"מועדון הלבבות המחוברים", תערוכת היחיד של האמנית גליה ארמלנד המוצגת בימים אלה בגלריה שבקיבוץ לוחמי הגטאות, משלבת בין קרמיקה לאיור ומספרת סיפור שמככבים בו בין היתר הביטלס, היטלר, מסיבת גוּלָש ומחנות השמדה.
ארמלנד מלהטטת זה שנים בין שתי המדיות העיקריות ביצירה שלה – קרמיקה ואיור. "כשהייתי בכיתה ח' או ט' יצרתי ספר ילדים על פי הסיפור התנ"כי על דוד וגולית במסגרת פרויקט שקיבלנו בבית הספר", היא מספרת. "אמא שלי, שהייתה גאה בי מאוד, הראתה את הספר לכל מיני אנשים, ובסופו של דבר הוא יצא לאור בהוצאת סער. זה היה באזז מאוד כיפי, כתבו עלי כתבות בעיתון שאני שומרת באלבום עד היום. תמיד אהבתי לצייר ולאייר, אבל זו הייתה מבחינתי פתיחת דלת רשמית לעולם הזה".
גם כשלמדה במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל (שבה היא מלמדת היום), המשיכה ארמלנד לאייר. בהמשך היא נסעה ללימודי תואר שני באמנות בסנט מרטינס קולג' בלונדון, עבדה בחברת אנימציה בריטית ויצרה בקרמיקה במקביל. כששבה ארצה התמקדה באיור ספרים, עבדה בעיקר עם הוצאת הספרים מודן ואיירה, בין השאר, ארבעה ספרים לסופרת מיכל סנונית וספר של שרית ישי לוי. במקביל המשיכה לעבוד בקרמיקה. "לקח לי המון זמן להבין איך החיבור הזה בין השניים צריך להיעשות", היא אומרת. "להבין שאני לא רק מאיירת או רק קרמיקאית אלא גם וגם. וגם מעצבת וגם אמנית. עם השנים העבודה שלי הלכה והתרכזה בחיבור בין התלת-ממד לדו-ממד. אני תמיד עובדת עם טקסט או עם רעיון שמנחה אותי ברמה המילולית. להיות מופשטת אני לא יודעת. אני מסתכלת בהערצה על אמנות מופשטת, והלוואי שיכולתי לעשות כזו גם. אבל נראה שמצאתי את המקום הנכון עבורי".
ספרי לי על החיבור בין קרמיקה לאיור.
"הביטוי הזה של קרמיקה ודימוי שנוכח בתוך החומר הוא נפוץ למדי, אבל לרוב הוא בא לידי ביטוי בעיקר בציור ובאיור על כלים – שגם את זה אני עושה, אבל מה שקורה בתערוכה הנוכחית הוא אחר לגמרי. החיפוש המרכזי בעבודה שלי הוא איך לייצר תנועה, נרטיב, תהליך סיפורי, דרך האובייקט הסטטי, התלת-ממדי".
הרעיון לתערוכה עלה אצלה לראשונה כשנסעה בשנת 2019 לתוכנית של חילופי מרצים בפולין וחזרה למקומות שבהם ביקרה לפני 33 שנים. זה היה לא פחות מטיול בת המצווה שלה, במסגרת טיול מאורגן של שורדי שואה בפולין עם אמה וסבתה ניצולת השואה. "הטיול הזה נחרת בי, אבל רק כעבור שנים רבות הבנתי כמה עמוק הוא השפיע עלי. כשחזרתי אל אותם המקומות וראיתי אותם שוב דרך עיניים בוגרות, הבנתי פתאום שאני חייבת לעשות משהו עם טיול בת המצווה הלא שגרתי הזה. היה לי ברור שאני הולכת לתרגם אותו ליצירה.
