במחצית השנייה של המאה הקודמת, אז רווחה בארץ התופעה של שילוב אמנות באדריכלות, היה משה סעידי אמן בולט. סעידי, שמרבית יצירותיו היו מופשטות, ביקש אולי יותר מכל אמן אחר שעסק בתחום להציג משהו מערכי החברה רוויית האידיאולוגיה שבמסגרתה פעל – החברה הקיבוצית.
סעידי, יליד איראן (1937), היגר כנער לקיבוץ כפר מנחם והחל את דרכו כצייר ופסל. את הכשרתו המוקדמת בתחומי קראפט שונים קיבל עוד כילד באיראן. כנער בקיבוץ למד אצל אמני קיבוצו ובבגרותו במוסדות שונים: במכון אבני (1958), במדרשה למורים לציור בתל אביב (1960), בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון (1961) ובאקדמיה המלכותית לאמנויות (1961) שבמקביל ללימודים בה שימש כאסיסטנט והיה תלמידו של האמן הנרי מוּר. שנים לאחר מכן, ב-1990, גם למד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.
רק בשלב מאוחר יחסית, בתחילת שנות השלושים לחייו, זנח את האמנות המסורתית, הפסיק להציג את עבודותיו בתערוכות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובחו"ל ופנה לשלב כוחות עם אדריכלים ומוסדות. מאותה עת החל להציג את יצירותיו במרחב הציבורי, היום-יומי והנגיש לכול – הן לאדם המשכיל ושוחר התרבות הן לפועל הפשוט שלא ביקר בתצוגת אמנות או אירוע תרבות.
ביצירתו התמקד סעידי במרחב שבו חי – הקיבוץ; מחד גיסא חזר ועסק בערכי העבודה והצמיחה, החיבור אל הקרקע וגאולת הארץ ומאידך גיסא הנכיח ביצירתו את היהדות – אם באמצעות סמלים מסורתיים ואם באמצעות הכתב העברי על פיתוחיו והתפתחויותיו מאז ימי קדם, מהלך שחשף את כישרונו הקליגרפי יוצא הדופן. לבד מהנושאים שגיבש ביצירתו ושיקפו את גישתו כאמן בקיבוץ, בלטה גם הטכניקה שפיתח ושכלל והופיעה בקירות קרמיקה אמנותיים. בזכות הרמה הטכנית הגבוהה שהשיג בעמל רב וההבנה של קומפוזיציה ביקשו אמנים רבים לשתף איתו פעולה וליצור בעזרתו קירות קרמיקה, בהם שרגא ווייל ומשה קסטל.
בעבודות האלה, שאותן שילב בחזיתות בניינים ובאולמות פנימיים, לא ביקש סעידי לקשט את הנוף הבנוי, אף שהוא כמובן העניק משקל לערך האסתטי שלהן, אלא להוסיף רובד חווייתי וערכי למתבונן. בשונה מהיצירות המוצגות במוזיאונים ובחללי תצוגה כמו גם על קירות בתים פרטיים, קירות האמנות שיצר פנו באופן בלתי אמצעי למנעד הרחב ביותר של הציבור. סעידי ביקש לפנות לכל אדם באשר הוא – בתחנת האוטובוס בדרכו לעבודה, בעת תפילה בבית הכנסת, בהמתנה לשליפת שטרות בכספומט, בסעודה בחדר האוכל או בעת עיון בספר או מגזין בספרייה העירונית. במקביל אצר במשך שלושים שנה תערוכות לאמנים, בעיקר מוכרים פחות, בגלריה מגדל שייסד וניהל בתל אביב וששכנה במבואה של מגדל משרדים מרכזי.
