חיים קלועים

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

בימים אלה מוצגת בגלריה לאמנות באום אל פחם "רשתות-אדמה" – רטרוספקטיבה רחבת היקף לאמנית הקרמיקה הוותיקה והמוערכת רינה פלג. כשביקשתי לראיין את פלג על חייה הלא שגרתיים בעליל, היא נענתה מיד, והמפגש איתה בין קולגות היה טבעי, פתוח ולבבי בדיוק כמוה. התערוכה היא הזדמנות טובה להתבונן על חייה העשירים של האמנית בת ה-82 שהתפרסמה באמריקה ובארץ בזכות שיטת הקליעה המיוחדת בחומר שפיתחה.

תענוג לראיין אמנית עם היסטוריית חיים מיוחדת כמו שלה. פלג היא פצצת אנרגיה המשדרת פתיחות וטבעיות כובשות, והריאיון איתה זורם בצורה חופשית להפליא כמו תהליך העבודה שלה. בריאיון ניסיתי להתמקד בחיים שלה כאמנית ולא בעבודות שלה, שעליהן אפשר לקרוא בספר המרשים שמלווה את התערוכה.

פלג נולדה בקיבוץ שער העמקים, ושם היא הקימה משפחה. אחרי לימודיה בבצלאל היא פתחה בקיבוץ את הסטודיו הראשון שלה לקרמיקה ואת הגלריה "קרמיקה שער העמקים" והצליחה לשכנע את הקיבוץ שבכך תתרום את חלקה במקום לעבוד במטבח.

רות דיין שביקרה בגלריה הביאה אותה להציג את עבודותיה במשכית, חנות שהקימה כדי לתמוך באמנות המקומית ולשווק אותה בארץ ובעולם. ב-1971 הציגה שם פלג את תערוכת היחיד הראשונה שלה, ובעקבותיה הוזמנה על ידי נציגת קרן התרבות אמריקה-ישראל מאירה גרא לניו יורק להשתתף בתערוכה בנושא הקיבוץ. גרא, שחיה אז בניו יורק, מילאה במשך שנים רבות תפקיד מרכזי בחשיפת האמנות הישראלית על שלל צורותיה בארצות הברית. היא שלחה את רינה הקיבוצניקית לדרכה עם 100 דולר בכיס, ורינה החליטה שהיא נשארת בניו יורק.

המעבר לארצות הברית

פלג, בעלה ושלושת ילדיה עברו לחיות בדירת רכבת שסידרה להם קרן אמריקה-ישראל ב-100 דולר בחודש, והיא פרנסה את משפחתה באמצעות הקדרות שמכרה בעיקר בירידים. במקביל החל בעלה ללמוד ארכיטקטורה במכון פראט (Pratt Institute). "איכשהו התפרנסנו", היא אומרת בנונשלנטיות האופיינית לה. המשפחה נשארה יחד בניו יורק חמש שנים, ולאחר מכן בעלה והילדים חזרו לארץ והיא נשארה והחלה ללמוד באוניברסיטת אלפרד (Alfred University),האקדמיה המוערכת ביותר ללימודי קרמיקה בארצות הברית, שעליה שמעה מקרמיקאים שהכירה שם.

במהלך קורס קיץ התוודעה לאקסטרודר, מכשיר שבאמצעותו אפשר להפיק חוליות ארוכות של חומר, והחלה את הניסיונות הראשונים שלה בבנייה עם חוליות. פלג התקבלה ישר ללימודי תואר שני באלפרד, תוכנית בת שנתיים, אף שהתואר הראשון מבצלאל עדיין לא היה אז פורמלי. היא למדה שנה אחת וחזרה ארצה לילדים, ואת השנה השנייה דחה לה אלפרד לתקופה של עד חמש שנים. כשחזרה לסטודיו הישן שלה, נשבתה בקסמו של האקסטרודר שהביאה איתה, למדה מהאורגת בקיבוץ את שיטת האריגה והקליעה והחלה את הקליעות הראשונות בעזרת החוליות שהפיקה באמצעותו (באותה תקופה הגיע הקדר סידני רוזנסטון מקנדה לקיבוץ כעולה ועבד אצלה בסטודיו כשוליה. גון-מריט, המתנדבת הנורבגית, אשתו לעתיד, כבר הייתה שם, ולימים ינהלו שניהם את המחלקה לקרמיקה במכללת תל חי).

