"מרגע שהגעתי לשם החיים שלי השתנו, ואני מרגיש שהיומיים בשבוע שאני מבלה שם הם בעיקר עבור הבריאות הנפשית שלי", אומר האמן איתמר שגיא, שזה שלוש שנים וחצי עובד ויוצר עם בני נוער שמאושפזים במרכז לבריאות הנפש גהה. "לא למדתי טיפול מעולם, וגם נוחה לי העובדה שאני לא חלק אינטגרלי מהצוות, שרובו אנשי ונשות טיפול".
שגיא הוא אחד מכמה אמנים ואמניות שעובדים במרכזי טיפול שונים עם ילדים, בני נוער ומבוגרים עם מוגבלויות, עם מחלות גוף או נפש או כאלה המוגדרים כאוכלוסיות בסיכון. העבודה האמנותית עם הקבוצות הללו, כמו שמספר שגיא, אינה מוגדרת תרפיה באמנות אלא פעילות יצירתית שמשלימה את הטיפול המקצועי ומעניקה לא מעט למטופלים, ועל הדרך גם לאמנים.
מדי שני וחמישי מגיע שגיא למחלקה הסגורה. בימי שני הוא מלמד ציור, ובימי חמישי רקמה, שהיא גם הפרקטיקה המרכזית בעבודה האישית שלו כאמן. "אני מקבל בברכה כל ילד שמגיע, והמורות שמארגנות את המערכת מדי בוקר מחליטות איזה ילד יכול להיכנס לכל שיעור. בשיעורי הציור אני בוחר בכל שבוע רעיון אחר שמטרתו היא ללמד טכניקה חדשה, סוג אחר של צבע או צורה חדשה להתבוננות. העבודה ברקמה היא שונה: יש לי קופסה שאני קורא לה ארכיון עבודות. כשכל ילד נכנס הוא מוציא ממנה מעטפה שקופה עם השם שלו, מתיישב לשולחן וממשיך לעבוד בקצב שלו על עבודה שהתחיל לפני כן. עם השנים צברתי לעצמי כל מיני גישות – למשל כשילד מתעייף אני מזמין אותו להתחיל עבודה חדשה, למרות שהקודמת עוד לא גמורה".
יש הכשרה מסוימת? ליווי לאורך התהליך?
"אני מוקף בצוות מטפלות ומורות מהתמחויות שונות. אני אישית לא הוכשרתי כמטפל. באתי מהאמנות ומהעיצוב מבלי להכיר את ההיבטים הנפשיים והחינוכיים מהפן האקדמי. בשיעורים תמיד יושבת איתי מורה או מטפלת נוספת, ואפילו שאני זה שמוביל את השיעור, את הרעיון האמנותי שלו ואת החוויה וההתנסויות השונות, תמיד יש עוד זוגות עיניים ואוזניים רגישות שיבחינו אם נאמר או נעשה דבר-מה שראוי להתייחסות בהיבט הטיפולי, ותמיד יש לי עם מי להתייעץ".
הפעולה האמנותית, מספר שגיא, מובילה לתוצאות שונות אף שאינה טיפולית בהגדרתה. "לראות, למשל, נער שלא פצה את פיו ורק רצה לישון על השולחן מגיע למצב שהוא מנהל איתי שיח ממלא אותי בסיפוק. המטרה היא לא להפוך את הילדים לאמנים אלא לתת להם שעה של עונג. אני נוהג לומר לילד חדש בפגישתנו הראשונה שהשעה הזו, בחדר האמנות, היא מבחינתי בראש ובראשונה כזו שמיועדת לנחת רוח והזדמנות לצאת מתוך סלט הכאבים והמטרדים הפנימיים. היא או הוא מוזמנים לבחור שיר אהוב על פי טעמם, וגם אם לא ישבו לעבוד, שווה להם ליהנות ממעגל הפטפוט המתפתח סביב השולחן הגדול".
הרקמה, מספר שגיא, יכולה לעשות נפלאות גם עבור אנשים שאינם מתמודדי נפש. "היא תהליך שלא מודדים בזמן, וגורמת לאנשים שלא מאמינים בעצמם להצליח לעשות בכל פעם משהו קטן אחד. רקמה מפתחת כושר סבלנות ומכניסה ממד מרגיע, תנועה חזרתית של החוט והמחט. אפשר לראות למשל ילד שבעבר לא הצליח להתמודד עם זה שברח לו חוט או שנוצר לו קשר יושב כיום שעה ועובד בלי לחשוב על שאר התסכולים שלו".