"חזרתי לארץ והתחלתי לעשות ניסיונות שונים, אבל שום דבר לא התחבר לי. ואז פגשתי באיזו תערוכה את ענת גטניו האוצרת שהכרתי בתערוכה קבוצתית שהיא אצרה בעבר. התחלנו לדבר על פרויקט משותף, וכבר בפעם הראשונה ששוחחנו ידעתי שזה הנושא שאני עומדת להציע לה. היו לי כל מיני התחלות של עבודות ששלחתי לה, ולאחר מכן נפגשנו בסטודיו שלי. בפגישה הראשונה גילינו, בין השאר, שלאמא שלי ולה יש אותו שם נעורים, וזה אולי היה סימן עבורי שהחיבור הזה נועד לקרות. משם דברים התחילו להתגלגל. נדרש לי לא מעט זמן להבין איך אני מתרגמת את הסיפור הזה לשפה חומרית, אבל היה לי ברור שיש טקסט ושהוא צריך להיות חלק מהעבודה".
"זה היה תהליך אוצרותי מהסוג שאני אוהבת", מספרת ענת גטניו, אוצרת ותיקה שאצרה בין השאר את הביאנלה השביעית לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל ובמקביל עסקה בשלל מדיומים, טכניקות וסוגים שונים של אמנות ועיצוב. היה לה גם קשר לסיפור – היא עצמה דור שני לשואה, וכבר טיפלה ועסקה בחומרים אמנותיים שקשורים בשואה. בתערוכה קבוצתית שאצרה בשם "מונח ברקמות העור" (2002, הגלריה במרכז ההנצחה בקריית טבעון) התרכזה באמנות של בני דור שני לשואה שעסקו בעבודות שלהם בנושא השתיקה. סביב אותה תערוכה חקרה גטניו תקופה ארוכה את נושא בני הדור השני לשואה מזוויות אמנותיות ופסיכולוגיות. "כשגליה פנתה אלי, היא בכלל לא ידעה שכבר עסקתי בנושא הזה, אבל כבר במפגש הראשון היה ברור שיש לנו המון על מה לדבר. זה הניע תהליך שבמסגרתו ליוויתי אותה במשך יותר משנה וחצי, משלב החיתולים של הפרויקט הזה".
נקודת המוצא של ארמלנד הייתה טקסט שכתבה, שמתאר סיטואציות ורגעים מתוך טיול בת המצווה ההוא. "זכרתי את ההיילייטס, אבל הבנתי שאני לא זוכרת את הסדר של הטיול או מה היה בכל יום. באחת הפעמים שבהן ישבתי ודיברתי עם אמא שלי עליו, היא פתאום אמרה לי שיש לה את העלון שקיבלנו בטיול הזה לפני 33 שנים. זה היה מדהים – עוד איזה חיזוק קוסמי, אישור שאני עושה משהו טוב. העלון הזה הכתיב את הקו שעליו נעה התערוכה – חיברתי את התאריכים לזיכרונות, והוא עזר לי לסדר לעצמי בראש את מה שלא זכרתי".
אחד הזיכרונות שהעתיקה ארמלנד אל תוך החומר הוא זה של הקברט שצפתה בו במהלך הטיול. "הסצנה לקוחה מתוך תצלום שבו רואים אותי יושבת פעורת פה מול ארבע נשים חשופות חזה. ובסצנה אחרת, אחת מהמביכות והקשות בטיול המאורגן הזה, מישהי מהמשתתפות רוקדת על השולחן ושרה 'עם ישראל חי'. יש סצנות שבהן ממש שומעים את הקול של הדמויות. כילדה חיפשתי דרך להתמודד עם הקושי, למשל להקשיב לביטלס בווקמן במקום להסתכל על מצבות או להתפעל מהתותים שצומחים לידן".
זה נראה לך טבעי אז? לקחת ילדה בת 12 לטיול שואה?
