרשימה בשם "סדרה, מי יודע?". התערוכה עוסקת במושג "סדרה" כחלק מתהליך היצירה ומציגה עבודות של תשעה אמנים ואמניות העובדים במדיומים שונים ומבטאים כל אחד בדרכו את המושג. את אוצרות התערוכה הובילו סיגל כספי ומיכל שכנאי יעקבי, ובעיצובה בולטות הצבות מאוזנות ונינוחות. בכניסה לחלל התערוכה נפרסים מקבצי עבודות מסודרות בקפדנות נעימה, ונדמה שהן יושבות על פני גריד דמיוני המשתרע על פני החדר. החלל עצמו לא גדול, אך הוא מרווח ומבטיח שיטוט נעים בו. 

בקטלוג התערוכה בחרו כספי ושכנאי יעקבי להציג ציטוטים של האמניות והאמנים המציגים, שבהם הם מתארים את יחסם למושג "סדרה" השגור בתהליכי העבודה שלהם. כמה מהם מסבירים שהסדרה היא עבורם אמצעי לחידוד רעיון וגיבוש מחשבה. כך למשל מסביר ראובן זהבי: "הסדרה מאפשרת לי לעסוק באמירה אמורפית, לא מנוסחת לגמרי, הרי אי־אפשר להסתפק בנוסח אחד. אני צריך לייצר וריאציות שיקרבו אותי לרעיון אותו אני רוצה לתקשר.." (כספי, שכנאי יעקבי, 2022 ). אמנים נוספים מתארים יחסים דומים בעבודתם במתכונת הסדרה ומשתמשים במילים כמו "מיצוי", "הבשלה", "יכולת בחירה" ו"התהוות משפחה". הסדרה היא למעשה קבוצה של אלמנטים שביניהם עובר רעיון מרכזי כחוט השני, וכולם יחד נאספים לכדי השלם הקונספטואלי והוויזואלי שבעיני רוחו של האמן.

מוש קאשי, ASH FLORA, 2016. צילום: אלעד שריג. באדיבות גלריה נגא

כמה מהאמנים מתארים בקטלוג את הסדרה כמרחב עבודה המאפשר מקום לתהייה, לחיפוש ולביטוי של תנועה. בשונה מהפעולה החזרתית המסורתית בְּסקיצות, שהיא בבחינת חיפוש ואבני דרך להתהוותה של יצירה שלמה אחת, האמנית מיה מוצ'בסקי פרנס מתארת את המהלך הסדרתי כגישה מודרנית הפוכה לזו של האובייקט היחיד: "יש משהו בסדרה שאולי פחות מחייב. הגישה הטהרנית של משהו נשגב, שחייב להיות כזה וכזה, לא מתיישבת עם מי שאני. הסופר אובג'קט – יש בזה משהו מיושן. ברצף, בריבוי אני מכניסה תנועה, התפתחות, חיים" (כספי, שכנאי יעקבי, 2022). מוצ'בסקי פרנס, שגם אצרה את התערוכה "ברצף" בשנת 2017 בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית, עסקה אז בהבחנה בין המושג "סדרה" למושג "רצף" כדי להדגיש את החשיבות של מיקום הגורם הבודד בתוך סדרה כמהלך עקרוני שלדבריה טעון ב"משמעויות שונות שהן מעבר לזה הנרטיבי" (מוצ'בסקי פרנס, 2017).

דניה צלמינסקי, 2005. צילום: רן ארדה

נוסף לתפיסות האלה המלוות את התערוכה יש קשר ויזואלי הדוק בין העבודות המוצגות, שרובן חולקות עיסוק משותף במושג, בדימוי או בשימוש החומרי. מכאן נובעת נראות המאחדת את מקבצי העבודות באופן טבעי שנדמה כסדרתי בעצמו, כמו למשל בעבודותיהם של מוש קאשי, ליאור וגימה ודניה צ'למינסקי שעוסקות בדימויים בוטניים מפורטים. בסדרתו ASH FLORA" (2016)" מציג קאשי משיכות מכחול רגישות של צבע מדולל ליצירת דימוי של עלים הנדמים שקופים כבצילום רנטגן. רקע מצע הקנבס בסדרה הזאת הוא בגוני צהוב וכסוף בגימור עדין מנצנץ שנדמה כקורץ בשובבות לצופה בתיאור פנטסטי של אינדקס בוטני.

