עמוד הבית

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

חיים קלועים

שיחה עם רינה פלג, אומנית פורצת דרך בשדה הקרמיקה, על תחנות משמעותיות ולא שגרתיות בחייה בעקבות תערוכת רטרוספקטיבה

  • דפורמציה של החומר, 2020. צילום: אלדד מאסטרו
  • מתוך הסדרה עבודות פולחן, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
  • מתוך הסדרה עבודות פולחן, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
  • מתוך הסדרה עבודות פולחן, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
  • מתוך הסדרה שאריות ומקבצים, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
  • כיתוב: מתוך הסדרה שאריות ומקבצים, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
  • מתוך הסדרה מחוברים, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
  • מתוך הסדרה מחוברים, 2020-21. צילום: אלדד מאסטרו
רינה פלג עם פסלים מתוך הסדרה מחוברים, 2021. צילום: אלדד מאסטרו

בימים אלה מוצגת בגלריה לאומנות באום אל פחם "רשתות-אדמה" – רטרוספקטיבה רחבת היקף לאומנית הקרמיקה הוותיקה והמוערכת רינה פלג. כשביקשתי לראיין את פלג על חייה הלא שגרתיים בעליל, היא נענתה מיד, והמפגש איתה בין קולגות היה טבעי, פתוח ולבבי בדיוק כמוה. התערוכה היא הזדמנות טובה להתבונן על חייה העשירים של האומנית בת ה-82 שהתפרסמה באמריקה ובארץ בזכות שיטת הקליעה המיוחדת בחומר שפיתחה.

תענוג לראיין אומנית עם היסטוריית חיים מיוחדת כמו שלה. פלג היא פצצת אנרגיה המשדרת פתיחות וטבעיות כובשות, והריאיון איתה זורם בצורה חופשית להפליא כמו תהליך העבודה שלה. בריאיון ניסיתי להתמקד בחיים שלה כאומנית ולא בעבודות שלה, שעליהן אפשר לקרוא בספר המרשים שמלווה את התערוכה.

פלג נולדה בקיבוץ שער העמקים, ושם היא הקימה משפחה. אחרי לימודיה בבצלאל היא פתחה בקיבוץ את הסטודיו הראשון שלה לקרמיקה ואת הגלריה "קרמיקה שער העמקים" והצליחה לשכנע את הקיבוץ שבכך תתרום את חלקה במקום לעבוד במטבח.

רות דיין שביקרה בגלריה הביאה אותה להציג את עבודותיה במשכית, חנות שהקימה כדי לתמוך באוּמנות המקומית ולשווק אותה בארץ ובעולם. ב-1971 הציגה שם פלג את תערוכת היחיד הראשונה שלה, ובעקבותיה הוזמנה על ידי נציגת קרן התרבות אמריקה-ישראל מאירה גרא לניו יורק להשתתף בתערוכה בנושא הקיבוץ. גרא, שחיה אז בניו יורק, מילאה במשך שנים רבות תפקיד מרכזי בחשיפת האומנות הישראלית על שלל צורותיה בארצות הברית. היא שלחה את רינה הקיבוצניקית לדרכה עם 100 דולר בכיס, ורינה החליטה שהיא נשארת בניו יורק.

עבודות למשכית, 1971

המעבר לארצות הברית

פלג, בעלה ושלושת ילדיה עברו לחיות בדירת רכבת שסידרה להם קרן אמריקה-ישראל ב-100 דולר בחודש, והיא פרנסה את משפחתה באמצעות הקדרות שמכרה בעיקר בירידים. במקביל החל בעלה ללמוד ארכיטקטורה במכון פראט (Pratt Institute). "איכשהו התפרנסנו", היא אומרת בנונשלנטיות האופיינית לה. המשפחה נשארה יחד בניו יורק חמש שנים, ולאחר מכן בעלה והילדים חזרו לארץ והיא נשארה והחלה ללמוד באוניברסיטת אלפרד (Alfred University),האקדמיה המוערכת ביותר ללימודי קרמיקה בארצות הברית, שעליה שמעה מקרמיקאים שהכירה שם.