"אמא שלי היא דור שני, והיא גדלה בצל כל הסיפורים האלה. זה היה חלק משגרת יומה, וכנראה היה לה טבעי שגם אנחנו נספוג אותם. אמנם חוץ ממני הייתה בטיול רק עוד ילדה אחת, מבוגרת ממני בשלוש שנים, אבל במשפחות של ניצולי שואה שהשיח בהן נוכח, זה היה טריוויאלי להעביר את השיח הזה הלאה".
את הפעולה שהיא עושה כשהיא מאיירת – לקחת טקסט ולעקוב אחריו לשם יצירת הדימוי – ניסתה ארמלנד להעביר הפעם לחומר. היא בחרה לעבוד דווקא בפורצלן, אף שכמעט לא עבדה איתו קודם לכן. "ניסיתי להתחקות קצת אחרי תחושה של נייר, יומן אישי. כדי להעניק לו תחושה של שבריריות שרפתי אותו בטמפרטורה נמוכה יחסית, משהו שלא מאפיין פורצלן בדרך כלל, אבל זה מה שהעניק לו מרקם קטיפתי ולובן צח. הוא נשבר המון בדרך, ולקח לי זמן ללמוד את החומר ולהבין מה נכון עבורו. מהפורצלן יצרתי משטחים, ומהם יצרתי את הדימויים. התחלתי לעבוד עליהם כמו על תבליט ואחר כך הוספתי צבעים".
התהליך נעשה בשתי טכניקות שונות: הראשונה היא באמצעות הדפס ליטוגרפיה ידני, עם דימויים שיצאו מתוך מדפסת זירוקס. "אני משתמשת בגומי להדפסה ובצבע קרמי מהול בשמן. בצבע של ההדפסה עצמה יש שמן, וכשאני עוברת על הדימוי המודפס עם הגומי ואז עם הצבע, הצבע נדבק במקומות שבהם יש שמן מההדפסה. ואז כמו בדימוי מראה אני מניחה אותו על הפורצלן, כשהוא עוד קצת רטוב, ונוצר משחק של שמן ומים. בסופו של דבר מתקבל סוג מעניין של הדפס – כזה שיש לו מראה קצת מלוכלך, מחוספס ומלא ברגש. הטכניקה השנייה היא תבליט ועליו ציור בעפרונות ואבקות – במקרה הזה קודם כול הכנתי את התבליט ואז ציירתי על החומר אחרי השריפה הראשונה. זו טכניקה שהתנסיתי בה במהלך העבודה, וזה היה לי חדש וממש מצא חן בעיני".
כל תהליך העבודה על התערוכה ארך קצת יותר משנה וחצי. "אני אוהבת שיש לי זמן", אומרת ארמלנד. "זה היה כרוך בהרבה מחקר. עוד לפני שבכלל נגעתי בחומר ישבתי המון על המחשב. זה היה גם סוג של מזוכיזם – שוחחתי עם אמא שלי ונברתי בפצע שוב ושוב, מה שלווה בבכי ובכאבים. לפעמים הייתי מגיעה ממש עם בחילה מראש מעצם הידיעה שאלה החומרים שאני הולכת לקרוא. אבל ברגע שסיימתי עם המחקר והתחלתי לעבוד בחומר, זה היה ממש ריפוי – התמסרות לעבודת הידיים העדינה".
איך נולד הרעיון של התצוגה בחלל?
"המחשבה שהובילה אותי הייתה ליצור רומן גרפי. זה ז'אנר שאני מאוד מחוברת אליו, ובשנים האחרונות העיסוק בשואה נוכח בו. תוך כדי תהליך זה התפתח למשהו שמזכיר יותר ספרי פופ אפ: הדימויים יוצאים החוצה מהקיר בתלת-ממד במרחקים ובגדלים משתנים. העיסוק המרכזי, כמו ברוב העבודות שלי, היה הניסיון לייצר סיפור ותנועה דרך החומר. כצופה, אתה ממש עובר פיזית בתוך העבודה וצולל לתוך הסיפור".
