בעבודותיו של פלוריס וובן (Floris Wubben) נתקלתי לראשונה אי שם בשנת 2017 בתוכנית הטלוויזיה ההולנדית ("Kunstuur","שעת האמנות"), שעסקה בעיצוב ואמנות. בפרק המדובר ביקֵר המנחה בשבוע העיצוב ההולנדי ושוחח עם מעצבים מתחילים שעסקו אז בחומרים, בטכניקות ובתהליכי עיצוב חדשים. מה שזכור לי במיוחד מהפרק ההוא היה הריאיון עם וובן וביקור בסטודיו שלו. צפיתי בו מייצר חפץ קרמי בעזרת מכונת אקסטרודר ענקית שתכנן ובנה. ללוע המכונה נדחסה כמות רבה של חומר, ולאחר זמן-מה יצאה ממנה באיטיות ואזה מאסיבית שלמה. משהו בדימוי הזה של אדם, חומר ומכונה ריתק אותי.
בשש השנים שחלפו מאז ביסס וובן את עצמו כמעצב מוערך שמייצר אובייקטים שימושיים ורהיטים פיסוליים מחומר קרמי. הוא עוסק בהמצאה, בתכנון וביצירה של מכונות לואו טק, ומייצר את החפצים שלו באמצעותן. העבודות שלו הוצגו בתערוכות, במוזיאונים ובאירועי עיצוב גדולים בעולם, והוא זכה להכרה בזכות היכולת שלו לפרוץ את גבולות החומר.
וובן למד עיצוב פנים ועיצוב רהיטים באקדמיה בבלגיה (Faydherbe Academie) ובשנת 2009 הקים את הסטודיו שלו וגייס צוות מקצועי ומיומן המונה שמונה אנשים. העובדה שוובן לא מגיע מעולם הקרמיקה מאפשרת לו לחשוב ולעבוד בצורה משוחררת יותר שאינה כבולה בעבותות לפרקטיקה הקרמית המסורתית. ניסויים נועזים בחומר יוצרים חפצים בעלי נוכחות, ולא רק בגלל גודלם אלא גם בשל המראה הגולמי, הכבד והמכני שלהם. העבודות שלו נראות כמו חלק ממכונה, בורג, גלגל שיניים.
בחודש ספטמבר ביקרתי בסטודיו שלו בהארלם (Haarlem) שבהולנד לשיחה וראיתי את המכונות הענקיות שוב, הפעם במציאות ובגודל אמיתי.
למה בחרת בקרמיקה?
[1] חומר אפוקסי (epoxy clay) הוא חומר רב-תכליתי המשמש לפרויקטים עיצוביים ואמנותיים. זהו פולימר המורכב משרף אפוקסי וחומר מקשה, והחומר שנוצר הוא גמיש ועמיד.
"אפשר להגיד שלא בחרתי בקרמיקה אלא שהקרמיקה בחרה בי, וברגע שמתחילים לעבוד עם חומר, זה כמו מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה; זה מאוד ממכר. בהתחלה לא רציתי לעבוד עם קרמיקה, כיוון שזה חומר מורכב ולא היה לי ידע בנושא. לא למדנו על קרמיקה במסגרת הלימודים. חשבתי לעצמי בסדר, בוא נתחיל עם חומר אפוקסי.[1] אני לא זקוק לתנור בשביל זה ואני יכול לעשות את זה בעצמי. זה לא היה אסון אבל זה היה די מאתגר. הרבה אנשים שאלו אותי למה אני לא משתמש בחומר קרמי והסבירו כמה זה הגיוני לעבוד איתו. בסוף השתכנעתי, וברגע שניסיתי, גיליתי שכל התהליך הזה מתאים לי כמו כפפה ליד. זה היה צעד ממש הגיוני ומאוד חשוב עבור הסטודיו שלי".
עבדת עם האקסטרודר והמכונות לפני שהתחלת עם החומר?
"כן. כשנכנסתי לעולם הקרמיקה כבר היה לי הרבה ניסיון בעבודה איתם, וכשהתחלתי לעבוד עם חומר קרמי זה ממש התאים לטכניקה של האקסטרודר. זאת הייתה ממש אהבה ממבט ראשון. אני עובד עם חומר כבר עשור, יום ולילה. לפעמים אנחנו משתמשים בסטודיו בחומרים אחרים, אבל זה תמיד בשילוב עם חומר, שעבורי הוא מאוד מיוחד. אני חושב שעמידות היא תכונה שמושכת אותי בקרמיקה. למשל אם יש לי שולחן קפה מקרמיקה בבית שלי, בעוד עשר שנים אני אוכל להעביר אותו הלאה והוא עדיין יישאר בעל אותן תכונות. גם המגבלות של החומר מרתקות בעיני, בעיקר אלה שמייצרות השריפה, והן אלה שמאתגרות אותי לפרוץ את הגבולות שלו".