העיר שלי, אוניברסיטת אלפרד ניו יורק, 1976, טרה קוטה

במהלך קורס קיץ התוודעה לאקסטרודר, מכשיר שבאמצעותו אפשר להפיק חוליות ארוכות של חומר, והחלה את הניסיונות הראשונים שלה בבנייה עם חוליות. פלג התקבלה ישר ללימודי תואר שני באלפרד, תוכנית בת שנתיים, אף שהתואר הראשון מבצלאל עדיין לא היה אז פורמלי. היא למדה שנה אחת וחזרה ארצה לילדים, ואת השנה השנייה דחה לה אלפרד לתקופה של עד חמש שנים. כשחזרה לסטודיו הישן שלה, נשבתה בקסמו של האקסטרודר שהביאה איתה, למדה מהאורגת בקיבוץ את שיטת האריגה והקליעה והחלה את הקליעות הראשונות בעזרת החוליות שהפיקה באמצעותו (באותה תקופה הגיע הקדר סידני רוזנסטון מקנדה לקיבוץ כעולה ועבד אצלה בסטודיו כשוליה. גון-מריט, המתנדבת הנורבגית, אשתו לעתיד, כבר הייתה שם, ולימים ינהלו שניהם את המחלקה לקרמיקה במכללת תל חי).

עבודת קליעה בחוליות חומר, שריפה בשטח, ניו יורק, 1982

אני שואלת את פלג מה בעצם החזיר אותה לניו יורק אחרי התקופה הזו, מה היה הטריגר, והיא עונה בגילוי לב שהנישואים שלה התפרקו ושהקושי הנפשי האדיר הוא שדחף אותה לחזור לניו יורק. לילדים אמרה שהיא רק מסיימת את השנה השנייה באלפרד. "לא אמרתי להם שאני נשארת באמריקה".

הסוגיה "אומנות מול אימהות" עולה שוב ושוב במפגש עם פלג לאור ההחלטות הלא קונבנציונליות וההעזה שלה להקשיב לצרכים הפנימיים שלה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. "האינטואיציה אמרה לי שאני צריכה ללכת, ואז לא לחזור", היא אומרת בגילוי לב. הילדים היו בגילים שבין 11 ל-20, והייתה לה משפחה גדולה ותומכת בקיבוץ שבו עדיין הייתה לינה משותפת. "אמא שלי תמיד תמכה באינדיבידואליות שלי. היא הייתה מקסימה", אומרת רינה, בת בין ארבע בנות הבולטת באופייה האינדיבידואלי.

כשאני מתעקשת להבין יותר ושואלת אותה על הקונפליקט בין האימהות לאומנות היא משיבה שהבחירה הייתה מהלך אינטואיטיבי שמאפיין אותה בכל אספקט בחייה. היא מספרת שנאלצה להתגבר על קשיים רגשיים ועל קונפליקטים ומודה שניסתה לנתק את עצמה רגשית מכל מה שהשאירה מאחור. "הייתי צריכה להתגבר על דברים רגשיים בתוכי, אבל הרגשתי שאני חייבת לסמוך על עצמי, שגם מרחוק אוכל לשמור על קשר עם ילדי ולאהוב אותם. אחרי השנה השנייה של הלימודים היה לי קושי לבשר לילדים שהחלטתי להישאר בניו יורק, אבל אינטואיציה פנימית בתוכי אמרה לי, 'זאת הדרך שלך, רינה, את חייבת אותה לעצמך, זה ייתן לך כוח ביצירה'. סדרת העבודות 'מקדשי משפחה' נוצרה בהיותי רחוקה מהמשפחה והיא משקפת געגועים, קשר, ילדוּת ואהבה".