זה משפיע באיזשהו אופן גם על העבודה האמנותית הפרטית שלך?
"שאלה מעניינת שעוד לא ממש יצא לי לחשוב עליה. אני חושב שזה אולי משפיע יותר על איך שאני מסתכל על העולם, על איך שאני מדבר עם אנשים אחרים ועל ההתמודדות שלי עם רגעי משבר".
החומר הוא הטיפול
האמן אודי צ'רקה עובד זה עשרים שנה בבית החולים שניידר לילדים. צ'רקה, שעוסק בציור ובקרמיקה, מביא איתו את החומר הקרמי ואפילו את האובניים כל הדרך למיטותיהם של ילדים בבית החולים, שם הוא עובד עם כל אחד בנפרד. "אין לנו כיתה או סדנה", הוא מספר. "זה אני שמגיע אליהם. יש לי אובניים שולחניות מיוחדות ועגלה, ואני עובד עם כל ילד, לפעמים בכיתת הליווי ולפעמים מהמיטה, כשמדובר בילדים שמרותקים לה".
כמו האמנים האחרים, גם צ'רקה איננו איש טיפול ולא נכלל בצוות הטיפולי. "החומר הוא הטיפול, לא אני", הוא אומר. "לי יש רקע רק בלימודי אמנות. אבל הדיבור שלי עם הילדים הוא לא דיבור על אמנות, אלא על תהליכים של יצירה אל מול תהליכים של טיפול רפואי או כאב. החומר דומה מאוד לגוף. זה חומר ראשוני שיש בו משהו שממש מרגישים באופן מיידי. ילדים קטנים שמתכוננים לניתוח, למשל, ייקחו את החומר וישימו עליו מים ותחבושות כמו שעושים להם. העבודה עם האובניים והסיבוב היא מאוד מספקת – זה תהליך מיידי, ברגע אחד יש גוש של חומר ותוך דקות הוא נהיה מְכל או כלי. בקסם הזה יש משהו מאוד מעודד. ילדים קטנים שנוגעים בחומר כשהוא מתחיל להסתובב מיד פורצים בצחוק. אפשר לחרוט בחומר, להוסיף לו, לגרוע ממנו, להרביץ לו, לשבור אותו. אני משתמש בכל התכונות האלה שלו. הרבה פעמים ילדים במקום הזה חשים צורך לשבור משהו".
אתה יודע על ילדים שהמשיכו לעסוק בקרמיקה אחרי ששוחררו?
"יש כאלה. אני יודע על כמה לפחות במחלקה הפסיכיאטרית שהמשיכו בזה. מה שאני יודע בוודאות הוא שהרבה פעמים ילדים מנסים לשנות את התוכנית הרפואית שלהם כדי שיהיו שם ביום שאני מגיע".
לאן הולכים התוצרים?
"אני לוקח אותם אלי, שורף אותם בתנור ומחזיר לילדים. עשינו כמה פעמים תערוכות בתוך בית החולים, אבל מעבר לזה זה קצת יותר מורכב. יש הרבה אתגרים ויש מקרים קיצוניים. בשבוע שעבר, למשל, הייתה מישהי בסוג של התפרקות. היא ישבה איתי עם הראש למטה ולא רצתה לעשות שום דבר. שמתי לידה גוש קטן של חומר ואמרתי לה שאם היא רוצה, היא יכולה לעשות איתו משהו. לאט-לאט היא התחילה לפסל בו, ובסוף יצא פסל של הכלבה שלה ששוכבת מקופלת בתוך עצמה. היא פשוט נרגעה יחד עם הכלבה שלה. זה היה קסם לראות את זה. היה גם ילד שהיה מחובר לדיאליזה והפסיק לדבר בגלל המצב שלו, ובאמצעות העבודה עם החומר הוא חזר לדבר קצת עם אנשים".
העבודה הזו, מספר צ'רקה, מאתגרת גם ברמה האישית. "אני משתדל לשמור על עצמי, להמשיך לעבוד ולא להסתכל אחורה יותר מדי. בתקופה הראשונה שלי בשניידר הייתי מוצא את עצמי עושה סיבוב בקניון הגדול של פתח תקווה, ולא הבנתי למה אני שם. כנראה שפשוט הייתי צריך לנקות את הראש לפני שאני מגיע הביתה, להסתכל על משהו אחר כדי להמשיך. היום אני קצת יותר משוכלל ויודע לעשות את ההפרדה. לימדתי את עצמי לעשות את זה".