"הכול נעשה תוך כדי תנועה", אומרת האוצרת ענת גטניו. "היינו נפגשות ופורסות כל פעם את כל העבודות על הרצפה ומתבוננות כל פעם במקטע אחר. אחר כך התחלנו לתכנן את הסטריפ, הסטורי בורד, לפי הפרופורציות של חלל הגלריה. זו הייתה ממש עבודת עריכה משותפת שדרשה סוג אחר של אוצרות, משהו שהוא הרבה מעבר ללהביא עבודות לחלל ולהחליט איפה תולים מה. הכול היה מתוכנן מראש בצורה מאוד מדוקדקת. ממש הלכנו יד ביד כדי לבנות את הסיפור המאויר בתלת-ממד".
איך העבודות תלויות?
"מדובר בתלייה מורכבת בתלת-ממד", מספרת גטניו. "למזלנו מי שתלה את העבודה הוא קובי סיבוני, שהוא בעצמו אומן שעובד בחוטי ברזל. נסענו אליו לסטודיו עם העבודות והתחלנו לחשוב איך נתלה אותן. בסוף הוחלט שגליה תכין מתלה שעשוי מחוט חשמל ותדביק אותו בדבקים מיוחדים אל גב העבודות. אל תוך החוט השחלנו מתכת שאפשר לכופף, והמתכת נכנסה פנימה לתוך קיר הגבס. זו הייתה תלייה מורכבת שארכה המון זמן: לפני התלייה עצמה גליה הכינה מגזרת נייר שמדמה בדיוק את כל אחד מהאובייקטים, כך שלכל אחד מהם הייתה מעין צללית. התחלנו בסידור הצלליות האלה על קירות הגלריה, תהליך שנדרש לו יום שלם. אחר כך גליה חתכה בלייזר את השבלונות של הטקסטים, ותלינו אותן על הקיר בסמוך למגזרות הנייר.
רק כשהגענו למצב שבו היינו מרוצות וכל הסטורי בורד עמד נפלא עם מקסינטייפים, היא עברה שבלונה שבלונה ומילאה את האותיות בעיפרון גרפיט. לתהליך הזה נדרשו יומיים שלמים. אחר כך הורדנו את השבלונות, כך שהטקסטים נשארו כתובים על הקיר, ורק אז הגיע קובי והתחלנו בתלייה של עבודות הקרמיקה. זה יצא הרבה יותר טוב ממה שחשבנו. הגלריה היא מדויקת בממדים שלה, ואני רואה שכל צופה שנכנס עובר דרך כל העבודות וקורא הכול. אני לא רואה אנשים שעושים קיצורי דרך – כולם עוברים דרך כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף".
מדוע השימוש דווקא בגוונים כחולים?
"זה התחיל מתוך מחשבה על יומן מנייר שכותבים בו בעט כחול. ניסיתי לחזור למקום הזה שבו הייתי כילדה – השרבוט במחברות עם עט הפיילוט הכחול. משם זה התפתח למקומות נוספים כמו זה של תרבות חומרית אירופית, ובשלב מסוים זה אפילו הזכיר לי את הכתמים בתאי הגזים במחנות. יש גם לא מעט שימוש בזהב, והשילוב הזה של כחול, לבן וזהב יוצר בעיני מין שקט שמאזן את הסערה הרגשית".
את ממשיכה לעבוד בפורצלן?
"כן, אני עובדת עכשיו על אובייקט חדש שהוא כולו פורצלן, וזה ממרר את חיי", צוחקת ארמלנד. "אני יושבת בסטודיו ומקללת. היו לי המון ימי סטודיו על הפרויקט הזה, והיה בהם משהו ממש מדיטטיבי, מיסטי. ההתמסרות הזו לחומר הייתה סוג של קדושה בעיני".
"מועדון הלבבות המחוברים", הגלריה לאמנות בקיבוץ לוחמי הגטאות
אוצרת: ענת גטניו
נעילה: 15.12.22
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
