חמש שנים ללכתו של משה גרשוני, ונעמי גבעון אוצרת לכבודו תערוכה מרוממת רוח וחשובה.
בציור גדול בקומה העליונה שואל משה גרשוני בעקבות קהלת, מי יודע ר(וח בני האדם).
הפסוק בציור נקטע, כאילו אין מקום על הבד, ובכך מסמן לי את סימן השאלה.
לאן נפש האדם הולכת? אין סימן שאלה בציור; רק מתוך היכרות עם עבודתו אני רואה אותו.
עקבות נעליים דורכות על חומר הציור הצמיגי ומכוונות למעלה.
ושני חורים שחורים מביטים בי.
לאן הנשמה הולכת? למי היא עתידה לתת דין וחשבון?
לפני זמן-מה סיפרה לי נעמי שנמצאה עבודת הצלחות "בדם ליבי", שנעלמה בשנות השמונים (עבודה שראיתי רק בקטלוגים), והיא במצב מוזנח ולא טוב אחרי ששכבה שנים בארונות אצל ביאנקה אשל גרשוני.
היא שאלה אם אוכל להחזיר אותה לקדמותה ולהציב אותה בגלריה.
מובן שנעתרתי לבקשה.
יותר ממאה צלחות של בית החרושת נעמן עם כתמי צבע זכוכית מדממת.
האדום הארגמן שלי הוא הדם היקר שלו (תרגום מגרמנית).
אני מנקה את הצלחות, נזהר לא לגעת בצבע (אני לא רסטורטור) וחושב על אמני שנות השבעים שהשתמשו בדם. גרשוני לא התפתה להשתמש בדמו שלו אלא רק בייצוג המלאכותי שלו.
צלחות אוכל פשוטות ולבנות שמכילות שאלות דתיות – נוצריות, יהודיות – ושאלות היסטוריות כואבות.
צלב הקרס – סמל מוקצה ולא מקובל. הסמל שלהם ולא שלנו – מנוכס על ידי גרשוני ברגע שהוא מוריד לו את אחת הזרועות, מסרס אותו ופוגם בו.
"בדם ליבי", עבודה חשובה שמציינת מעבר אמנותי של גרשוני מהמילולי הקונספטואלי לגופני והמתפלש בחומר.
הצבתי את הצלחות בגלריה גבעון בניסיון לשחזר את ההצבה במוזיאון תל אביב ב-1980 בצורת צלב קרס מרומז ופגום.
וזכיתי לעוד פגישה אינטימית עם גרשוני.
אני חושב על האופן שבו גרשוני בחר לשוב לעפרו, בלי קבר ובלי מקום.
לאן כל זה הולך, מי יודע?
ברור לי שבחר כך כמשה רבנו.
בשביל שלא נלך שולל אחרי פולחן קברים.
אמנותו תורתו.
היעדר המצבה הפיזית הוא למעשה ביטוי לאיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
"תורת משה אמת ונבואתו, ברוך עדי עד שם תהילתו".
משה גרשוני, "מִי יוֹדֵעַ ר(וּחַ בְּנֵי הָאָדָם)", גלריה גבעון, תל אביב
אוצרת: נעמי גבעון
נעילה: 26 בפברואר 2022
אודי צ'רקה – אמן, מורה לאמנות, חי ויוצר במזכרת בתיה.