סעידי יצר כמעט 140 קירות אמנות בכל רחבי הארץ ואף כמה בארצות הברית. כאמן בקיבוץ שולבו רבות מיצירותיו במבני ציבור בהתיישבות השיתופית בכל רחבי הארץ, מקיבוץ יפתח שבאצבע הגליל ועד בארי שבצפון הנגב וכמובן בקיבוצו כפר מנחם שבשפלת יהודה. אך לא רק בקיבוצים הוזמן סעידי לשלב את יצירותיו, אלא אף בערים גדולות במרכז ובפריפריה כמו תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, כמו גם בעיירות ומושבים כדימונה, ירוחם ויבנה. יצירותיו נבחרו להשתלב בין השאר בחדרי אוכל, במועדונים, במרפאות, בבתי מלון, בסניפי בנקים, בבתי כנסת וכן במקומות הקרובים ביותר לליבו – מוסדות חינוך ובכללם בתי ספר ומוסדות אקדמיה.
אל הקרמיקה הגיע סעידי עם הקמת מפעל קרמיקה כפר מנחם בקיבוצו ב-1965. סקרנותו לפרוץ וללמוד מדיומים שונים הובילה אותו להצטרף לצוות המפעל, ובמסגרת זו עיצב סדרת כלים שימושים ותבליטי קיר קטנים ועליהם מוטיבים צמחיים לצד סמלים יהודיים עתיקים בייצור סדרתי שנועדו לקישוט הבית. שנה לאחר מכן הקים במסגרת המפעל את המחלקה לקרמיקה ארכיטקטונית והוביל אותה במשך כמעט ארבעים שנה. בשיאו העסיק סעידי שנים-עשר פועלים שסייעו לו ביצירת רכיבי קירות האמנות, בהובלתם ובהרכבתם באתר.
לצד אמנים כמו דני קרוון, יחיאל שמי, גרשון קניספל ומרדכי גומפל, הוכיח סעידי את יכולותיו כבר משלב מוקדם שבו החל להתנסות בשילוב אמנות באדריכלות תוך שהוא מתמקד ביצירתם של קירות קרמיקה בקנה מידה גדול. עבודות אלה כולן היו אמנם עבודות מוזמנות, אך סעידי ברוחו הטובה ידע לשמור על עצמאותו, לשתף בתהליך העבודה את האדריכל והמזמין, להקשיב, להתבונן ולעבוד כשותף בצוות של יצירה אדריכלית רחבה יותר.
יצירתו הראשונה "מלחמה ושלום" היא גם הגדולה שבעבודותיו, 75 מ"ר שטחה. את היצירה הזאת הזמינה תנועת הקיבוץ הארצי במטרה לשלב אותה בקיר המרכזי של אולם ההתכנסויות בבניין התנועה החדש שנחנך ב-1969 ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב בתכנונו של האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס והאדריכל הראשי במחלקה לתכנון של התנועה.
גם אם חלקים קטנים ב"מלחמה ושלום" עוסקים באובדן וקמילה, עיקרה מציג צמיחה ושגשוג והיא מלאה באותה תנופה אופטימית שמאפיינת את יצירותיו מאותה עת. יש ביצירה מוטיבים מופשטים של מלחמה, כמו קסדות וכידונים וגם אלמנטים כבדים יותר, שיש בהם ממד אקטואלי – מלחמת ששת הימים שהשפיעה עמוקות על סעידי כמו גם על רבים אחרים בחברה הישראלית – אלא שהאמן ביקש ליצור עבודה בעלת משמעות רחבה יותר וערכים אוניברסליים, כזו שאינה תלויה בזמן ובמקום. כמו ביצירות קיר שנחשפו באתרי האימפריה הפרסית שאליהן נחשף סעידי כילד בביקוריו התכופים במוזיאונים היסטוריים ובאתרי עתיקות באיראן, גם היצירה "מלחמה ושלום" מורכבת משמונה סצנות ממוסגרות במבנה הדומה למערך של פתחי חלונות בין קורות ועמודים. כל אלה מגולפים בקרמיקה, והודות לתאורה מלאכותית שעיצב סעידי, זוכים למשחקי אור וצל דרמטיים המדגישים את הפלסטיות שביצירה.
