עמוד הבית

עיונים

השקפות

מקום למקום

כד זהב עתיק מאוסף גילברט במוזיאון ויקטוריה ואלברט שבלונדון הצית את סקרנותה של הצורפת עדי טוך וחושף סיפור מרתק על נדודים, בזיזה ותיקון עוול היסטורי

עדי טוך, 'מקום למקום', 2021. צילום: Sylvain Deleu

אחרי שנים שבהן מוזיאונים מערביים מובילים הגיבו באדישות לתצוגת עתיקות שנבזזו ובכך  שיתפו פעולה עם גזענות, עושק והכחדה תרבותית, מתחילה כעת מגמה של השבת פריטים גנובים למקורותיהם, ונראה כי עוד ועוד מוזיאונים מתעמתים עם המשמעות האתית של חפצים באוספיהם ועם האופן שבו אוספים מעצבים מידע שגוי על תרבויות וזהויות.

בשנת 2018 היה מוזיאון ויקטוריה ואלברט (A&V) המוזיאון הראשון באנגליה שמינה אוצר מקורות (Provenance curator) לבחינת חקר הפריטים באוספו של ארתור גילברט (Arthur Gilbert) ונדודיהם בעולם עד הגעתם לאוסף. במסגרת מחקר האוצרות שנערך התגלו מקורותיו הבלתי חוקיים של כד זהב בעל סיפור מסתורי. הכד התגלה בחפירות ארכיאולוגיות בלתי חוקיות באנטוליה, טורקיה, הוצא מחוץ למדינה והגיע בשנת 1989 לידיו של ארתור גילברט, שרכש אותו מסוחר עתיקות מבלי שידע על מקורותיו הבלתי חוקיים. 

הכד העתיק לצד המשפך 'מקום למקום'. צילום: עדי טוך

הכד מתוארך לתקופת הברונזה המוקדמת, 2000-3200 לפני הספירה, ומקור הזהב הוא ככל הנראה במשקעי קרקעית נהר באנטוליה. שימושיו של הכד אינם ברורים. ייתכן ששימש כחפץ פולחן או חפץ מותרות המעיד על עושר רב. הכד התגלה בקברו של אדם חשוב, ככל הנראה בן מלוכה, והוא נועד לשרתו בחיים שלאחר המוות. בהסתמך על חפצי זהב דומים לו, נראה כי הכד משתייך לתרבות הטרום חתית.

עבודתה של עדי טוך (Place to Place, 2021) נעשתה בהזמנת קרן גילברט כתגובה אומנותית להוצאת הכד מהאוסף והשבתו למולדתו במוזיאון "Anatolian Civilization" שבאנקרה. טוך בחרה ליצור משפך זהב שמוצג בימים אלה באוסף גילברט שבמוזיאון ויקטוריה ואלברט והושאל למוזיאון לתקופה של מאה שנה.

טוך, שנולדה בירושלים בשנת 1979, סיימה את לימודי התואר הראשון במחלקה לצורפות בבצלאל ומשם המשיכה לתואר שני ב-Cass, הפקולטה לאומנות באוניברסיטת מטרופוליטן בלונדון. בימים אלה היא חיה ויוצרת בלונדון, מרצה ב-Royal College of Art ובבצלאל, ועבודותיה נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים ומוצגות בתערוכות ברחבי העולם. בהרצאה מרתקת שהעבירה לנו, סטודנטים לתואר שני של מחלקות צורפות ועיצוב קרמי ב-Royal College of Art, נחשפתי לפרויקט הזה שלה, ומתוך האינטראקציה החדשה בין המחלקות, שאוחדו השנה למחלקה אחת בניהול משותף, עולה שיח חדש ומעניין סביב שתי הדיסציפלינות הוותיקות על גישות לחומר ולצורה וגם על הזהות הרב-תחומית של קראפט, עיצוב ואומנות.

