ביקורי סטודיו תמיד מרגשים אותי, והביקור בסטודיו של האמן חיימי פניכל בקיבוץ נחשונים היה חוויה מפעימה במיוחד. פניכל הוא אמן חומר הרואה את עצמו כ"פועל אמנות" שתבונת הכפיים היא לחם חוקו. זכיתי בהצצה מרגשת לעשייה המרובדת, העמלנית, השברירית והמדויקת שלו.
פניכל הוא אמן רב-תחומי המתמחה בפיסול. הוא בוגר תואר ראשון של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, מוסמך הוראה מטעם המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל, ובעל תואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה.
העבודה האחרונה שלך, מפת קרושה העשויה שבבי עץ, הוצגה לאחרונה בגלריה עירונית כפר סבא. קדמה לה עבודת הגמר של התואר השני שבה בנית סטודיו העשוי כולו שבבית (לוחות עץ תעשייתי המורכבים משבבי עץ – רמ"ד). נראה שיש לך יחסי עבודה ארוכים מאוד עם החומר הזה. מתי הם התחילו?
"הפעם הראשונה שעבדתי עם החומר הזה היה בפרויקט גמר בבצלאל במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית ("המחסן של סבא", 2002 – רמ"ד). למעשה כבר אז ניסחתי לעצמי את שיטות העבודה: לקחתי משטחי שבבית, הפשלתי מהם את השכבה העליונה, הדבקתי אותם אחד לשני והתחלתי לגרוע מהם כדי לייצר מראה של מדפים עם קצוות נפולים. סוריאליזם שאני לא מחובר אליו היום, אבל היה נכון לזמנו.
"מאז אני משחק עם שבבים כבר הרבה מאוד שנים בכל מיני צורות ואופנים. החומר הזה תמיד סקרן אותי, כי הוא חומר מוסתר. לרוב אנחנו רואים רק את הכיסוי שלו, שמדמה עץ מלא, ואנחנו בדרך כלל נחשפים אליו כשמשהו משתבש: כשהרהיט נשבר, כשהוא סופג לחות ומתנפח, ואז אנחנו מגלים את המהות האמיתית שלו. יש בשבבית משהו מאוד אבסורדי, שהרי בתעשייה לוקחים עצים, גורסים אותם לשבבים, מערבבים אותם עם דבקים ואז כובשים אותם לכדי פלטות כדי להתאים אותן לצורכי התעשייה. בתהליך הזה העץ מאבד את האופי הטבעי והאורגני שלו, ואז כדי להוסיף חטא על פשע, מצפים אותו בציפויים שמדמים עץ מלא. המהלך הזה מרתק אותי.
"בתהליך העבודה שלי בסטודיו אני משמיש מחדש לוחות ישנים של עץ מעובד כעבודת אמנות. אני אוסף מהרחוב לוחות שבבית ישנים, מפשיל אותם, גורס וכותש ומסנן לפי גודל השבב. בכך אני מחזיר את הלוחות אחורה לצורה של שבבים לשלב שלפני הכבישה. לאחר מכן אני עושה את אותה פעולה שוב, פעולה של יציקה וכבישה בסטודיו באופן ידני.
"ב-2009 יצרתי מזרן מקופל כבוש משבבי עץ שהיה אמור להיות מונח על מיטת טרצו, אך הוא לא הוצג מעולם. עבורי המזרן הכבוש הוא הכישלון המפואר שלי. במשך חצי שנה בניתי תבנית חלקים מבטון, תבנית מאוד כבדה, גדולה ומורכבת, ובתהליך מסורבל דחסתי את השבבים לתוכה. בסופו של דבר לא הייתי מרוצה מהנראות של העבודה, והיה פער ביןמה שיצא למה שראיתי בעיני רוחי. אמנם בעיני העבודה הזו לא טובה מספיק, אבל דרכה למדתי המון.
"בפרויקט הגמר של התואר השני שלי באומנות 'reverse engineering' ב-2021 פיסלתי פינת עבודה בסטודיו המורכבת מכיסא, שולחן, קיר, כלי עבודה ואובייקטים נוספים שעשויה כולה שבבית בטכניקות שונות. את הכיסא ואת כלי העבודה יצרתי בטכניקה מסורתית של פיסול מאוד מדוקדק בגריעה מלוחות שבבית שהודבקו אחת לשנייה, ואת הקיר, המדפים, השולחן ואובייקטים נוספים יצרתי על ידי יציקה וכבישה מחדש של שבבים לתוך קונסטרוקציה שבניתי במיוחד. זוהי עבודה ארס-פואטית במהותה.