ליאור וגימה, מסגרות, 2015-2022. צילום: האמן

[1] טכניקת פיסול עם גרגרי זכוכית (זכוכית טחונה) שניתכים בעת השריפה אל תוך תבנית גבס בתנור ומותירים מרקם גרגירי בפני השטח.

בסדרה "מסגרות" (2022-2015) של וגימה ניצבות עבודות זכוכית, שחלקן נעשו בטכניקת המבער וחלקן בטכניקת pâte de verre [1] על גבי "קנבסי" פורצלן. בעבודות האלה מותח וגימה חוטי זכוכית זעירים המסתעפים בצפיפות ויוצרים דימויים של עצים, שורשים ושיחים. את הדימויים האלה קושר וגימה לאלמנטים גיאומטריים ממרחבים בנויים נטושים ובכך מציג עולם שלם של צמחים הגדלים פרא ופורצים מעבר לגגות ולקורות בתים. לצידו מציגה גם צ'למינסקי סדרת שורשי צמחים שוטים מיובשים "שאיש לא שתל" כדבריה, הניצבים זה לצד זה ומשולבים בפליז. עבודה זו, שנראית כדיאלוג חקירה עדין וסקרן בין החומר האורגני הנושא מטען ביולוגי ובין החומר המתכתי, משלבת טכניקה מגוונת של האמנית.

מיה מוצ'בסקי פרנס, מניפה עם גברת, 2021. צילום: דורון אלטרץ. באישור סטודיו חנה אורלוף, פריס ובית טיכו, מוזיאון ישראל, ירושלים. בתמיכת גלריה עזריאלי, המכללה האקדמית הדסה.

בהמשך התערוכה מציגות מיה מוצ'בסקי פרנס ועירית אבא עבודות פורצלן שונות מאוד זו מזו שנוכחותן החומרית מקנה איכות מעודנת לנוף התערוכה. מוצ'בסקי פרנס מציגה את הסדרה "מניפה עם גברת" (2021), מחווה לפסל העץ "אישה עם מניפה" (1920) של האמנית המוערכת חנה אורלוף (1968-1888), שפעלה בפריז ובישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20. בעבודתה מציגה פרנס סדרת יציקות של פיגורינה משוכפלת מפורצלן, שהיא העתק מוקטן של פסלה של חנה אורלוף. הדמויות ניצבות בצורה לינארית (בדומה להצבתה של צ'למינסקי), כל אחת מהן מעט בזווית לעומת קודמתה, הצבה היוצרת מעין תנועה סיבובית, ניגוד לתפיסה המונומנטלית של הפסל היחיד. העבודה מזכירה לי את תצלומיו המיתולוגיים של אדוארד מייברידג' (Eadweard Muybridge) שבהם הוא מתאר את שלבי התנועה השונים ברצף הפעולה. אבא מציגה שתי סדרות – "שולי מפה" (2004) ו"כדים לבנים" (2022) – הבנויות על האובניים, ובעצם יצירתן על האובניים טמון מקצב חזרתי של טביעות אצבע בחומר ועיטורים מגולפים. באמצעות הריבוי אבא חוקרת בסדרותיה את דימויו ושימושו של הכד המקומי, הארצישראלי, ושל זה האירופי תוך הדגמת התמקצעות וירטואוזית בעבודה בחומר הפורצלן המיוחס.