"הקיר הקראמי עם הבלוקים המופרדים והגיאומטריים יוצר את ההוד השקט שהבאת לנו מארץ הולדתך", כתב אדריכל הבניין שלמה מסטצ'קין לאמן לאחר גמר העבודה. "ואין הוכחה טובה יותר מלשבת מול הקיר וללמוד אסתטיקה, מתמטיקה, מוזיקה וארכיטקטורה" (מסטצ'קין, 2005).
כאן ראוי להתעכב בקצרה על תהליך העבודה של סעידי. התהליך נפתח בהיכרות מעמיקה עם האתר עצמו ועם זהות המשתמשים במבנה ודפוסי התנהגותם. בסטודיו שבקיבוצו ניגש סעידי ליצור דגם מקרמיקה בקנה מידה של 1:10, המאפשר לחשב את הזוויות, את כיווני האור ואת חלוקת השטח לאלמנטים, כמו גם להציג את הרעיון לפני האדריכל והמזמין. לאחר מכן יוצרו חלקי הקיר באמצעות תבנית, מכבש, ייבוש במשך שבוע בטמפרטורה של 70 מעלות ושריפה בתנור בטמפרטורה של 1,040 מעלות צלזיוס. לבסוף הובאו החלקים כולם לאתר בתל אביב והורכבו בעזרתו של קונסטרוקטור.
בחלק מהאתרים שבהם שילב סעידי את קירות האמנות, התרחבה והתפשטה העבודה אל כמה קירות, פעמים במבנים שונים. בקיבוצו כפר מנחם מצוי מקבץ העבודות הרחב והעשיר ביותר. את המקבץ הזה שמתפרס על פני רבים ממבני הציבור המרכזיים שבקיבוץ, יצר לאורך עשרות שנים – במועדון לחבר, במרפאה, בספרייה ובבית הספר (שהיה במקור מוזיאון השפלה). הבולט מבין כל אותם קירות אמנות שבקיבוצו מצוי בבית הבנים – בית התרבות הגדול שעל תכנונו הופקדו האדריכל והממציא האמריקאי ריצ'רד בקמינסטר פולר (Buckminster Fuller) ומנחם באר, אדריכל וחבר קיבוץ געתון. בית התרבות משלב מוטיבים של הנצחה ותקומה, ויש בו גם חדר זיכרון שאותו עיצב סעידי.
את המקבץ הגדול, האחיד והמרשים מבין כולם יצר סעידי ב-1988 בירוחם שבמרכז הנגב. בתוך זמן קצר שילב קירות קרמיקה שונים במבני ציבור במרכז התרבות והפנאי שבלב העיירה – באולם הספורט, במתנ"ס ובספרייה. היצירה המורכבת ביותר שולבה בבניין הספרייה והיא כוללת חמישה קירות – שניים בחזית ושלושה נוספים באולם הפנימי. בחזית מתייחסות העבודות להתפתחות הכתב העברי, ואילו אלה שבאולם הפנימי מתייחסות לתקומת החברה הישראלית בעת החדשה, נושא שקשור באופן הדוק לסיפורו הביוגרפי של האמן.
שפע העבודות שיצר במרחב הציבורי ברחבי הארץ אמנם הגביר את המודעות לשילוב אמנות באדריכלות, אך מאז שנות התשעים התמעט היקף הזמנות העבודה בתחום זה ופחת המפגש בין אדריכלות לאמנות. נוסף על כך לא קם דור חדש של אמנים, אדריכלים, מוסדות ויזמים שהמשיכו במסורת התרבותית הזאת. וכאילו לא די בכך, חלק מהעבודות נפגעו עם הזמן ואחדות אף נהרסו ונעלמו. כך, למשל, נהרס לאחרונה קיר האמנות הרחב ששולב בחדר האוכל בקיבוץ חפץ חיים, ואת מקומו ממלא קיר לבנים שחורות "אופנתי"; גם קיר האמנות שבתחנת דלק פז הסמוכה למחלף עד הלום שבאשדוד נהרס או כוסה בלוחות פח צבועים בצהוב, וכך גם קירות האמנות ששולבו בבית ספר ובחדר הנצחה עירוניים ביבנה. קיר האמנות בחזית בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, שאותו יצר סעידי בשיתוף שרגא וייל, עומד לפני פירוק עם חידוש הבניין המתוכנן (מהלך תמוה ומיותר כשלעצמו).
