בתערוכת היחיד החדשה של ענבר פרים בגלריה חנינא נוכחת האש כל הזמן, כפי שמעיד שמה, "שריפה גבוהה". הדימוי הראשון בכניסה לגלריה הוא של משהו שרוף. השריפה בתנור היא אולי אחת הפעולות הבסיסיות באמנות הקרמיקה, אבל לרוב היא אינה גלויה לעיני הצופים. פרים בעצם הופכת אותה, לצד תהליכים נוספים בעשייה הקרמית, לחלק מהתוצר וחושפת אותו למבקרים בתערוכה.
פרים (40) סיימה את לימודיה במחלקה לאמנות במדרשה בבית ברל בשנת 2008. כבר במהלך הלימודים היא מצאה את עצמה עוסקת בעיקר בקרמיקה. "זה הגיע מתוך משיכה לחומר וגם מהמקום שבו יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה. הייתה לזה מבחינתי היתכנות כבר אז. אני אוהבת ליצור כלים שימושיים שמגיעים להרבה אנשים. יש בזה משהו שמפעיל אותי". פרים מספרת שבתקופתה במדרשה נחשבה הקרמיקה לסוג של חומר נמוך יותר בהיררכיה האמנותית לעומת שאר החומרים או הפרקטיקות האמנותיות. "זה לא הפריע לי, גם כי אהבתי את זה וגם כי מההתחלה שילבתי בין החומר לבין ציור ורישום. אבל בתקופה ההיא לא ראיתי יותר מדי קרמיקה בתערוכות אמנות. עכשיו המצב שונה".
התערוכה הנוכחית היא תערוכת יחיד ראשונה של פרים זה זמן-מה. בשנים האחרונות היא הציגה בעיקר בתערוכות קבוצתיות ובכמה תערוכות זוגיות – למשל עם אדם גולדפרב, מורן קליגר ונעמי סלייני. מאז שנת 2015 היא חברה בגלריה השיתופית חנינא. "אני כל הזמן נמצאת בעשייה", היא מעידה על עצמה, "גם של כלים שימושיים וגם של עבודות שהן לא פונקציונליות. העבודה שלי מאופיינת מאז ומתמיד במעברים בין מדיומים – מרישום לחומר לציור על אובניים להדפס לקולאז' ועוד. כל הזמן יש זליגה בין טכניקות".
"השריפה הגבוהה מאפשרת ליצור כלים קרמיים אטומים, חזקים וניתנים לשימוש עבור מזון ונוזלים", כותבת האוצרת קרן זלץ בטקסט המלווה את התערוכה. "כלי שאינו נשרף בטמפרטורה של מעל ל-1,200 מעלות יצבור לחות, ייסדק, ויאפשר לחיידקים ועובש לגדול בתוכו. בתוך עבודתה בסטודיו פרים נעה בין השימושי ובין השחרור מתכלית יומיומית, מחברת בין הקו חסר-המשקל ובין המסה של החומר ומהלכת על הגבול שבין שני העולמות, זה של השריפה הגבוהה וזה של העתיד להיכלות".
אותם שני עולמות באים לידי ביטוי בתערוכה בכמה גופי עבודות חדשים שמציגה פרים: הראשון הוא סדרה של אובייקטים דמויי הידרה, אותו יצור מים מהמיתולוגיה היוונית, שיצרה פרים מציור בפורצלן. כל אחת מההידרות תלויה על הקיר ומתחתיה סוג של כלי קיבול, קרמי גם הוא, שעתיד להכיל את השאריות השרופות. שלוש הידרות בסדרה הן כבר רק שאריות – פרים שרפה אותן בחלל התערוכה עצמו ובעצם יצרה רישום באמצעות האש והעשן. מה שנותר הוא דימוי של המקום שבו הייתה בעבר ההידרה (כלומר המקום שבו העשן לא נגע בקיר) והשאריות השרופות שהתפוררו אל תוך כלי הקיבול מתחתיה. "אלה דימויים שראיתי בהתחלה על כד יווני עתיק", היא מסבירה, "והם עברו איתי הרבה גלגולים והרבה ביטויים בחומר. בסוף חזרתי אל הפורצלן. העבודה היא בעצם רישום חופשי עם חומר יציקה מפורצלן בתבנית שיצרתי מחיתוכי לינולאום. לאחר מכן ההידרות נכנסות לשריפה. בגלל שהן מאוד דקיקות ושבירות יש הרבה בלאי. הפעולה של השריפה שלהן במקום, מעבר לזה שהיא מנכיחה את התנור והאש בחלל התערוכה, גם מתחברת לסיפור המיתולוגי: כדי להיפטר מההידרות היו כורתים את הראשים שלהן ושורפים אותן. ולהידרות שמוצגות ועדיין לא נשרפו קיים הפוטנציאל של השריפה".
למה הבחירה דווקא בפורצלן?