מה מעניין אותך באתגר?
"עולם העיצוב הקרמי הוא שמרני. כשהכנתי את האגרטלים הראשונים באקסטרודר אנשים מהתחום לא התלהבו ואפילו התנגדו לרעיון, כי לא הכנתי אותם בדרך המקובלת של בניית יד מחלקים שיצאו מאקסטרודר. חשבתי, לעזאזל, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, וזה תדלק אותי לפרוץ את הגבולות. רציתי להראות להם שאפשר לעשות את זה אחרת. בסטודיו אנחנו מייצרים שולחנות. אני לא מכיר הרבה אנשים שמייצרים שולחנות מקרמיקה. בגלריה האמריקאית שאיתה אני עובד (גלריה לעיצוב עכשווי The Future Perfect – ק"י) תמיד רוצים הכול יותר גדול. הם דוחפים אותי כל הזמן לחפש אפשרויות שונות וליצור חפצים חדשים".
וזה נוכח ביצירה שלך – העבודות שלך התחילו בקנה מידה קטן וגדלו עם הזמן. זה הכיוון שאליו אתה הולך?
״כן, העבודות הפכו גדולות. בקרוב יהיה לנו בסטודיו תנור גדול נוסף שבו נשרוף שולחנות גדולים.
אנחנו יכולים לחיות ממכירת כיסאות, אבל אז אני נשאר באזור הבטוח, ושם אני עומד במקום. כמעצב אני חושב שחשוב מאוד לדחוף את עצמך קדימה. זו בעיה שרואים עם לא מעט מעצבים מבוססים – כשהם מוכרים טוב, הם מתמקדים בייצור חלק ומושלם ככל האפשר ולא מחדשים יותר. לא אכפת לי מהדברים האלה, אני רוצה לעצב ולייצר חפצים, ואני חושב שרפלקציה עצמית תוך כדי עיצוב וחיפוש אחר אזורים לא ידועים היא דבר חשוב מאוד. אני עובד עם גלריות, והן תמיד מפעילות אותי ושואלות מה עוד אוכל לעשות עבורן. כמעצב אתה צריך להוכיח את עצמך כל הזמן. אני חושב שזה ממש חשוב גם לי וגם ללקוחות שלי להתפתח ולחדש".
העבודות האחרונות שלך הפכו גדולות ועוצמתיות יותר, ומשהו באיכות החומר השתנה – הוא נהיה מאסיבי ואיבד את השבריריות ואת התכונות העדינות שלו.
"זה די נכון. בקרמיקה סוג החומר שבו משתמשים הוא הדבר החשוב ביותר. כשאתה מתחיל לעבוד אתה צריך לחשוב איזה סוג עבודה אתה רוצה לעשות ורק אז לבחור את החומר המתאים. יש כל כך הרבה אפשרויות, ואנחנו משקיעים הרבה זמן בחומר שנבחר. יש לנו צוות שלם ומיומן מאוד. אי אפשר לקחת כל חתיכת חומר ולשים באקסטרודר, זה לא עובד ככה. החומר צריך להיות בעל צמיגות, רטיבות ולחות מסוימות. במהלך העבודה אנחנו מגלים דברים חדשים על החומר שמובילים ליצירה חדשה. אני מרגיש שבכל יום אני לומד משהו חדש על הקרמיקה".
מעניין אותי לשמוע על המשולש הזה של מעצב-מכונה-חפץ, על היחס והאיזון בין השלושה.
"יש מעצבים שהם ממש טובים בחיפוש אחר אסתטיקה של צורה טהורה או צבע מושלם. אני לא מעצב כזה, אני לא טהרני, אני פשוט אוהב לעשות דברים, כמה שיותר ומהר ככל האפשר. שמתי בינינו מכונה שיש לה מעין בחירה משלה, ולכל מכונה יש אישיות".
לעיתים נראה שהמכונה השתלטה על התהליך. האם היא מרכז העבודה?
