בתערוכה שנפתחה לאחרונה במוזיאון נחום גוטמן מוצגים פסלוני חרס קטנים של דמויות שונות מחיי היום-יום של האמן. ידוע שפָּסלים רבים רושמים סקיצות מהירות ויוצרים נפח באמצעות קו על נייר עוד לפני שהם נוגעים בחומר. לעומתם יש פסלים שאינם נעזרים כלל ברישום מקדים ונותנים לידיים לעשות מה שהן יודעות לעשות. נראה כי רוב הפסלים המוצגים בתערוכה נעשו מהזיכרון של האמן או מהתרשמות של רגע ללא הכנה של רישום.
בשנת 1969 נותח גוטמן בעיניו, ובמשך תקופה של שנה לערך לא היה יכול לאמץ את ראייתו. הדמויות שאותן הרבה לצייר נחרטו מן הסתם בזיכרונו, והוא פנה אל החומר והחל לפסלן בצורה חופשית ללא כל רישום מקדים. המקרה של גוטמן מזכיר את התקופה שבה החל האמן אדגר דגה לפסל לאחר שאיבד כמעט לחלוטין את ראייתו בשנות השמונים של המאה ה-19. דגה הרבה להתבונן ברקדניות בלט וניסה לחקות בעבודותיו את תנועת ההתמתחות שלהן. בפסלו "אישה נמתחת" מ-1891 ניכרת אותה צורת עבודה שבה השתמש גוטמן בפסליו – פיסול חופשי באמצעות הידיים.
[1] "הדמות האהובה בארץ ובחו"ל המסמלת את עם ישראל במדינתו בצורת פסלון מקרמיקה עוצב בידי אמני לפיד – מפעל היוקרה של הקרמיקה הישראלית – לפי הקריקאטורות של דוש" (קלייטמן, 2020).
מעניין לחשוב שלא הרחק מביתו של גוטמן בנווה צדק שכן מפעל הקרמיקה לפיד, ושבאותן השנים שבהן פיסל, עמל המפעל על ייצור הפֶּסל "שרוליק" שעיצבה ככל הנראה רעיה רדליך על פי הדמות המוכרת מתוך הקריקטורות של דוש. בספרו "לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך" מספר קובי קלייטמן כי לאריזה שבה נארז שרוליק הוסיף מפעל לפיד טקסט על הסמליות של הדמות (קלייטמן, 2020: 318).[1] שרוליק של לפיד הוא הישראלי החייכן השמח עם כובע הטמבל, ואילו הדמויות של גוטמן הן מכל חלקי החברה ומפוסלות בדיוק כפי שהאמן זוכר אותן: מקוננות / אוכלות אבטיח / קוראות ספר / משחקות / רבות / שותות מים / מתנות אהבים וכו'. נדמה שכל דמות נמצאת בעולם משלה וזוכה לפירוט דייקני ביותר של עולמה.
בספרו על שיטות לימוד בהוראת אמנות בבתי ספר מתייחס האמן משה טמיר לשיטות הפיסול בחומר קרמי שבהן השתמש גוטמן בפסליו – משטחי חמר ועליהם תבליט ועבודה בנחשים מחמר (טמיר, 1973). החומר שבו השתמש גוטמן בפסליו דומה לחומר שממנו נבנו צלמיות של דמויות אלילים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ, ופסלון אחד של גוטמן, "פסל קדום", מפוסל כמעין דמות מאגית שכזו. כמה מהדמויות של גוטמן מפוסלות בצורה מרובעת ושבלונית המזכירה את פסלוני העץ של האמנית רות צרפתי, שיצרה בשנים 1973-1969 פסלים של דמויות בדואיות מצוירות על גבי עץ. דמותן השבלונית – הגלבייה שלהן היוצרת צורת משולש – מזכירה בצורתה את הפסל "זוג זקנים" של גוטמן.