מתוך הסדרה מקדשי משפחה, ניו יורק, 1985

היא מדברת על המציאות של אז כשהקשר היחיד שהתאפשר עם ילדיה היה שיחת טלפון ביום שישי מהטלפון הציבורי בחדר האוכל של הקיבוץ, וגם אז רק אם התמזל מזלה והילדים הגיעו לשם בזמן. אף שאמצעיה היו דלים, החליטה פלג לבלות בארץ בכל החופשות והחגים כדי לשמור על קשר עם ילדיה. בסופו של דבר הגיע אליה אחד הבנים לניו יורק בשנות העשרים לחייו ונשאר לעבוד איתה כשוליה בסטודיו בניו יורק. כיום, היא אומרת בשמחה, יש לה קשר מצוין עם שלושת בניה.

המרחב היצירתי בניו יורק

רינה מספרת שזכתה ללמוד אצל הקרמיקאים האמריקאים האיקוניים והנערצים ביותר. היא זוכרת במיוחד את ויליאם פרי (William Perry), ואל קושינג (Val Cushing), וויין היגבי (Wayne Higby) ורוברט טרנר (Robert Turner).

את טכניקת הקליעה, שזיכתה אותה בתערוכת יחיד במוזיאון הארץ ב-1979 שמנשה קדישמן נאם בפתיחתה, פיתחה לכיוונים פיסוליים עם חזרתה לשנת הלימודים השנייה באוניברסיטת אלפרד. לי נראה שפלג כבר הגיעה לאלפרד כאומנית קרמיקה די מגובשת, אך היא מבקשת לחדד: "פיתחתי את זה, זה היה חדש אז (הקליעה בחומר. א"ב). התקבלתי להרבה תערוכות, והקליעה הייתה מיוחדת. באלפרד עוד עשיתי סלים בגדלים האופייניים לכלי קרמיקה שנעשים על אובניים ולאט זה הפך לפסלים גדולים […] אלפרד נתן לי כלים ומקום לחקור בו בעצמי ופתח לי את הראש. הבנתי שאני לא צריכה לעשות אותו דבר כל הזמן. וויין היגבי, שלימד אותי, תמיד דחף לשינויים, והמורה שלי לפיסול ויליאם פרי נתן לי את הדרייב להתקדם ולהתפתח".

פרגמנט,  מתוך "מבנים בחומר", תערוכת יחיד, גלריה הופ סטריט, ניו יורק, 1997

אחרי שסיימה את לימודיה באלפרד מצאה פלג לופט גדול בסוהו לסטודיו ולמגורים. עכשיו כשעסקה רק בפיסול, הייתה צריכה למצוא דרך לפרנס את עצמה ללא הקדרות שפרנסה  את משפחתה עם הגעתם לראשונה לניו-יורק. היא מצאה גלריה בשם תיאו פורטנוי (Theo Portnoy) ושם הציגה את הפסלים שלה והתפרנסה מקיום סדנאות. "אמרתי לעצמי: רינה, כך בחרת, לא יהיה לך הרבה כסף מזה, אבל תעשי מה שאת אוהבת". במשך כל השנים שם היו לפלג תערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות ברחבי ארצות הברית, והיא הצליחה לעשות שם לעצמה ולהתפרסם בזכות פסליה הקלועים הגדולים והמרשימים.

פלג, שהיא גם בעלת חוש יזמות מופלא, שכרה בשלהי התקופה שלה בניו יורק מקום גדול בבניין תעשייתי בשדרה השמינית פינת רחוב 38, שכונת הלס קיצ'ן (Hell's Kitchen), ובנתה בו 15 סטודיואים לאומנים ולעצמה. ההכנסות מהמיזם הזה פרנסו אותה כשחזרה לארץ.

דגל אמריקה, העבודה נעשתה בעקבות אסון התאומים, ניו יורק, 2001

ניו יורק העניקה לפלג את המרחב היצירתי הנחוץ לה בזכות הפתיחות והתמיכה הרבה בשדה האומנות. בכל השנים שחיה שם היא הייתה מוקפת בקהילה תומכת של אומנים ישראלים כמו בוקי שוורץ, מיכאל גיטלין, יהושע נוישטיין ואהרון גלוסקה והמעצב ואומן הקרמיקה מארק צצולה והסתובבה רק בחברת ישראלים. האומן ציבי גבע, שהוא האוצר של התערוכה הנוכחית של פלג, התאכסן אצלה בניו יורק לזמן-מה.

