אני עולה במדרגות המפוארות של מוזיאון המטרופוליטן, מרחק פסיעות מהסנטרל פארק במנהטן, בדרכי לתערוכה ״לפני האתמול יכולנו לעוף: חדר תקופה אפרו-פוטוריסטי" ("Before Yesterday We Could Fly: An Afrofuturist Period Room"). אחרי בדיקה ביטחונית אני נכנסת ללובי המפואר, שם מקדמים את פני נברשות וסידורי פרחים. ימינה למצרים העתיקה, שמאלה לתור הזהב ההולנדי. הסדרן מכוון אותי אל התערוכה המדוברת, ובדרכי אני עושה שלושה סיבובים בין חדרי אבירים ושריונותיהם לתצוגה של קישוטי חג המולד.
בחדר התקופה האפרו-פוטוריסטי לא תראו ציורי שמן של גנרלים או נברשות מאירופה כמו בחדרי התקופה האחרים הפזורים במוזיאון. במקומם תגלו מיצב לא ליניארי המערבב עבר עם הווה: עבודות אמנות עכשוויות, ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות בסנטרל פארק ומוצגים מהתרבות האפריקאית מהאוסף של המטרופוליטן. סידור ועיצוב החלל מחברים אלמנטים מחדר המטבח ומהסלון המסמלים את הביתי עם חפצים רבים ממוינים המרמזים על גישה ארכיונית.
כותרת התערוכה, "Before Yesterday We Could Fly", היא בהשראת הספר "The People Could Fly" של וירג'יניה המילטון, סופרת ילדים ומרצה זוכת פרסים, ששמה במרכז יצירותיה את מציאות חייהם של האפרו-אמריקאים בארצות הברית. הדמויות בספר הזה, המאגד בתוכו 24 סיפורי עם, מדמיינות חיים אחרים ושואפות לעוף, להשתחרר מהעבדות ולנוע בחופשיות.
כשנכנסים לחלל התערוכה אי אפשר לפספס את העבודות של האמנית אנג׳ידקה אקונילי קרוסבי (Njideka Akunyili Crosby) שעוטפות את קירות המבנה. העבודות האלה, שאותן הכינה במיוחד עבור חלל התצוגה, משמשות כמעין טפט לקירות של ״חדר התקופה״. הדימויים שיצרה אקונילי קרוסבי חושפים את סיפורו של הכפר סנקה (Seneca village), ששכן במרחק מטרים ספורים מהמוזיאון בלב האזור שהוא היום סנטרל פארק. כפר סנקה מייצג רגע היסטורי קצר וחשוב עבור הקהילה השחורה: הוא הוקם בשנות השלושים של המאה ה-19 ואפשר לקהילה השחורה הקטנה שחיה בו לעבד את האדמה ואף להיות בעלי אדמה עוד לפני ביטול העבדות במדינת ניו יורק. העיר ניו יורק רכשה את השטחים שעליהם ישב הכפר ואילצה את תושבי המקום לעזוב כדי להסב את האזור כולו לפארק.
במרכז החלל ניצב מבנה עץ שמזכיר סוג של צריף מלא חלונות. מבעד לחלונות אפשר לראות מוצגים שונים הקשורים באופן זה או אחר בזהות האפרו-אמריקאית, בהם כד קרמיקה של אמן הקרמיקה תומאס קומרו (Thomas W. Commeraw). קומרו, שפעל בניו יורק בשלהי המאה ה-18, הפך לסמל לאמנים שחורים שחיו בניו יורק כאנשים חופשיים וזכו להביע את עצמם ביצירה. הוא מוכר בזכות העיטורים הכחולים המתנוססים על עבודותיו, ואת הכלים שיצר קנו תושבי האזור לצורך אחסון מזון, אלכוהול ועוד.
לצד הכד של קומרו מוצבת מסיכה המורכבת מנעליים שחורות מבריקות של האמן העכשווי ווילי קול (Willie Cole), ועבודתו זו היא בין העבודות של האמנים העכשוויים שהתווספו גם לאוסף הקבוע של המוזיאון. קול ידוע בזכות הפסלים המחברים בין חפצים ביתיים משומשים כמו קרשי גיהוץ, נעליים, חלקי אופניים, גפרורים ועוד ליצירת אובייקטים חדשים הקשורים פעמים רבות למסורת ולפולחן.
מבעד לחלון אחר אני פוגשת כלים צבעונים במיוחד מפורצלן ועליהם דיוקנאות מודפסים. אלו הן יצירותיו של רוברטו לוגו (Roberto Lugo) – קדר, פעיל חברתי, משורר ספוקן וורד ומחנך. עבודתו של לוגו כפעיל חברתי, בן למהגרים מפורטו ריקו, משתקפת ביצירות האמנות שלו, והוא משלב בכדי הקרמיקה ובעבודות הדו-ממדיות שלו היפ-הופ, היסטוריה ופוליטיקה.