"ציור על פורצלן הוא מדויק יותר, ומשהו בשבריריות שלו מתחבר לתכנים שלי. אני שומעת מאנשים שלמדו בבצלאל שיש להם חרדה מהחומר הזה. מכיוון שהתנסיתי בו בסטודיו, למדתי עליו המון".
בתערוכה מוצגת גם סדרה של כדים גדולים ועליהם רישומים עדינים שיוצרת פרים באמצעות דקאלים (מדבקות עשויות חומרים קרמיים המודבקות על פריטי הקרמיקה ונשרפות יחד איתם כדי לקבען. ר"ב). "הסדרה הזו היא קצת ביטוי למה שאני עושה ביום-יום בסטודיו, רק בקנה מידה גדול הרבה יותר. הכדים, כמו האש והשריפה, הם חלק מהעיסוק בעשייה הקרמית, והם גם נראים קצת כמו כדי אפר, כדי קבורה". הרישומים והדקאלים בולטים גם בכוסות, בצלחות ובשאר הכלים שיוצרת פרים, לפעמים בשיתוף פעולה עם בן זוגה, האמן רותם רוזנבוים. "הציור של רותם הוא הרבה יותר פרוע, וגם קצב העבודה שלו הרבה יותר מהיר משלי", היא צוחקת. "שיתוף הפעולה בינינו הולך ומשתנה עם השנים. זה התחיל מחריטות, עבר לרישומים ואז נוספו הדקאלים. אנחנו לא עובדים יחד בסטודיו, אבל לפעמים הוא מגיע לצייר אצלי או שאני מביאה הביתה כלים כדי שיצייר עליהם".
ואם כבר ברישומים עסקינן, על הקיר תלויים רישומים גדולי ממדים שאותם יוצרת פרים בתהליך מעניין שמעורב בו שימוש באובניים. בשלב הראשון היא מטפטפת פורצלן נוזלי על האובניים המסתובבות, מה שיוצר סוג של רישום מופשט בחומר. אחרי שהחומר מתייבש, היא מניחה על האובניים ועל החומר נייר גדול, ותוך כדי הסיבוב של האובניים היא עוברת על הנייר עם עפרונות מסוגים שונים – כמו שעושים ילדים עם מטבע, למשל. כך בסופו של דבר נוצר על הנייר דימוי ספירלי שבתוכו אלמנטים מופשטים, הנראים לעיתים צמחיים. "טפטופי החומר שמתחת לנייר מתפוררים תוך כדי המעבר עם העפרונות על הנייר", היא מסבירה, "וכמו כל העבודות, גם אלה קצת עוסקות במה שנשאר. אני חושבת שגם הקרמיקה בכללה קצת עוסקת בזה – ההיסטוריה, החרסים – הכול בעצם מספר איזה סיפור של מה שהיה ומה שנשאר".
מלבד העבודה בסטודיו והמכירות, פרים מלמדת קרמיקה שלוש פעמים בשבוע במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל השומר. היא הגיעה למחלקה לפני שש שנים דרך חברה, ומאז היא שם – מלמדת בעיקר נשים ונערות בסדנה גדולה מאוד לקרמיקה שהייתה שותפה לבנייה ולפיתוח שלה. בהמשך הצטרפו לסדנה גם לימודי נגרות, ציור וסריגה, והיום לדבריה מדובר בסטודיו גדול. "אלה נערות שהן לרוב מאוד חולות", היא מספרת, "וזה המקום שבו מבחינתי האמנות יכולה לייצר קצת כוחות, חיים, תנועה ועשייה. אני בכלל לא נכנסת איתן לפן האישי או הטיפולי, אלא עובדת איתן בחומר במובן הכי מרפא שיכול להיות לו. ברור לי שלא זה מה שירפא אותן, אבל אלה רגעים שמסיטים את הראש שלהן ממחשבות אובססיביות. הן מצליחות קצת להתרחק ולייצר משהו בעולם. יש בזה כוח. הן מרגישות שהן מצליחות לזוז, שהן בתנועה ושהן מתפתחות".
זה קצת הארד-קור, לא?
"זה בהחלט הארד-קור. אבל אני מנסה להשאיר את עצמי בחלק של היצירה והעבודה. בשנים הראשונות קצת נסחפתי אל תוך העולם שלהן, אבל היום אני פחות מעורבת ומתמקדת רק בלימוד ובעבודה. אני כן מצליחה להרגיש דרך זה את הכוח של האמנות, את המשמעות שלה. זה נותן משמעות אחרת לעשייה שלי, מייצר קשר אחר בין האמנות ובין החיים".
את מרגישה שזה משפיע גם על היצירה האישית שלך?
"אולי. הן בדרך כלל עובדות מאוד מדויק, קשה להן עם טעויות וקשה להן לשאת את הפער בין מה שהן מדמיינות לבין מה שיוצא. זה אולי גרם לי להרשות לעצמי דווקא לטעות יותר, לעבוד עם פחות שליטה ולהתרחק מהמקום של הדיוק".
"שריפה גבוהה", גלריה חנינא, תל אביב
אוצרת: קרן זלץ
נעילה: 4 באפריל 2022
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