"אני ממשיך לעבוד עם החומר גם באופנים נוספים. למשל מפת קרושה העשויה בזילוף. הטכניקה היא לא סריגה וגם לא יציקה אלא זילוף דבק, פיזור שבבי עץ מעליו, ייבוש ושיוף עם סקלפל וחוזר חלילה. ככה נבנית שכבה על שכבה ועיבוד על עיבוד בתהליך ארוך של תיקונים וייבוש, עד שאני מגיע לתוצאה שאני שבע רצון ממנה".
אתה בעצם מרכיב מחדש משהו שכבר פורק והורכב בעבר, מחזיר את האובייקט למצב המקורי ומעניק לו חיים חדשים.
"יש כאן כל מיני הקשרים. נקודת המוצא שלי היא במובנים רבים פוסט מודרניסטית, כי החומר, שעובר תהליך תעשייתי מסוים, מנסה בסופו של דבר להידמות לאותו החומר שהוא היה בתחילת הדרך, וזאת על ידי הכיסוי הזה ששמים עליו כדי שייראה כמו עץ. זאת הסימולקרה מהשיח הפוסט-מודרני של החיקוי שהופך להיות הדבר עצמו. לדוגמה אצלנו בשפה העברית יש עץ ויש קרש ובשפה האנגלית זה אפילו מדויק יותר: יש wood ויש tree וזה לא אותו דבר. זה הבדל של עולם ומלואו. מה שמניע אותי זה לא ההקשרים האקדמיים הפילוסופיים האלה, אבל אלו הקשרים שאני מתעסק איתם תוך כדי עבודה.
אז מה מניע אותך בעצם?
"חוסר שקט פנימי. ברור. אין שום מניע אחר בעולם".
למה דווקא החומר הזה?
אחרי שנים בתחום, אני יודע לזהות צירופי חומרים, צירופי טכניקות ודרכי פעולה, לא בהכרח רק של החומר הזה. אלה הן דרכי פעולה שלי כאמן. למשל הדרך של פירוק והרכבה של חומרים שהם לא מונוליתיים, כלומר לא עשויים גוש חומר אחד כמו סלע, שיש, עץ וכו', אבל נראים כאלה, כמו הפלטה הזאת. זה דימוי. זו פלטה ש "רוצה" להיות מונולית, כלומר עץ מלא, אבל בעצם היא עשויה משבבים שמחוברים אחד לשני כמו קונגלומרט. במסורת הפיסולית המאוד שמרנית, פיסול מונולית בגריעה נחשב הכי גבוה בהיררכיה ובין המלאכות הנעלות בעולם, ולכן כשאני מפסל באנטי-מונולית, אני באיזשהו מקום מרגיש שאני קצת מסתלבט על הנושא מכיוון שיש משהו בפיסול בחומר כזה כמו השבבית שהוא הרבה יותר בעייתי, וקשה להגיע איתו לדקויות כאלה בגריעה. אמת-החומר פה היא חריפה וברורה מאוד. זה ערך מודרניסטי לחלוטין ואני עובד איתו. אני לא בהכרח יוצא ממנו. אני פשוט נמשך למקום הזה כל הזמן מחדש וזה מה שמניע אותי ומסקרן אותי ומדליק אותי. העובדה שיש ערך מוגדר במילון שמתאים למה שאני עושה זה כמעט יד המקרה".
רוב העבודות שלך קשורות לזיכרונות ילדות שלך, לבית סבא וסבתא, וגם לזיכרון הקולקטיבי הישראלי. אשמח אם תוכל להרחיב על כך.
"נכון, ואני מקווה שהעבודות שלי רלבנטיות גם לימינו. הן אכן נובעות מזיכרונות ילדות, מבית סבא וסבתא אבל בעיקר מאיזושהי מהות שכמעט לא קיימת היום: עולם הולך ונעלם של בעלי מלאכה. בעבר להיות בעל מלאכה היה דבר מכובד, ואני לא מדבר על התחום שלנו היום כי מה שאנחנו עושים יש בו פריבילגיה מאוד גדולה. אני מדבר על חייט, על נגר, על שוזרת פרחים. מסבא שלי ירשתי פדנטיות מאוד גדולה למלאכה, מה שנקרא "יקה פוץ": זאת מלאכתי, ואני המומחה הכי גדול בעולם בתחומי. אם אני חייט, אני אהיה החייט הכי טוב ואני אעבוד מבוקר ועד ערב. זה הדבר שלי, זה מה שמגדיר אותי כבן אדם, ואני נולדתי וירשתי את זה. יש משהו שקוסם לי בזה.
