עמוד הבית

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

רישום בחומר

ביקור בתערוכה רוחות כדים: פסלי החרס של נחום גוטמן

מתוך התערוכה רוחות כדים, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. צילום: סתיו בוזגלו

בתערוכה שנפתחה לאחרונה במוזיאון נחום גוטמן מוצגים פסלוני חרס קטנים של דמויות שונות מחיי היום-יום של האמן. ידוע שפָּסלים רבים רושמים סקיצות מהירות ויוצרים נפח באמצעות קו על נייר עוד לפני שהם נוגעים בחומר. לעומתם יש פסלים שאינם נעזרים כלל ברישום מקדים ונותנים לידיים לעשות מה שהן יודעות לעשות. נראה כי רוב הפסלים המוצגים בתערוכה נעשו מהזיכרון של האמן או מהתרשמות של רגע ללא הכנה של רישום.

בשנת 1969 נותח גוטמן בעיניו, ובמשך תקופה של שנה לערך לא היה יכול לאמץ את ראייתו. הדמויות שאותן הרבה לצייר נחרטו מן הסתם בזיכרונו, והוא פנה אל החומר והחל לפסלן בצורה חופשית ללא כל רישום מקדים. המקרה של גוטמן מזכיר את התקופה שבה החל האמן אדגר דגה לפסל לאחר שאיבד כמעט לחלוטין את ראייתו בשנות השמונים של המאה ה-19. דגה הרבה להתבונן ברקדניות בלט וניסה לחקות בעבודותיו את תנועת ההתמתחות שלהן. בפסלו "אישה נמתחת" מ-1891 ניכרת אותה צורת עבודה שבה השתמש גוטמן בפסליו – פיסול חופשי באמצעות הידיים.  

מפעל לפיד, "ישראליק", אוסף תמי טליסמן. צילום: קובי קלייטמן

[1] "הדמות האהובה בארץ ובחו"ל המסמלת את עם ישראל במדינתו בצורת פסלון מקרמיקה עוצב בידי אמני לפיד – מפעל היוקרה של הקרמיקה הישראלית – לפי הקריקאטורות של דוש" (קלייטמן, 2020).

מעניין לחשוב שלא הרחק מביתו של גוטמן בנווה צדק שכן מפעל הקרמיקה לפיד, ושבאותן השנים שבהן פיסל, עמל המפעל על ייצור הפֶּסל "שרוליק" שעיצבה ככל הנראה רעיה רדליך על פי הדמות המוכרת מתוך הקריקטורות של דוש. בספרו "לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך" מספר קובי קלייטמן כי לאריזה שבה נארז שרוליק הוסיף מפעל לפיד טקסט על הסמליות של הדמות (קלייטמן, 2020: 318).[1] שרוליק של לפיד הוא הישראלי החייכן השמח עם כובע הטמבל, ואילו הדמויות של גוטמן הן מכל חלקי החברה ומפוסלות בדיוק כפי שהאמן זוכר אותן: מקוננות / אוכלות אבטיח / קוראות ספר / משחקות / רבות / שותות מים / מתנות אהבים וכו'. נדמה שכל דמות נמצאת בעולם משלה וזוכה לפירוט דייקני ביותר של עולמה.

בספרו על שיטות לימוד בהוראת אומנות בבתי ספר מתייחס האמן משה טמיר לשיטות הפיסול בחומר קרמי שבהן השתמש גוטמן בפסליו – משטחי חמר ועליהם תבליט ועבודה בנחשים מחמר (טמיר, 1973). החומר שבו השתמש גוטמן בפסליו דומה לחומר שממנו נבנו צלמיות של דמויות אלילים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ, ופסלון אחד של גוטמן, "פסל קדום", מפוסל כמעין דמות מאגית שכזו. כמה מהדמויות של גוטמן מפוסלות בצורה מרובעת ושבלונית המזכירה את פסלוני העץ של האמנית רות צרפתי, שיצרה בשנים 1973-1969 פסלים של דמויות בדואיות מצוירות על גבי עץ. דמותן השבלונית –  הגלבייה שלהן היוצרת צורת משולש – מזכירה בצורתה את הפסל "זוג זקנים" של גוטמן.