סעידי לא יצר קיר קרמיקה חדש כבר כמעט עשור. בתום התערוכה "משה סעידי: קיר אמן" שאותה אצר כותב שורות אלה, פנתה אל האמן סמדר קרן, מנהלת מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבו נערכה התערוכה ב-2022 בהצעה ליצור קיר אמנות חדש בכניסה לבניין המוזיאון. סעידי הנלהב מהרעיון הכין ארבעה דגמים שונים לבחירתה. המשותף להצעותיו היה חיזוק הקשר בין המבקר במוזיאון לבין המקום. מבין הדגמים נבחר הדגם שסעידי העניק לו את השם "קל וחומר", דגם שבאמצעות מהלך דידקטי שאינו כופה עצמו, מתקין האמן מעין מדריך למבקר במוזיאון.
המדריך פונה לכל אדם ללא הבדל גזע, מין, גיל שפה ולאום ובאמצעותו מבקש סעידי לומר, ראו, אפשר להתענג על יצירת אמנות כבר במבט שטחי. לכן תכנן את החלק הימני בקיר האמנות המורכב מאלמנט מלא בתנופה ובקלילות, כזה שבו הסמלים והאותיות פורחים באוויר. מנגד, בחלקו השמאלי של קיר האמנות, יצר אלמנטים בעלי כבדות חומרית וצורנית, שבאמצעותם סעידי כמו מזמין את הצופים להתעכב על היצירה ולהתעמק בה וכך להיחשף לרבדים נסתרים הפותחים צוהר לגישות ולתפיסות עמוקות יותר.
הצבתו של קיר האמנות בכניסה למוזיאון בחלק הפונה לכביש ההיקפי של הקיבוץ תהפוך אותו ליצירה המיועדת לא רק למבקרים הבאים בשערי המוזיאון, אלא גם לאנשים שיחלפו באופן אקראי או יום-יומי על פני המבנה הוותיק (מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן נוסד בשנת 1958, והוא מבנה המוזיאון לאמנות השלישי שנבנה בארץ).
אף ש"קל וחומר" היא יצירה אמנותית מופשטת, תכניה הם דידקטיים, והיא תוצר של אמן ותיק עתיר ניסיון שסיפור חייו הוא סיפורה של הארץ. יצירה של אדם בן 87 שהוביל במשך עשורים את תחום יצירת קירות הקרמיקה האמנותיים בישראל המתבסס על רעיונות וטכניקה שנראה שפסו מן הארץ. סביר להניח כי הפנינה החדשה הזאת בעמק הירדן תהיה יצירתו האחרונה החותמת כמעט שבעים שנות יצירה פורייה.
מיכאל יעקובסון – אדריכל וגיאוגרף הפועל בתחום ובמקביל חוקר אדריכלות בישראל ומפרסם מאמרים וספרים בנושא. ב-2022 אצר במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן את התערוכות "מקום, אדריכל, אמן: שילוב אמנות באדריכלות ישראל" ו"משה סעידי: קיר אמן".
מקור:
מסטצ'קין, שמואל, 2005. "חומרי בנייה לציפוי". בתוך קיר וחומר, קיבוץ כפר מנחם: הוצאה עצמית, עמ' 54.
לקריאה נוספת:
סעידי, משה, 2005. קיר וחומר, קיבוץ כפר מנחם: הוצאה עצמית.
צור, מוקי ודניאלי, יובל, 2008. לבנות ולהיבנות בה, ספר שמואל מסטצ'קין – אדריכלות הקיבוץ בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
יעקובסון, מיכאל, 2021. משה סעידי: קיר אמן (קטלוג). קיבוץ אשדות יעקב מאוחד: מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן.
יעקובסון, מיכאל, 2022. מקום אדריכל, אמן – שילוב אמנות באדריכלות ישראל, ספר-קטלוג, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן והוצאת אסיה.