עדי טוך עם העבודה 'מקום למקום'. צילום: Sylvain Deleu

טוך, כצורפת העוסקת ביצירת כלי מתכת, מצליחה להדהד את ההשקה בין התחומים ואת הקשר הקדום שקיים ביניהם, שכן משחר האנושות היו כלי חרס ומתכת בין החפצים הראשונים של בני האדם, והם מושא חקירה בסיסי בהתפתחותה של תרבות חומרית. הכלי, לדבריה של טוך, "מציע מתודות של תקשורת וריבוי נרטיבים סביב מושגים של איסוף, הצטברות, אחיזה ואחזקה חללו הפנימי מכיל בו זמנית הכול או כלום, תלוי בנקודת המבט".

במסגרת השקת הפרויקט קיים מוזיאון ויקטוריה ואלברט דיאלוג מרגש בין הקרמיקאי והסופר אדמונד דה ואל (Edmund de Waal) לטוך, שם הם דיברו על מקומם של חומרים וחפצים בנרטיבים שונים של האנושות ובסיפורי נדודים. דה ואל מיטיב לתאר את חשיבות הפרויקט בספרה של טוך "Place to Place" המתעד את העבודה:" המעשה של החזרה  (של הפריט) הוא צדק, תיקון של עוול היסטורי המשקף איך כוח עובד ואיך אי שוויון עמוק עלול לגרום להשגת רכוש בצורה לא מוסרית". לדבריו, הפרויקט הוא לא רק מחווה שמנציחה העדר ומחליפה את החסר, אלא גם דיאלוג בערוץ פתוח של קשר הזורם "ממקום למקום".

תהליך עבודה, 'מקום למקום'. צילום: Ros Atkinson

לדבריה של טוך נושא ההגירה של חפצים הוא אחד מבין נושאים רבים שבהם הפרויקט נוגע,
וגם הטוך, כמו הכד האנטולי שלה, מזדהה עם מצב הביניים שנדודים ממקום למקום. העבודה למעשה מביאה דרך חפץ חדש את סיפורו של הכד ואיתו סיפורים על הגירה, מסחר, ביזה או ירושה ומתנות הקושרים בין אנשים ותרבויות.

טוך מתארת איך החלו להירקם יחסיה עם הכד שבאוסף: "החפץ היה יוצא דופן באוסף מבחינת גיל וסגנון, ובכל זאת אני יכולה להבין למה הוא (ארתור גילבר- נ"צ') התעניין בו ובחר לרכוש אותו…" את הכד פגשה לראשונה בשנת 2015 במסגרת פעילות של "מישוש חפצים" שנהגה לערוך עם תלמידיה במוזיאון ויקטוריה ואלברט. המישוש הדיאגנוסטי, כדבריה, מאפשר דרך היד שיוצרת חפצים גם להבין וללמוד אותם דרך המגע בהם.

משנה לשנה, ממפגש למפגש, למדה את הכד מקרוב: "בחוויית החזקת החפץ, היד היוצרת הופכת ליד הקוראת…הכד כבד ביחס לגודלו קצותיו הדקיקים הם עדות לתהליך העבודה האינטנסיבי שבו פח זהב שטוח נדחף ונמתח לצורת כלי". טוך מתארת את הכד כאובייקט טקטילי. משקלו ויציבותו מורגשים בידיים, והיותו עשוי מתכת יוצר תגובה עם מגע וחום הגוף.