בעבודות המוצגות בתערוכה לוגו מדפיס דיוקנאות של דמויות חשובות לקהילה השחורה כמו פרדריק דאגלס, ביונסה ונינה סימון על גבי כלי פורצלן צבעוניים בהשראת כלים צרפתיים יוקרתיים מהמאה ה-18. לוגו שואל את עצמו איך זוכרים את ההיסטוריה ללא שום שריד חומרי, והוא משתמש בקרמיקה ככלי לניכוס מחדש של עושר, שפע וכוח שנגזלו מהקהילה השחורה.
במרכז אותו ״חדר תקופה״ נמצא המטבח ובו אח עשוי לבנים שמשובצות בו נורות קטנות המאירות את אחת היצירות של לוגו. במטבח פזורים בין היתר כלי מטבח שנמצאו בחפירות בכפר סנקה וצנצנות זכוכית עם בשמים, תרופות ועוד בהשראת הממצאים מהחפירות. המטבח הוא מקום הכינוס של העבדים, המקום שבו מבשלים ומתחממים סביב האש. האש היא אלמנט חשוב ביותר, כי סביבה יושבים ומספרים סיפורים בעל פה העוברים מדור לדור, והפסל המדמה אח לבנים הופך בהצבה במוזיאון למעין מכונת זמן שמחזיקה בתוכה את כל הסיפורים האלה. האח הופך לסמל לזיכרון ולמקום שבו אפשר בעזרת סיפורים לדמיין היסטוריה לא מונצחת ועתיד שונה ולברוח מההווה.
עוד עבודה מרשימה בחומר הנמצאת בסמוך לאזור המוגדר כסלון היא זו של האמנית הדרום אפריקאית זיזיפו פוסואה (Zizipho Poswa). הפסל שיצרה נראה כמו כד גדול ממדים ללא פתח בהשראת תסרוקת אפריקאית מסורתית. הוא בנוי מחלק מרכזי, מעין כד עטוף פסים שחורים וכחולים, ובחלקו העליון עבודות פיסוליות קטנות יותר בצורת עיגולים וחצאי עיגולים. מבנה זה מדמה את האופן שבו דודתה של האמנית נהגה לאסוף את שערה, והיצירה קרויה על שמה – "נוקסולו" (Noxolo). תנועות המשיכה, הגריפה וההחלקה שנדרשו ליצירת הפסל מזכירות את התנועות הנדרשות ליצירת התסרוקת שהוא מייצג. ״נוקסולו״ הוא חלק מסדרת פסלים שהם למעשה פורטרטים מופשטים תלת-ממדיים בקנה מידה גדול בהשראת קהילת הנשים שגידלה את פוסואה.
המושג אפרו-פוטוריזם (Afrofuturism) מתאר תרבות, אסתטיקה ופילוסופיה המשלבים אלמנטים של מדע בדיוני, פנטזיה וריאליזם עם קוסמולוגיה א-מערבית. האפרו-פוטוריזם משתמש בכלים האלה כדי לחבר את בני התפוצה האפריקאית במערב אל ההיסטוריה האפריקאית האבודה וכדי לחקור ולבחון מחדש אירועים היסטוריים בהקשר של תרבות שחורה, ולא רק ביחס לעולם המערבי.
בניגוד לציר הזמן הליניארי של ההיסטוריה המערבית המאפשר להבין ולראות כיצד דבר הוביל לדבר, המיצב שלפנינו בנוי בצורה מעגלית. אפשר לצפות בו מכל כיוון וללכת סביבו. צורת ההצבה הזאת מתייחסת לרעיון של היסטוריה אלטרנטיבית שבה מישורים רבים מתקיימים זה לצד זה בכל עת.
התערוכה מבקשת לשאול כיצד קהילה שהתרבות החומרית שלה נמחקה יכולה לדמיין ולהנציח מחדש את ההיסטוריה שלה ולמעשה מציעה מודל של כינון זיכרון תרבותי באמצעות חפצים. שילוב החפצים העתיקים יותר בעלי המטען ההיסטורי עם חפצים של אמנים עכשוויים יוצר אוסף חדש המספר בין כותלי המוזיאון את הסיפור של הכפר סנקה, ששכן כמה עשרות מטרים מהמוזיאון ולא נותר ממנו זכר, ודרכו את הסיפור של הקהילה השחורה בארצות הברית כקהילה משוחררת, עצמאית ושופעת.
"Before Yesterday We Could Fly: An Afrofuturist Period Room", The Metropolitan Museum of Art, New York City.
אוצרת ראשית: Hannah Beachler
אוצרת משנה ויועצת: Michelle CommanderDr
תערוכת קבע
צילומי הצבה מתוך התערוכה: Anna-Marie Kellen, באדיבות מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בעלת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב- Hunter College, ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