"מפות הקרושה היו כמעט בכל בית, ברוח התקופה של ישראל של פעם. אצלי זה כמובן, מטבע הדברים, מתקשר לעדות אשכנז כי אני אשכנזי. במפת הקרושה שיצרתי בסטודיו, שהיא סוג של מנדלה, מופיעה שמש במרכז, ובלב השמש מופיע הטקסט 'אהוב את המלאכה' מתוך הפסוק בפרקי אבות, 'אהוב את המלאכה, שנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות'. משפט זה מפורש כמשפט אזהרה: שאף למלאכת היום הפשוטה שלך, ואותה אהוב כדי שהיא תחזיק את האמונה שלך כבן אדם תם וישר. המשפט הזה היה כתוב לי על הקיר בסטודיו הקודם שלי, והוא הולך איתי הרבה מאוד שנים. כמו רוב האמנים יש לי יחסים דואליים עם הסטודיו והמלאכה שלי, והמשפט הזה הוא סוג של תזכורת וגם ציווי מסוים שאני מפעיל על עצמי כדי לזכור מה באמת חשוב בעיני ולקבל איזושהי סטירה מעצמי על זה שצריך לפעול וצריך להמשיך לעבוד. זאת אמירה פנימית, למרות שאני עושה את זה דרך עבודת אמנות שתהיה חשופה, אם תוצג. השמש, שבמרכזה כתוב המשפט, הוא דימוי שאני מקשר אותו לעבר, לאמנות המגויסת שהיה לה מקום מאוד רחב בתולדות האמנות הישראלית, מראשית ימי הציונות ובצלאל (השמש הציונית האייקונית של אפרים משה לילין – רמ"ד). הציונות נוכחת הרבה בעבודות שלי, אם במוצהר ואם בהיחבא, כנקודת מבט שמחברת לימים עברו שבהם גם בעל המלאכה הפרטי היה שותף למפעל הציוני, ואני אומר את זה לא בציניות ולא בביקורתיות אלא מפני שבאיזשהו מקום אני מרגיש והרגשתי הרבה שנים שחסרה לי המטרה הגדולה. הדברים שהם מעבר למה שקורה פה. להיות חלק מקבוצה, חלק מאידיאולוגיה. מבחינתי זו כמיהה למהות ולאיזו שותפות גורל".
בעבודות שלך קיים דיסוננס בין עבודה גברית מאוד או חומרי גלם "גבריים" כביכול מתחום הבנייה – מלט, איטונג, עץ לבוד – לבין העדינות והרגישות שבהן אתה מפסל והשבריריות של העבודות. ודווקא במפות קרושה אתה יוצר בפעם הראשונה מעין ערבוב בין מלאכה נשית למלאכה גברית.
"באיזשהו מובן זה נכון. חומרי בניין, אתרי בנייה, טכניקות של מאסה, של חומר, של ערבוב, של משקלים ושל נפח, מעניינים אותי לא רק מהזווית של היום-יום של העבודה אלא גם רעיונית, ואני פועל בתוך חומרי הגלם בצורה 'נשית'. בתוך כל ההתעסקות הכאילו מאוד גברית הזאת, בסופו של דבר המלאכה היום-יומית היא מאוד עדינה. אני מת על הקונטרסט הזה. מבחינתי הוא החוזק של העבודה שלי. עדינות ושבירות והיחסים בין מוצק לשביר הם סוג של שפה מבחינתי. דוגמה נוספת לכך היא העבודה 'קומפלקס 1,2,3' (שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות ב-2005 – רמ"ד). בסדרה זו יצרתי שלושה מודלים של אופני בנייה נפוצים בישראל מבלוק איטונג שהוא חומר בנייה גס ומגורען בטכניקה של פיסול בגריעה עדין דק ומדוקדק המכורסם עד כדי שבריריות פריכה.
"מפת הקרושה היא ממש מלאכה נשית, אפילו של סבתות, אבל זו קלישאה וגם סטיגמה גדולה, והיא גם נכונה כמו כל הסטיגמות. היא משדרת אווירה ביתית של פעם. בעבודה הבאה שלי אני מחפש איך אוכל לערבב או לשלב בין הזירה הסטודיאלית לזירה הביתית ולהכיל את שתיהן בחלל אחד לא דיכוטומי".
רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.