עדי טוך עם הכד העתיק. צילום: Margaret Conroy

טקסטורה מרושתת מכסה את פני הכד, ובתחתיתו נמצא צלב קרס, סמל עתיק המייצג את השמש. האופן המסורתי שבו הכד האנטולי נוצר זהה לאופן שבו טוך יוצרת היום חלק נכבד מכליה – הרמה מיומנת ומדויקת של רדיד מתכת בודד לכדי צורה. חלקיו הלא ידועים של הכד בסיפור על יוצריו ובעליו עוררו בה עניין רב לאורכו של התהליך: "האופן המסור והרגיש שבו נוצר הכלי לצד הפגמים שנוצרו במרוצת חייו כמו פייתו השבורה וצד גופו המקומט משכו אותי אל הכד והציתו את סקרנותי". בעבודה ""Place to Place יצרה טוך משפך זהב המסמן מטפורית כיוון חדש. במסגרת הדיאלוג ארוך השנים שיצרה עם הכד, פייתו השבורה הייתה לה כמטפורה לאובדן כיוונו וסמל לתיקונו ולהשבתו למולדתו. בשנת 2020, באחד מביקוריה התקופתיים של טוך במוזיאון, הופתעה לגלות כי הכד איננו. ניסיונותיה לברר מול צוות המוזיאון מה עלה בגורלו העלו תשובות מעורפלות. לימים במסגרת ביקור סטודיו של חברי הנהלת המוזיאון המחזיק באוספיו כמה מעבודותיה של טוך, שאלה טוך את אנטוניה בוסטרום (Antonia Bostrom), מנהלת האוספים של המוזיאון, כבדרך אגב על העדרו של האובייקט האהוב עליה. בוסטרום מספרת כי העובדה שטוך שאלה אותה בתום לב על הכד וסיפרה בפירוט על הקשר העמוק שלה איתו, עוררה בה את המחשבה לשקול עבודה בהזמנה כתגובה לחפץ שעומד לחזור לטורקיה. למשמע סיפור זה אי אפשר שלא לחשוב על הגורל שהפגיש בין טוך לכד. ואם להוסיף ניחוח מיסטי משהו, נראה כאילו הכד בחר בה לביצוע המחווה הזאת באותה מידה שהיא בחרה בו שנה אחרי שנה.

תהליך עבודה, 'מקום למקום'. צילום: Ros Atkinson

המשפך שיצרה טוך עשוי מתערובת זהב ייחודית שהכינה בסטודיו שלה, זהה לזו שנדגמה מהכד האנטולי. טוך מתארת את המשפך שיצרה כאובייקט משלים לחפץ אחר, שכן הוא נמצא בדיאלוג מתמשך עם אובייקט נוסף שאליו נשפכת תכולתו ומועברת הלאה. המשפך מחבר בין כלי לחלל ומציע מעבר בין חלל נרחב של חדר לחלל צר ומסוגר כמו זה של אגרטל או בקבוק. צורתו של המשפך מקנה לו תכונות של הכלה וקבלה, שהן למעשה תכליתו הפיזית אבל גם מהדהדות את סיפור השבתו של הכד האנטולי אל מולדתו. עוד מתארת טוך את המשפך כאובייקט "נדיב", שבשונה מהכד אינו מחזיק או מכיל, אלא מעביר את תוכנו הלאה. הוא צנוע בממדיו, בתפקידו. בעבודה זו היא מבקשת להציע ריבוי פרשנויות סביב סימבוליזם, חומריות הזהב והיררכיה של חפצים.

המשפך מוצב על גבי משען אבן כלקדון לבנה שמקורה בטורקיה. כמו הזהב שממנו עשוי הכד, גם הכלקדון רווי הסיליקה הוא חומר גולמי מקומי לא מעובד.

'מקום למקום'. צילום: עדי טוך

המשפך מוצב על צידו באופן המאפשר התבוננות דרכו וגם מזמין להרים אותו ולהשתמש בו ובכך להדגיש את הקשר הסמלי בינו לבין הכד. הגימור המבריק של המשפך הוא בעל איכות רפלקטיבית גבוהה במיוחד, והוא מהדהד את החלל הפנימי של הכלי ומשקף את הזמן הנוכחי והמציאות שסביבו. כך הצופה הופך אף הוא לחלק מסיפורו המטפורי של המשפך המוזהב. המפגש המרגש עם טוך ועבודתה‏ הזכיר לי ביתר שאת מדוע אני בוחרת לעסוק בחומר עתיק גם במאה ה-21, והעבודה שלה מזכירה לי שוב ושוב קשר בין דורי עמוק ומרגש שכבר הספקתי לשכוח בין יוצרים ובין מקום למקום באמצעות חומרים וחפצים.

Place to Place, בתצוגה של גלריה מס' 72 באוסף אלברט גילברט, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון.

נועה צ'רניחובסקי  – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל ולומדת לתואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית בRoyal College of Art- שבלונדון.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.