לוואזות של האמן הגרמני יוהנס נאגל (Johannes Nagel) התוודעתי רק לאחרונה, והן עוררו בי תגובה אמוציונלית ואסתטית חזקה של מפגש עם משהו מקורי ונועז. מדובר בוואזות מעוותות, פראיות ואידיוסינקרטיות בצורתן שאינן עונות על שום חוקיות מוכרת מלבד הצורה הכללית של הוואזה. בהתאם גם פני השטח שלהן מבטאים את אותה אבסטרקטיות פראית. תהיתי איך האמן מצליח ליצור את תחושת הנזילות והתנועה באובייקטים הייחודיים האלה ואת החיבורים המשונים בכמה מהם, שכן המראה לבדו אינו חושף את שיטת העשייה, ושם בדיוק טמונה ההפתעה הגדולה – השיטה המיוחדת שפיתח נאגל כדי ליצור בחופשיות רבה כל כך.
האמן בן ה-43, יליד מזרח גרמניה שמתגורר בעיר האלה (Halle), הוא היום כוכב-על בשדה הקרמיקה הבין-לאומי ומציג בגלריות נחשבות כמו גלריה ג'ייסון ז'ק (Jason Jacques Gallery) בניו יורק וגלריה יורג יואנן (Joerg Johnen Gallery) בברלין, ובאוספים מוזיאליים בעולם כמו במוזיאון ויקטוריה ואלברט (Victoria and Albert Museum) בלונדון, מוזיאון אריאן (Musee Ariane) בג'נבה ומוזיאון ווסטרוולד (Keramikmuseum Westerwad) בגרמניה. לשמחתי בריאיון שערכתי איתו, שבו ענה בחפץ לב על כל שאלותי, גיליתי איש צעיר נטול יומרות בעל חיוך שובב.
החיבור של נאגל לחומר נוצר, כמו שקורה לא פעם, במקרה. אחרי התיכון הוא נסע לקוויבק שבקנדה לעבוד עם אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. העבודה שחקה אותו, ובמסגרת חיפושיו אחר משהו שימלא את נפשו בשעות הפנאי הוא גילה את הסטודיו של הקרמיקאי היפני-קנדי קיניה אישיקאווה (Kinia Ishikawa). אישיקאווה אפשר לו לשבת ולהתבונן בו, ומאוחר יותר אף לעבוד כשוליה שלו במשך שנה. כך למד נאגל את מקצוע הקדרות אצל איש לא דוגמטי שעבד בצורה אקספרסיבית והשפיע בגישתו על המשך עבודתו של נאגל בחומר. במשך השנים למד נאגל גם באוניברסיטת אוהיו, שהה בסקוטלנד ובשיגרקי שביפן ונחשף לסגנונות מגוונים של עשיית קרמיקה בעולם. בשנים 2008-2002 הוא למד פיסול וקרמיקה בבורג גיביכנשטיין (Burg Giebichenstein), האוניברסיטה לאמנות ועיצוב בהאלה, שם לימים גם לימד כמה שנים עד שהתפנה לגמרי לעבודה בסטודיו.
נאגל מספר שלימודי הקדרות בבורג גיביכנשטיין מסורתיים מאוד, בדומה לחינוך של שוליות שהיה נהוג בבתי מלאכה של קדרים, שם למדו לשחזר צורות פונקציונליות מסורתיות זהות ולייצר אותן שוב ושוב. בנוסף לכך למד גם פיסול קרמי עם מורות שהיו אמניות חשובות כמו גרטראוד מוהוולד (Gertraud Moehwald), הידועה בפסלי הטורסואים והראשים הפיגורטיביים הבנויים מטלאי חומר בשילוב חלקי כלים, ואנטייה שרפה (Antje Scharfe) שיצרה קומפוזיציות דו-ממדיות של כדים חצויים. נאגל מסביר שבמזרח גרמניה המשיכו ללמוד פיסול פיגורטיבי כיוון שהמשטר ראה בכיוונים האבסטרקטיים והאקספרימנטליים שנפוצו במערב משהו חתרני המנוגד לאתוס הקומוניסטי. מוהוולד ושרפה מצאו דרך בעבודתן למתוח את הגבולות, למשל דרך פירוק והרכבה, ובכך להתנגד באופן סמוי למשטר. נאגל מספר שהמורות האלה היו פתוחות מאוד להתנסויות ולכיוונים לא שגרתיים והעניקו לו את החופש לחקור את העולם הזה בדרכים לא קונבנציונליות, אך חשוב לו להבהיר שאין בעיניו הפרדה בין הקדרות לפיסול: "כשלמדתי אצל אישיקאווה בקנדה, לא עברתי התמחות כמו קדר גרמני שמשחזר צורות של כלים מסורתיים בצורה רפטטיבית, אלא יכולתי לעבוד בלי לחץ ובחופשיות, ובו בזמן ללמוד את חוקי הקדרות. כשהגעתי ללמוד בהאלה, המשכתי לחשוב איך אני יכול להשתמש בשיטות המסורתיות של הקדרות ולקחת אותן לכיוונים שונים כך שהכלים יקבלו איזה ניצוץ". זה התחיל למשל בהחלטות לא למרכז את החומר על הגלגל, להתחיל מבלוק חומר מלבני לא ממורכז ולעבד אותו מבפנים על האובניים. לאחר מכן יצר מהאובייקטים תבניות, והשתמש בהן ליצירת אובייקטים חדשים, אולם ברוב המקרים האובייקטים קרסו בשריפה מחוסר איזון מבני. זה השלב שבו התחיל לחתוך את החלקים שיצאו מהתבניות ולחברם לצורות חדשות. בשיטה הזאת הוא יצר סדרה שלמה.