בסופו של דבר, אחרי ארבעים שנה, בשנות השבעים לחייה, החליטה פלג לחזור לארץ. כשאני שואלת אותה מה גרם לה לחזור, היא מדברת כמובן על הרצון להתאחד עם משפחתה אבל גם מסבירה שרצתה לחזור לארץ כשהיא עוד בריאה ויכולה לעבוד וללמד. נדרשה לה שנה שלמה לגבש את ההחלטה הזאת.

רשתות-אדמה

מתוך "רשת אדמה", תערוכת יחיד, גלריה גריניץ' האוס, ניו יורק, 2004

מאז חזרה רינה לארץ היא מצאה בית לסטודיו שלה ולכל הציוד שהביאה מניו יורק בקומה העליונה של הגלריה באום אל פחם אותה מנהל סעיד אבו שקרה המשמש גם כאוצר הראשי שלה. שם היא עובדת, ושם גם הקימה סדנה לנשים המקומיות שלומדות אצלה את מלאכת העבודה בחומר ויוצרות עבודות מלאות חן ונשמה להנאתן וגם למכירה.

היה זה אך טבעי שאבו שקרה יציע לפלג להציג את התערוכה הגדולה הזאת בגלריה באום אל פאחם. רינה מודה שניסתה עוד בשלהי תקופתה בניו יורק לקבל תערוכת יחיד באמריקה, אך ללא הצלחה. היא הביאה את קטלוג עבודותיה לארץ וניסתה לעניין את מוזיאון תל אביב, את מוזיאון הרצליה ואת המשכן לאומנות עין חרוד, אך גם שם ללא הועיל. הגלריה לאומנות אום אל פחם היא חלל המציג את עבודותיה מכל התקופות בצורה אופטימלית ונדיבה על פני קומה שלמה. פלג נתנה לציבי גבע, שהכיר ואהב את עבודותיה, יד חופשית לנבור במחסן שלה ולבחור את העבודות לתערוכה כראות עיניו וגם לעצב את התערוכה באופן עצמאי בלי התערבות מצידה. פלג מרוצה מאוד מהתוצאה וגם מוקירה את התמיכה הרבה שקיבלה מהגלריה ומאבו שקרה. "אחרי החשיפה הגדולה הזאת כל מה שאני מאחלת לעצמי הוא להיות בריאה ולהמשיך לעבוד. חומר זה בריאות. יש לי חיים טובים כל כך, ואני קשורה כל כך למשפחתי הגרעינית ולאחיות שלי. זה נהדר ולא מובן מאליו."

מתוך "קומיקרמיקה", תערוכת יחיד, אוצרת: רונית צור, גלריה בית בנימיני, 2013. צילום: אלדד מאסטרו

סגירת המעגל של פלג, הניכרת גם בתערוכה הרטרוספקטיבית המרשימה, המקיפה והיפה הזאת, מאפשרת לנו הצצה מרתקת לעיבוד הסגנוני והרעיוני שלה מתחילת דרכה בעבודה בחומר דרך התחנות השונות בחייה ועד היום. העבודות האחרונות שיצרה פלג בתערוכה מעידות על רוח רעננה וצעירה, ומסקרן לראות מה עוד תיצור בעתיד.

"רשתות-אדמה", הגלריה לאומנות אום אל פחם

אוצר: ציבי גבע

נעילה: 30 באפריל 2022

צילומים: מארכיון האומנית

אסתר בק – אומנית קרמיקה, מנהלת את הארכיון הדיגיטלי להיסטוריה של הקרמיקה הישראלית ואת הספרייה של בית בנימיני וחברת הנהלה.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.