תערוכתו של האמן האמריקאי ת׳יאסטר גייטס, שהוצגה עד לאחרונה בגלריית וייטצ'אפל בלונדון, מסכמת 20 שנות יצירה סביב הקשר בין קראפט, רוחניות וחומר קרמי. התערוכה המרשימה בגודלה נפרשה על פני שלושה חללי תצוגה שונים בין שתי קומות הגלריה. במפלס התחתון הוצגו בעיקר עבודות מוקדמות ובעליון עבודות חדשות. התערוכה הדגימה את האופן שבו תרבות חומרית, במקרה הזה של החומר הקרמי, מבטאת ומובילה דיון רפלקטיבי וביקורתי בשיח האמנות העכשווית על נושאים אקוטיים: עבדות וקולוניאליזם, מסחר וגלובליזציה, דת ופולחן ועירובי תרבויות. זוהי תערוכה בעלת ערך רב בשיח על תפיסתו ומעמדו של הקראפט, וגייטס הוא דוגמה חיה ובועטת בדיסציפלינה הקרמית לטשטוש הגבול הזהותי בין אָמָן לאֻמָן (Craftsman\Artist) ולשילובו בשדה האמנות הפופולרית.
גייטס (1973) גדל בקהילה נוצרית אפרו-אמריקאית בשיקגו ושם הוא חי ויוצר היום. במקביל ללימודי תכנון עירוני ותיאולוגיה הוא רכש את מיומנותו כקרמיקאי, ועבודותיו משלבות את השכלתו ואת רכיבי זהותו. חומר, מהות וחלל הופכים לחלק מהפרקטיקה בתהליך היצירה שלו, ומושאי חקירתו הם שייכות, קהילה וקראפט. ביסוד עבודתו של גייטס נמצאים החומר והדת, ואכן התערוכה נפתחה בציטוט המקראי "כחומר ביד היוצר" (ירמיהו י"ח, ו) המתאר את החיבור בין העולם לקדר – הקדר יוצר תחת ידיו יש מאין ולומד "לעצב את העולם", לדבריו של גייטס (מתוך טקסט התערוכה).
בהמשך הוצגו שתי ויטרינות גדולות ובהן פריטים קרמיים היסטוריים חובקי תרבויות וגיאוגרפיה שהושאלו מאוסף מוזיאון ויקטוריה ואלברט. הפרטים המגוונים כללו חפצים קרמיים שימושיים וטקסיים, יחידניים ומסחריים, המייצגים תוצר של שילוב בין תרבויות, מסורות וטכניקות לצד פריטים המגלמים תפיסות גזעניות קולוניאליסטיות. אחד הפריטים המעניינים היה כד מאמצע המאה ה-19 מדרום קרוליינה שיצר הקדר האפרו-אמריקאי דייב דרייק (Dave Drake) המוכר בכינוי "דייב הקדר" (Dave the Potter). על פני הכדים נהג לחרוט את שמו לצד קטעי שירה, בתקופה שבה היה אסור לעבדים שחורים ללמוד קרוא וכתוב. בהמשך הוצגו עבודות של קרמיקאים "כוכבים" מודרניים בתולדות הקרמיקה כמו לוסי רי (Lucie Rie), ברנרד ליץ' (Bernard Leach), שוג'י המאדה (Shoji Hamada), לאדי קוואלי (Ladi Kwali), הנס קופר (Hans Coper) ועוד, שהיו לגייטס להשראה במרוצת השנים. עבודותיו של גייטס נתלו בוויטרינה בין העבודות שלהם, וכך הוא קיים איתם דיאלוג וטווה חוטים רבים בינו ובינם.
[1] ב-2009 הקים גייטס את קרן "Rebuild" שנועדה להחיות את שכונת ילדותו באמצעות שיקום מבנים נטושים והפיכתם למרכזים המשמרים את התרבות וההיסטוריה של הקהילה האפרו-אמריקאית ויוצרים הזדמנויות לאמנים המקומיים בקהילה.
בהמשך הגלריה היו פזורות עבודות גדולות המשקפות את התפתחותו של גייטס ואת התנסויותיו במגוון שיטות עבודה: יציקות לבנים, עבודת גלגל, בניית יד בשיטות משולבות, חפצי רדי מייד, חיבורי סאונד ושילוב טכניקות מעורבות כמו יציקות בטון, מתכת ועץ. עבודה בולטת בחלל הייתה מחווה של גייטס לעבודה של פיטר וולקוס (Peter Voulkos) והן הוצגו זו לצד זו. בשתיהן ניכרת גישה רפורמטיבית ואינטואיטיבית של חיבורי משטחים גדולים מפרגמנטים שנעשו על גלגל האובניים וטכניקות של בניית יד. עבודות נוספות ודומיננטיות בחלל היו עשויות מלבנים – חומר גלם שגייטס מזוהה בעיקר איתו. כבן לבונה גגות, גייטס מזדהה עם המקצועיות של מלאכות הכפיים ומשלב חומרי בנייה כחומר גלם לא שגרתי ביצירות האמנות שלו. הלבנה נתפסת מבחינתו כאובייקט הקרמי האצילי ביותר בהיותה חומר בנייה עתיק הנמצא בכל קונסטרוקציה פיזית ובתכנון של המרחב החברתי.[1]
[2] תנועה שהקים הפילוסוף יאנאגי סוואטסו ב-1926 כתגובה לתהליך המואץ של המודרניזציה ביפן והתמקדה ביופי שבמלאכות המסורתיות.