להרגיש את הפעולה
האמן אחיה כנה מגיע גם הוא מעולם הקרמיקה ועובד כבר כמה שנים עם שתי קבוצות: האחת היא של לקויי ראייה והאחרת של הלומי קרב במסגרת סדנת גל בבית החולים שיבא בתל השומר. את לקויי הראייה הוא פוגש אחת לשבוע ואת הלומי הקרב הוא פוגש שלוש פעמים בשבוע. העבודה עם כל אוכלוסייה, לדבריו, היא שונה מאוד. "ללקויי הראייה יש במרכז שבו אני עובד איתם הרבה חוגים. כולם הם אנשים שראו בעבר, ולמרות שהם לא רואים הם יכולים ליצור דברים, ואפילו דברים יפים. לי בהתחלה היה קשה קצת להתרגל לעובדה שאני לא יכול להגיד למישהו 'תסתכל פה' או להצביע. הדרך שלי להתמודד עם זה היא להסביר במילים. הרבה מילים. גם להרגיש את הפעולה בחומר יכול לעזור: כדי להנחות למשל מישהי שעשתה כוסות, לקחתי דף מגולגל וקיפלתי אותו לגובה של הכוס כך שהיא תוכל למשש אותו. אני ממש משתדל לבוא בכל פעם ולזרום עם הרעיונות שלהם, לא להלביש את הרעיונות שלי עליהם. יש לנו גם הרבה צחוקים והומור שחור על הלקות שלהם".
תוך כדי התהליך עם שני סוגי הקבוצות משתדל כנה לעשות את המינימום כדי שהתלמידים יעשו את המקסימום. "אני כן עוזר, אבל אני לא עושה שום דבר במקום אף אחד. אני נוגע בחומר כמה שפחות. גם על הצביעה אני לא מוותר להם – הם צובעים אפילו שהם לא רואים. התוצרים של התלמידים לקויי הראייה הם רבים ומגוונים – הם מייצרים כלים שהם משתמשים בהם בבית או נותנים כמתנות לבני משפחה ועוד. חלק מהעבודות שלהם גם הוצגו במסגרת תערוכות לרגל יום העיוור הבין-לאומי ואירועים נוספים".
אצל הלומי הקרב, מסביר כנה, הקונספט הוא שונה לגמרי. "יש בסדנאות אנשים שעובדים בחומר כבר עשרים שנה ומגיעים כמה פעמים בשבוע. צריך לעניין אותם בכל פעם מחדש, וצריך גם שהתוצאה תהיה אסתטית. הם עובדים ברמה גבוהה. יש כאלה שעושים כלים וגם מציירים עליהם בכל מיני טכניקות. חלקם באים כי הם רוצים ליצור משהו מסוים וחלקם פשוט רוצים להיות עסוקים. אנחנו עובדים בטכניקות מגוונות – יש תבניות, יש חומר יציקה נוזלי, התנור מופעל שלוש פעמים בשבוע. עובדים שם בהתלהבות ובכל פעם מנסים משהו חדש".
מה אתה רואה שזה עושה להם?
"כשאני רואה את החיוך על פנים של בן-אדם שלא מחייך בדרך כלל, זו תחושה נהדרת. מבחינתי עשיתי משהו אם הצלחתי להושיב מישהו שבמקור הגיע בשביל חמש דקות למשך שעתיים וחצי. וזה כמובן מפתח תחושת מסוגלות".
"כשהתחלתי לעבוד עם אוכלוסיות שונות, חשבתי שאני יכול לפתור להם חלק מהבעיות, כי הרי אני בכבודי ובעצמי אבוא לעבוד איתם. עם הזמן הבנתי שלא רק שאני לא אוכל לעשות את זה, אלא שגם התלמידים שלי לא מעוניינים ולא חושבים שאני אפתור להם את הבעיות בחיים. גיליתי שהתפקיד שלי הוא להיות נוכח ולתת להם את מלוא תשומת הלב. ושלמרות הקשיים, אני נהנה מכל רגע".
ומה זה עושה לך כאמן וכאדם?