לימים מיצה את השיטה הזאת וחיפש איך לפסל בחופשיות רבה יותר באמצעות שימוש בתבנית וליצור דינמיקה וחופש בתהליך העבודה כמו גם באובייקטים. כך מצא את הפוטנציאל הגלום בחול רטוב. הוא התחיל לחורר בחול באמצעות ידיו וליצור צורות באופן אינטואיטיבי ועיוור. "החפירה בחול היא תהליך מאוד לא מדויק. אני מגשש בריק, ואין לי שליטה על הצללית שנוצרת". לתוך הריק שהוא חופר הוא שופך חומר יציקה מפורצלן שממלא את החלל ונדבק לדפנות, ולאחר זמן-מה הוא מנקז את החומר הנוזלי העודף דרך נקב בתחתית התבנית המלאה בחול. החומר הנוזלי מתקשה במהירות ומאפשר לו ליצור צורות מורכבות בהרבה של מחילות בתוך החול. "זה מאפשר לי לנוע בצורה מאוד חופשית בחלל ולגרוע מהחומר. זה בדיוק ההפך מפיסול בחומר טרי, כי צורות כאלה היו מתמוטטות בבנייה הקונבנציונלית של הפיסול. כמובן יש לי קונספט של הצורה שאני שואף אליה. לא מדובר במקריות מוחלטת אלא שילוב בין מה שאני מתכנן למה שהחול מתכנן. היתרון הוא שתמיד אפשר לעשות בחול שימוש חוזר, וגם בחומר הקרמי כל עוד הוא לא נשרף, וכל מה שיוצא הוא תמיד ייחודי".
כשנאגל מדבר על שיטת העבודה שלו, הידיים שלו רוקדות באוויר וממחישות כיצד הוא מגייס את כל גופו לעבודה. הוא מציין את תיאוריית המעורבות החומרית (Material Engagement Theory) של התיאורטיקן למברוס מלפוריס (Lambros Malafouris) מאוניברסיטת אוקספורד. התיאוריה קוראת תיגר על התפיסה של המדעים הקוגניטיביים המקובלים וטוענת שאובייקטים הם שלוחות קוגניטיביות של הגוף האנושי, שהמוח מתפשט מעבר לגבולותיו לתוך שדה החוויה החומרית וניזון ממנה, ושהמחשבה שלנו נוצרת ונמצאת במידע הטקטילי בינינו ובין החפצים ולא מתרחשת רק בדימויים שנוצרים במוח. נאגל כמייקר מתחבר מאוד לתיאוריה הזאת. "כדי שיבואו לי רעיונות טובים, אני צריך להתיש את עצמי קצת ולהיות באינטראקציה עם החומר, למשל לערבב חומר יציקה כל היום." הוא מעיד על עצמו שהוא קצת אימפולסיבי ולא פרפקציוניסט, מחובר לידע טכנולוגי אבל לא נצמד אליו. הוא שואב השראה מהאילתור שבמוזיקת הג'ז, אך טוען באכזבה שכבר איבד את התמימות שחשובה כל כך בעבודה ושהוא מתקשה להימנע מחזרתיות.