עוד עבודת מיצב בולטת נקראה "אפרו-איקבנה" (Afro-Ikebana) ובה משולבים אלמנטים אפריקאיים עם התרבות היפנית. המפגש הזה בין מסורות חומריות יוצר מושג אסתטי חדש – ״אפרו-מינגיי״ (Afro-Mingei). עבודה זו היא חלק מעיסוקו של גייטס בחיפוש אחר תרבות חומרית אפרו-אמריקאית וחיפוש אישי שלו אחר מודל לחיקוי. בעיסוקו בסקירה והערכה של המלאכות המסורתיות של מורשתו הוא יוצר יחסים דמיוניים ומיזוג ערכי בין זו השחורה לבין המינגיי[2] מהתרבות היפנית.
[3] היום המפעל שייך לקרן ארצ׳י בריי (Archie Bray Foundation) לקרמיקה ואמנות במונטנה, שפיטר וולקוס היה שותף להקמתה. גייטס היה אמן אורח בתוכנית הרזידנסי של הקרן, ושם הוא יצר חלק גדול מעבודותיו המוצגות בתערוכה.
בחלל הקומה העליון הוצגה עבודת וידיאו בשם "Clay Sermon" המשלבת קטעים של גייטס מתוך מופע מ-1999 שבו הוא עובד על גלגל האובניים ושר גוספל לצד להקת ג'ז. גייטס, שהיה חלק ממקהלת הכנסייה בצעירותו, משלב בעבודה דרשות דתיות כביכול על העלייה לרגל למינו (Mino) שביפן ועל היופי שבזיגוגי הקדרות היפנית. העבודה משלבת פרגמנטים של צילום ממפעל לבנים נטוש[3] וקטעים תיעודיים אקלקטיים של אתוסים מתהליך העבודה הקרמי תוך חיבורם לפס הקול של הכנסייה האפרו-אמריקאית.
בגלריה נוספת ואחרונה היו פזורים כשדה רחב ידיים נפחים קרמיים רבים. גוף העבודות שואב השראה מזיקות בין מסורות קרמיות מהמזרח, המערב ואפריקה, ויוצר חיבור בין צורות מהעולם העתיק לאסתטיקה מודרניסטית של המאה ה-20 בדומה לגישות של ברנקוזי (Brancusi) ואיסמו נגוצ׳י (Isamu Noguchi). האובייקטים הקרמיים הוצבו על פדסטלים העשויים חומרים טבעיים של עץ ואבן. הפדסטלים גם תמכו בהם והפכו להיות רכיב אינטגרלי ממכלול האובייקט. הוויזואליות הכללית של התערוכה, על גוני החומר הטבעי, הייתה כהה עד שחורה: חיפויים של זיגוגי ברונזה נוזליים, אנגובים אחידים חשופים וחיפויי זפת שחורה.
התערוכה נטפה אנרגיה קרמית בזכות מהלך אוצרותי מוקפד ומעמיק ששזר באדיקות את גייטס עם עולם החומר והדגים את המטען הטכנולוגי, הסמיוטי והחברתי של החומר הקרמי.
התערוכה הציגה את הסקרנות של גייטס לגבי תהליכי העבודה השונים: החל בשיטות עיבוד מסורתיות, חיבורים מודרניים של חומרים לא קרמיים ושימוש בחפצי רדי מייד לכדי מיצבים וכלה בהתנסויות נועזות בשריפות עצים לצד שריפות מודרניות בתנור חשמל. מן ההיבט הסמיוטי, לצד שילוב חפצים היסטוריים השתמש גייטס בחומרים ובדימויים ברגישות רבה ובצורה המאפשרת קריאה והבנה ישירה של קודי התרבות הקשורים בהם: מסיכות חומר שחורות אפריקאיות, מזרון טאטמי, כד חוליות גדול המזכיר בצורתו ירח (moon jar), בדי שיבורי, לבני טרקוטה חשופות ועוד. בהקשר החברתי, טקסט התערוכה שליווה את העבודות השונות תיאר לא פעם את ההקשר שבהן נעשו, וזאת במסגרת פעילותו החברתית הענפה של גייטס בפרויקטים המשלבים קהילה מקומית, מבני ציבור ושיתופי פעולה עם אמנים ממדינות שונות. קצרה היריעה מלספר על עשייתו הרבה והמגוונת, ולא נותר אלא לסכם כי שני עשורים של עשייה גדושה לרוחבה ולעומקה הופכים את גייטס לאמן וקרמיקאי מוערך ומעורר השראה.
"Theaster Gates: A Clay Sermon", Whitechapel Gallery, 77-82 Whitechapel High Street, London
אוצרים: Theaster Gates בשיתוף עם אוצרת הגלריה Lydia Yee ועוזרת האוצרת Cameron Foote
נעילה: 9 בינואר 2022
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