דיוקן עצמי. שנות ה-70, חרס, אוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. צילום: שיר ניומן

[2] בעקבות מאורעות תרפ"ט הדפיס גוטמן חוברת עם ציורים שלו המתארים את המאורעות והפרעות הקשים שעברו על היישוב היהודי אל מול אוזלת היד של הבריטים והתורכים. לקריאה נוספת: https://blog.nli.org.il/1929/

הפסלים "זעקת אוכל האבטיחים", "מעשן הנרגילה", "מקוננת", "חמוץ מתוק", "ביאליק", ו"סבתא ונכד" מציגים דמויות במצבי פעולה שונים, וגוטמן כמו רושם את הפעולה בחמר בעבודת פיסול מהירה. אותו מעשן הנרגילה הופיע גם ברישום מהיר של גוטמן בחוברת "מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים – תרפ"ט (גוטמן, 1929)".[2] בין הפסלים אפשר למצוא לא מעט דמויות נוספות וחיות מהנוף היפואי שגוטמן הרבה לצייר, למשל פסלי זוג גמלים וזוג סוסים רתומים למרכבה. גוטמן אף הפליא בפיסול פורטרט של ביאליק עומד ומעיין בספר שבידו כשמשקפיו על מצחו (אפשר לראות בתערוכה גם את הרישום המקדים לפסל הזה), ובדיוקן עצמי של גוטמן הניצב בכניסה לתערוכה הוא מצייר בגבו לצופה, ורק חדי העין יזהו שבגב הקנבס שגוטמן פיסל חרוט הדיוקן שלו, כמו מזכיר לצופה את נקודת המוצא שלו כאומן.

גוטמן יצר משטחים עם תבליט מקרמיקה וכופף אותם כדי להעניק להם נפח, ואכן רוב הדמויות בתערוכה חלולות ומזכירות מעין כד חרס, פרט לפסלון הקטן של הנכד שרץ "החוצה" מסבתו החלולה ופסלו של ביאליק. בציטוט של גוטמן המופיע באתר המוזיאון הוא מסביר: "יום אחד מצאתי במדבר כד עתיק, שחציו היה טמון בחול (…) ככל שאני מסתכל עליו, מדי בוקר, אני רואה בו דמויות שונות. בכל הדמויות האלו משחק החלל של הכד תפקיד חשוב (…) אני אסיר תודה לכד העתיק, שפתח לפני את האפשרות לספר את סיפורי ונתן לי את התענוג הגדול לחוש באמצעות הידיים צורות ובתי קיבול בחימר".

ביאליק, 1969, חרס, אוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. צילום: שיר ניומן

בכניסה לתערוכה נתקלים הצופים בסאונד חזק לא ברור ובריח של עץ תעשייתי. מאחורי קיר ההסבר נגלה לעיניהם החלל המרכזי של התערוכה ובו ארבעה פודיומים גבוהים בצורות שונות שכמו בוקעים מהאדמה. בחלק העליון של כל פודיום יש מעין ארגז של חול חמרה אדום ועליו מפוזרים הפסלונים. הצופים מרגישים שהם מתהלכים ברחובות תל אביב שקמה לתחייה מתוך החולות, וליד כל צומת רחובות, מתחת לכל פנס, נמצאת דמות שרוצה לספר להם דבר-מה. פתאום מתברר שהסאונד בכניסה לתערוכה הוא רוחות פרצים. רוח חזקה מעיפה את החול על הדמויות ויוצרת תלוליות בארגז. החול האדום הוא מוטיב מוכר באומנות הישראלית, למשל בעבודתו "דו משפחתי", שהוצגה במוזיאון הרצליה, עושה מיכה אולמן שימוש בחול החמרה בשרטוט של תוכנית הקרקע של ביתו הפרטי (אולמן, 2018). באצירת התערוכה הזאת החול מהדהד את החולות של גוטמן ומשמש פודיום לפסלים עצמם. אלה אמנם לא החולות הצהובים התל אביביים המזוהים כל כך עם עבודותיו של האמן, אבל חול החמרה האדום מתחבר היטב לחרס האדום, וכך נראה כאילו הדמויות בוקעות מהאדמה. החלל מרשים מאוד, והדמויות נישאות על פודיום כדי שהצופים יוכלו לראות את הפרטים הרבים המרכיבים כל דמות ואולי אף לרכון מעליהן ולשמוע מה יש להן להגיד שם מתחת לפנס בפינת הרחוב בחולות תל אביב של פעם.

"רוחות כדים: פסלי החרס של נחום גוטמן", מוזיאון נחום גוטמן, תל אביב

אוצרת: מיכל ברושי-נחמני

נעילה: 30 באפריל 2022

עדן חברוני – מעצבת בפורצלן, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית  של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל; בעלת תואר שני מהמחלקה לעיצוב תעשייתי  בבצלאל; לומדת במחקר מקדים לדוקטורט בחוג ללימודי ישראל של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

מקורות:

גוטמן נחום, נחום איתן וסעדיה שושני, 1929. מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים – תרפ"ט. תל אביב.

טמיר משה, 1973. אמנות וקישוט במוסדות חינוך ותרבות. ירושלים: משרד החינוך.

קלייטמן, קובי, 2020. לפיד קרמיקה, כלים בכור ההיתוך, הוצאה עצמית.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.