[2] בעקבות מאורעות תרפ"ט הדפיס גוטמן חוברת עם ציורים שלו המתארים את המאורעות והפרעות הקשים שעברו על היישוב היהודי אל מול אוזלת היד של הבריטים והתורכים. לקריאה נוספת: https://blog.nli.org.il/1929/
הפסלים "זעקת אוכל האבטיחים", "מעשן הנרגילה", "מקוננת", "חמוץ מתוק", "ביאליק", ו"סבתא ונכד" מציגים דמויות במצבי פעולה שונים, וגוטמן כמו רושם את הפעולה בחמר בעבודת פיסול מהירה. אותו מעשן הנרגילה הופיע גם ברישום מהיר של גוטמן בחוברת "מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים – תרפ"ט (גוטמן, 1929)".[2] בין הפסלים אפשר למצוא לא מעט דמויות נוספות וחיות מהנוף היפואי שגוטמן הרבה לצייר, למשל פסלי זוג גמלים וזוג סוסים רתומים למרכבה. גוטמן אף הפליא בפיסול פורטרט של ביאליק עומד ומעיין בספר שבידו כשמשקפיו על מצחו (אפשר לראות בתערוכה גם את הרישום המקדים לפסל הזה), ובדיוקן עצמי של גוטמן הניצב בכניסה לתערוכה הוא מצייר בגבו לצופה, ורק חדי העין יזהו שבגב הקנבס שגוטמן פיסל חרוט הדיוקן שלו, כמו מזכיר לצופה את נקודת המוצא שלו כאמן.
גוטמן יצר משטחים עם תבליט מקרמיקה וכופף אותם כדי להעניק להם נפח, ואכן רוב הדמויות בתערוכה חלולות ומזכירות מעין כד חרס, פרט לפסלון הקטן של הנכד שרץ "החוצה" מסבתו החלולה ופסלו של ביאליק. בציטוט של גוטמן המופיע באתר המוזיאון הוא מסביר: "יום אחד מצאתי במדבר כד עתיק, שחציו היה טמון בחול (…) ככל שאני מסתכל עליו, מדי בוקר, אני רואה בו דמויות שונות. בכל הדמויות האלו משחק החלל של הכד תפקיד חשוב (…) אני אסיר תודה לכד העתיק, שפתח לפני את האפשרות לספר את סיפורי ונתן לי את התענוג הגדול לחוש באמצעות הידיים צורות ובתי קיבול בחימר".
בכניסה לתערוכה נתקלים הצופים בסאונד חזק לא ברור ובריח של עץ תעשייתי. מאחורי קיר ההסבר נגלה לעיניהם החלל המרכזי של התערוכה ובו ארבעה פודיומים גבוהים בצורות שונות שכמו בוקעים מהאדמה. בחלק העליון של כל פודיום יש מעין ארגז של חול חמרה אדום ועליו מפוזרים הפסלונים. הצופים מרגישים שהם מתהלכים ברחובות תל אביב שקמה לתחייה מתוך החולות, וליד כל צומת רחובות, מתחת לכל פנס, נמצאת דמות שרוצה לספר להם דבר-מה. פתאום מתברר שהסאונד בכניסה לתערוכה הוא רוחות פרצים. רוח חזקה מעיפה את החול על הדמויות ויוצרת תלוליות בארגז. החול האדום הוא מוטיב מוכר באמנות הישראלית, למשל בעבודתו "דו משפחתי", שהוצגה במוזיאון הרצליה, עושה מיכה אולמן שימוש בחול החמרה בשרטוט של תוכנית הקרקע של ביתו הפרטי (אולמן, 2018). באצירת התערוכה הזאת החול מהדהד את החולות של גוטמן ומשמש פודיום לפסלים עצמם. אלה אמנם לא החולות הצהובים התל אביביים המזוהים כל כך עם עבודותיו של האמן, אבל חול החמרה האדום מתחבר היטב לחרס האדום, וכך נראה כאילו הדמויות בוקעות מהאדמה. החלל מרשים מאוד, והדמויות נישאות על פודיום כדי שהצופים יוכלו לראות את הפרטים הרבים המרכיבים כל דמות ואולי אף לרכון מעליהן ולשמוע מה יש להן להגיד שם מתחת לפנס בפינת הרחוב בחולות תל אביב של פעם.
"רוחות כדים: פסלי החרס של נחום גוטמן", מוזיאון נחום גוטמן, תל אביב
אוצרת: מיכל ברושי-נחמני
נעילה: 30 באפריל 2022
עדן חברוני – מעצבת בפורצלן, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל; בעלת תואר שני מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל; לומדת במחקר מקדים לדוקטורט בחוג ללימודי ישראל של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.
מקורות:
גוטמן נחום, נחום איתן וסעדיה שושני, 1929. מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים – תרפ"ט. תל אביב.
טמיר משה, 1973. אמנות וקישוט במוסדות חינוך ותרבות. ירושלים: משרד החינוך.
קלייטמן, קובי, 2020. לפיד קרמיקה, כלים בכור ההיתוך, הוצאה עצמית.