בעבודות של סטודנטים הוא מזהה לפעמים את הכמיהה הכֵּנה לגלות משהו חדש. "אתה מרגיש את זה בעבודה ואז יש לה הילה מיוחדת במינה. אתה מרגיש את המחקר הכן, את התמימות שקיימת בהתחלה. אתה לא יכול להכריח את עצמך לשמר את התמימות הזאת. בכל זאת אני מזכיר לעצמי להמשיך לחקור כיוונים, כמו למשל את הטכניקה של היציקה בחול. היא מאפשרת יצירת אין-ספור צורות. חשוב לי להדגיש את מקומה של התודעה האנושית בתהליך הזה. זה לא משהו שמגיע מהטבע או נמשה מהים, ואפשר להבין את זה מהסימטריה שבאובייקט".
המחקר הצורני של נאגל מושתת על נפחים וארכיטיפים. "אל"ף-בי"ת הוא סממן של שפה, הבסיס לתקשורת ולהבנה. האל"ף-בי"ת של עבודתי הפרקטית-אמנותית מורכב מנפחים וארכיטיפים, מין אל"ף-בי"ת של צורות". במקרה של נאגל הצורה הבסיסית היא ארכיטיפ הוואזה, שהוא הבסיס לקומפוזיציות שלו.
"אני מתכתב בצורה לגמרי אינטואיטיבית עם ההיסטוריה של הקרמיקה. אני לא עובד בצורה קונספטואלית אלא יוצר עבודה תלוית אובייקט. כשאני יוצר מין ואזה, זה פותח אצל הצופה את המגירה במוח עם קטגוריית 'ואזה' והוא מבין שהוא חווה את האובייקט הזה בצורה שונה לגמרי ממה שההיסטוריה הכתיבה לו. יש תזוזה בין האופן שבו את תופסת ואזה לבין האופן שבו את חווה את הוואזה הספציפית הזאת, ובחלל הזה מתאפשר הרגש לאובייקט הספציפי.
"אני חושב כמו אמן, אבל לא כל עבודה שאני יוצר עומדת כפסל בפני עצמו. אם יש לי ואזה, אני לא רוצה להעמיס עליה יותר מדי משמעות. אני רוצה שיהיה קל לקרוא אותה".
נדמה שכל אובייקט של נאגל מקבל טיפול מדויק של פני השטח שתורם לצורניות שלו ולתחושת החופשיות והנזילות. כשאני שואלת אותו על היחס בין צורה לחיפוי הוא צוחק. "זאת הסיבה שאני מצלם רק את העבודות המוצלחות". הוא מסביר על הפלטות של הצבעים ועל החלטות לגבי אובייקט מסוים: אם הוא מזגג אותו בזיגוג של צבע אחד, נראה כאילו האובייקט עשוי מהצבע; אם הוא משתמש במכחול ומצייר פסים, אפשר לראות בבירור את יד האמן; ואם הוא מרסס נקודות דהויות, נוצרת אשליה של אור. "זיגוגים הם לא רק צבע", הוא אומר. "הם מסמנים תקופות. סלדון לוקח אותנו למזרח הרחוק, וחומים מזכירים את שנות השמונים. אצל אמנים עכשוויים ניכרים הצבעים העזים המונוכרומטיים כמו אדום או צהוב נקי. בחירת הצבעוניות מוסיפה רובד נוסף של משמעות לחפץ".
הריאיון עם נאגל חושף עושר של תכנים מפיו של אמן שחושב לעומק על העשייה שלו ועל טיב הדיאלוג שלו עם החומר. את העומק המחשבתי והאינטלקטואלי שלו, כמו גם הרגשי והיצרי, מרגישים באופן מיידי כשמתבוננים באובייקטים שלו. יש בהם חיוניות ותחכום, הם אוניברסליים ולא מקומיים, ואפשר להבין בקלות מדוע מדובר באחד מאמני הקרמיקה המבוקשים בזירה הבין-לאומית. ואם לסיים במילותיו של הגלריסט הגרמני יורג יוהנן (Joerg Johnen) מההקדמה לקטלוג התערוכה "Johannes Nagel: Trial and Error" מ-2018:
"…האובייקטים הגמורים של יוהנס הם בעיקרם תוצר של צירופים מרהיבים מלאי דמיון ובלתי שגרתיים […] גמישות, ספונטניות, טרנספורמציה, ניסויים ושלילת הקאנון הם כולם מרכיבים חיוניים בעבודתו".
צילומים:
Johannes Nagel and VG Bildkunst Bonn, 2022. Photo: Tom Dachs
אסתר בק – אמנית קרמיקה, מנהלת את הארכיון הדיגיטלי להיסטוריה של הקרמיקה הישראלית ואת הספרייה של בית בנימיני וחברת הנהלה.