"היא הכוכב, כמובן. אני מעצב עם הצוות שלי את רוב העבודה, אבל התוצאה היא באמת קסם. בתהליך אנחנו מעצבים ויוצרים בעזרת המכונות, ואז לפעמים מגלים שהתוצאה היא אחרת ממה שחשבנו. בהתחלה אתה קצת נסער כי זה לא מה שציפית לו, ואז אחרי כמה זמן אתה מתחיל להבין שזה אפילו יותר מיוחד ממה שחשבת מלכתחילה. זה כמו לקבל מהתהליך מתנות קטנות".
אז מה שמסקרן אותך הוא הדברים הבלתי צפויים בתהליך?
"כן. זה מכניס הנאה לתהליך. כשמשהו לא צפוי קורה זה מעורר אותך, זה מעניין וזה נותן לך תובנות חדשות, כיוונים חדשים שאתה יכול ללכת אליהם. זה מה שאני אוהב בקרמיקה. התנור הוא כמו קופסת קסמים, הוא הופך את החומר למשהו חדש שמתפתח בפנים. לפעמים התוצאה הבלתי צפויה היא יפה. בשבילי מתכת או עץ הם כל כך צפויים, אתה רואה בדיוק מה אתה עושה, ואותי זה לא מספיק מעניין. צריך לאתגר אותי. קרמיקה היא חומר שיכול להיהרס אם אתה לא שם לב אליו לשנייה אחת. זה מדיום ששומר אותך חד".
מה היחס שלך לקיימות בתהליכי העבודה?
"התנורים שלי פועלים על חשמל. בשבילי תנורי גז הם נחלת העבר. הם מאוד יקרים, הם מזהמים יותר ואני חושב שאין להם עתיד. אבל בכנות, נקודת המוצא שלי כמעצב אינה קיימות. אני פשוט עושה את העבודה שלי, אבל אני חושב שקרמיקה היא אחד החומרים הכי עמידים בעולם. אני חושב שאם יטפלו בעבודה שלי באהבה, היא תהיה שם גם בעוד אלף שנים, וכשהיא תישבר, אפשר לגרוס אותה ולקוות שהיא תחזור לטבע. אני כן יכול לומר שבפרויקט חדש שאנחנו עובדים עליו עכשיו אנחנו משתמשים בחומר שנכרה בחרונינגן (groninghen) הולנד, היישר מהאדמה. הקולקציה החדשה שלנו עוסקת בלבני בנייה, ואנחנו עובדים עם מפעל לבנים הולנדי שכורה ומעבד את החומר במקום. כשאתה עובד עם לבנים, אתה רוצה שהחומר יהיה קרוב ככל האפשר למקום הייצור, אחרת זה פחות מקיים וחסכוני. אני מוקסם מזה ומוצא עניין רב בחומר שבא ישר מהקרקע. אני קצת אובססיבי לגבי הלבנים האלה".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"בעוד שנה יש לי תערוכה בניו יורק, וזה הפוקוס שלי עכשיו. אני אציג בה חפצים גדולים מאוד כמו שולחנות קפה, מראות וחפצים לקיר. זה כיוון חדש עבורנו, ודרך חדשה להשתמש באקסטרודר. ובעוד שנתיים יש לי עוד תערוכה גדולה וחשובה שאני כרגע לא יכול לפרט עליה".
ההתעסקות הטוטאלית של וובן במכונות ניכרת בתהליך. במשולש הזה של אדם, מכונה וחפץ נמתח קו בין השלושה, ולעיתים לא ברור מי משפיע על מי, האדם על המכונה? המכונה על האדם? החפץ על המכונה? החפצים שלו מספרים לנו על התהליך המכני שיצר אותם. כשאנחנו מתבוננים בהם אפשר לראות את כיוון הדחיקה, את חתך השבלונה ואת המקום שבו נחתך החפץ. זהו סיפור על היחסים בין אדם למכונה ועל הניסיון ליצור הרמוניה בין השניים.
נראה שהמנוע הפנימי של וובן שמוזן מההתמכרות וההתאהבות שלו בחומר, והצורך לדחוף קדימה גורמים לו לאתגר את עצמו בכל פעם מחדש ולהוכיח שאפשר לחדש גם עם חומר עתיק כל כך שנדמה שכבר הכול נעשה בו.
קסם יהב – מעצבת קרמיקה, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, בוגרת "סטודיו ראשון" 2005 של בית בנימיני. בעלת סטודיו עצמאי לעיצוב קרמי, מאמנת אישית עם התמחות ביוצרים ויוצרות וכרגע לומדת תרפיה בחומר למבוגרים ולילדים. חיה ויוצרת באמסטרדם, הולנד.