"בעבר הייתי מסתכל על האמנות שלי כעל משהו רוחני, נשגב. היום קשה לי לעשות את זה ואני חושב שזה קשור לעבודה שלי עם הלומי קרב. כשעברתי סטודיו לפני כמה שנים והיו כמה עבודות שלא היו מספיק טובות בעיני ולא ידעתי מה לעשות, לקחתי פטיש ושברתי אותן. עשרות עבודות. ולא הרגשתי שזה כזה דבר נוראי לעשות. אם הייתי עושה את זה, נגיד, שנתיים קודם לכן, הייתי בטח יושב עליהן שבעה. זה נותן פרופורציות לדברים החשובים בחיים. בנוסף לכך העבודה עם עיוורים גורמת לחשוב יותר על המגע. ב-2019 הצגתי במסגרת התערוכה הקבוצתית "יחסי גומלין" שאצרה ליאורה רוזין בגלריה B.Y5 עבודה שמורכבת מאלפי כדורים קטנים עשויים חומר. כשהתחלתי לעשות את כולם, אחד-אחד בעבודת יד, המחשבה שליוותה אותי הייתה מה יקרה אם מישהו מהתלמידים העיוורים יגיע לתערוכה והתייחסתי גם לדרך שבה הם יוכלו למשש אותה".
גם אמנית הקרמיקה נועה אלמגור בן דור עובדת כעשר שנים עם הלומי קרב ופגועי נפש משירותם הצבאי. "המטרה שלי היא לגרום להם לנקות את הראש", היא מספרת. היא מגיעה למקום אחת לשבוע ועובדת עם הקבוצה בטכניקות שונות. "אני עובדת איתם בעיקר בפיסול חופשי בחומר. אנחנו חושבים ביחד מה נרצה לעשות בכל מפגש. יש אנשים שצריכים דוגמאות ממש קונקרטיות ולפעמים אנחנו מחפשים יחד רעיונות באינטרנט, ויש כאלה שיכולים לעבוד באופן חופשי יותר".
יש ליווי תוך כדי?
"ליווי מתקיים בערך פעמיים בשנה, כשמעבירים לכל המדריכים איזו סדנה. אנחנו מדברים על זה בין המדריכים, על העובדה שצריך לעבד הרבה דברים שקורים במפגשים האלה עם התלמידים. נכון שאנחנו לא מטפלים מוסמכים, אבל אנחנו פוגשים כל הזמן גם את הפן הטיפולי".
בעבר נהגה הקבוצה להציג תערוכה שנתית בנושא מסוים, והעבודות התרכזו סביבה. היום, מספרת אלמגור בן דור, המטרה היא להוציא מכל אחד מהמשתתפים משהו אישי. "יש למשל מישהו שטען שכל החיים שלו סובבים סביב כדורים, לכן פיסל קופסה של כדורים-ויטמינים, מטקות וכדור של טניס שולחן. הייתה מישהי שטענה שאחד הדברים המשמעותיים עבורה הוא לבשל אוכל לילדים שלה ולהאכיל אותם, ופיסלה בעקבות זה סיר עם אוכל".
מה את רואה שהיצירה עושה להם?
"הפידבק קיים כל הזמן. בכל פעם שאני שם אני מבינה כמה זה חשוב עבורם. זה המקום שבו הם קודם כול שוכחים מכל השאר ואחר כך גם מדברים. מישהו שומע אותם, מקשיב להם, ובאותה המידה הם שומעים גם אותי. כשיוצא משהו מהתנור יש הרגשת סיפוק והתרגשות גדולה".
מהם האתגרים הכי גדולים מבחינתך?
"יש הרבה כאלה. זה מתחיל בלדרבן אותם לבוא לעבוד. הרבה מהם מגיעים לשם רק כדי להעביר את הזמן וכי הם זקוקים לחֶברה. אני אומרת להם שלא יעשו כלום, רק ישבו בחדר שלי במקום לשבת בחוץ. גם הנושא של הפיזיות בעבודה הוא מאתגר – הרבה פעמים הם לא מצליחים טכנית לעשות משהו, מה שמונע מהם להיכנס לסדנה בפעם הבאה".
מה משאיר אותך שם כל כך הרבה שנים?
"קודם כול זו משפחה מבחינתי. יש הרגשה שכולם שם בשביל כולם, גם המדריכים וגם המטופלים. בנוסף לזה זה מאוד מספק. אני יוצאת משם אחרי ארבע שעות ומרגישה שנגעתי במישהו. זה עולם מרתק, ואפילו הייתה לי מחשבה ללכת ללמוד טיפול באמנות בעקבות זה, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שמקומות כאלה שאינם טיפוליים באופן רשמי מתאימים לי יותר".
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