ראובן זהבי, מבט לעיסאוויה, 2017. צילום: האמן

חיבור נוסף בין עבודות בתערוכה הוא החיבור האקטואלי של קיימות ותרבות חומרית, ואפשר לזהות אותו בעבודת הסדרות של ראובן זהבי וניצן מיוסט.

בסדרה "מבט לעיסאוויה" (2017) עושה זהבי חיבור חומרי לא שגרתי בין צלחות פלסטיק חד פעמיות לציפוי אמייל מסורתי המוכר ממסורת הקרמיקה הסינית. על פני הצלחות מתואר דימוי כלאיים של נופים סיניים פסטורליים מסורתיים ונופים טעונים פוליטית של מזרח ירושלים (שכונת עיסאוויה).

ניצן מיוסט, מכתבים לעופר, פריים מתוך וידאו, 2022. צילום: איתן מותהדה

גם מיוסט בסדרת "מכתבים לעופר" (2021) עושה שימוש אבסורדי בחומר כשהוא מציג סדרת מכתבים המוקלדים במכונת דפוס ישנה המשווה להם מראה נוסטלגי ורומנטי. המכתבים הממוענים למנכ"ל שופרסל מנוסחים באופן רגיש עד כדי ציניות מוחלטת, ובהם האומן מבקש לטפל בכמות מכמירת הלב של ירקות המושלכים לאשפה ברחוב קרן היסוד בירושלים. לצד הסדרה הזאת מציג מיוסט גם עבודת וידיאו ססגונית שבה מוצג הר של ירקות הנשפך כמו מפל מפואר משולחן ערוך וחגיגי המנוגד לנוף העירוני האפור שסביבו.

שוש קורמוש, סדר וניקיון כמעט טוב מאד, 1994-1995. באדיבות גלריה גורדון

קשר ויזואלי ניכר גם בעבודותיהם הגרפיות האפרפרות הממוסגרות של גרי גולדשטיין ושוש קורמוש, ובהן דימוי הבנוי מריבוי גורמים. גולדשטיין מציג את סדרת רישומי הדיוקנאות Dot Drawings"  (2019)" הבנויים מסימנים גרפיים קטנים ודחוסים של נקודות וקווים. על קיר אחר תלויה עבודת הצילום של קורמוש "סדר וניקיון כמעט טוב מאד" המציגה גזרות נייר של דימוי כיסא הלקוח מקטלוג מכירה פומבית. הכיסא משוכפל שוב ושוב ומתכנס למבנה דמוי פרפר הפורש כנפיים. רצף הכיסאות נראה כמו צבא רפאים או כדברי האוצרות: "סוכני זיכרון חיים". 

גרי גולדשטיין, Dot drawing, צילום: מיכאל שבדרו

שקועה ומהופנטת אני נעה בין המוצגים השונים ורואה איך פרטים קטנים מתגבשים לאובייקט, איך רצף אובייקטים נאסף לכדי שלם צורני, ואיך סדרה אחת עוקבת אחר סדרה אחרת. העין נעה בצורה מתמדת בין המבט הקרוב לזה המרוחק בניסיון לפרק ולהרכיב מחדש את ההתבוננות בעבודות ואת הדימויים השונים הנגזרים מהן.

"סדרה, מי יודע?", גלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה קרית טבעון

אוצרות: סיגל כספי ומיכל שכנאי יעקבי

בהשתתפות: עירית אבא, גרי גולדשטין, ליאור וגימה, ראובן זהבי, מיה מוצ'בסקי פרנס, ניצן מיוסט, דניה צ'למינסקי, מוש קאשי, שוש קורמוש.

נעילה: 24.12.2022

נועה צ'רניחובסקי –  חברת מערכת טקסטורה

מקורות:

כספי, סיגל, שכנאי יעקבי, מיכל (אוצרות), 2022. סדרה, מי יודע? (קטלוג תערוכה), הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה קרית טבעון.

מוצ'בסקי פרנס, מיה 2017. על התערוכה ברצף | In Sequence, בית בנימיני.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.