אני שואלת את פלג מה בעצם החזיר אותה לניו יורק אחרי התקופה הזו, מה היה הטריגר, והיא עונה בגילוי לב שהנישואים שלה התפרקו ושהקושי הנפשי האדיר הוא שדחף אותה לחזור לניו יורק. לילדים אמרה שהיא רק מסיימת את השנה השנייה באלפרד. "לא אמרתי להם שאני נשארת באמריקה".

הסוגיה "אמנות מול אימהות" עולה שוב ושוב במפגש עם פלג לאור ההחלטות הלא קונבנציונליות וההעזה שלה להקשיב לצרכים הפנימיים שלה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. "האינטואיציה אמרה לי שאני צריכה ללכת, ואז לא לחזור", היא אומרת בגילוי לב. הילדים היו בגילים שבין 11 ל-20, והייתה לה משפחה גדולה ותומכת בקיבוץ שבו עדיין הייתה לינה משותפת. "אמא שלי תמיד תמכה באינדיבידואליות שלי. היא הייתה מקסימה", אומרת רינה, בת בין ארבע בנות הבולטת באופייה האינדיבידואלי.

כשאני מתעקשת להבין יותר ושואלת אותה על הקונפליקט בין האימהות לאמנות היא משיבה שהבחירה הייתה מהלך אינטואיטיבי שמאפיין אותה בכל אספקט בחייה. היא מספרת שנאלצה להתגבר על קשיים רגשיים ועל קונפליקטים ומודה שניסתה לנתק את עצמה רגשית מכל מה שהשאירה מאחור. "הייתי צריכה להתגבר על דברים רגשיים בתוכי, אבל הרגשתי שאני חייבת לסמוך על עצמי, שגם מרחוק אוכל לשמור על קשר עם ילדי ולאהוב אותם. אחרי השנה השנייה של הלימודים היה לי קושי לבשר לילדים שהחלטתי להישאר בניו יורק, אבל אינטואיציה פנימית בתוכי אמרה לי, 'זאת הדרך שלך, רינה, את חייבת אותה לעצמך, זה ייתן לך כוח ביצירה'. סדרת העבודות 'מקדשי משפחה' נוצרה בהיותי רחוקה מהמשפחה והיא משקפת געגועים, קשר, ילדוּת ואהבה".

היא מדברת על המציאות של אז כשהקשר היחיד שהתאפשר עם ילדיה היה שיחת טלפון ביום שישי מהטלפון הציבורי בחדר האוכל של הקיבוץ, וגם אז רק אם התמזל מזלה והילדים הגיעו לשם בזמן. אף שאמצעיה היו דלים, החליטה פלג לבלות בארץ בכל החופשות והחגים כדי לשמור על קשר עם ילדיה. בסופו של דבר הגיע אליה אחד הבנים לניו יורק בשנות העשרים לחייו ונשאר לעבוד איתה כשוליה בסטודיו בניו יורק. כיום, היא אומרת בשמחה, יש לה קשר מצוין עם שלושת בניה.

המרחב היצירתי בניו יורק

רינה מספרת שזכתה ללמוד אצל הקרמיקאים האמריקאים האיקוניים והנערצים ביותר. היא זוכרת במיוחד את ויליאם פרי (William Perry), ואל קושינג (Val Cushing), וויין היגבי (Wayne Higby) ורוברט טרנר (Robert Turner).

את טכניקת הקליעה, שזיכתה אותה בתערוכת יחיד במוזיאון הארץ ב-1979 שמנשה קדישמן נאם בפתיחתה, פיתחה לכיוונים פיסוליים עם חזרתה לשנת הלימודים השנייה באוניברסיטת אלפרד. לי נראה שפלג כבר הגיעה לאלפרד כאמנית קרמיקה די מגובשת, אך היא מבקשת לחדד: "פיתחתי את זה, זה היה חדש אז (הקליעה בחומר. א"ב). התקבלתי להרבה תערוכות, והקליעה הייתה מיוחדת. באלפרד עוד עשיתי סלים בגדלים האופייניים לכלי קרמיקה שנעשים על אובניים ולאט זה הפך לפסלים גדולים […] אלפרד נתן לי כלים ומקום לחקור בו בעצמי ופתח לי את הראש. הבנתי שאני לא צריכה לעשות אותו דבר כל הזמן. וויין היגבי, שלימד אותי, תמיד דחף לשינויים, והמורה שלי לפיסול ויליאם פרי נתן לי את הדרייב להתקדם ולהתפתח".

אחרי שסיימה את לימודיה באלפרד מצאה פלג לופט גדול בסוהו לסטודיו ולמגורים. עכשיו כשעסקה רק בפיסול, הייתה צריכה למצוא דרך לפרנס את עצמה ללא הקדרות שפרנסה  את משפחתה עם הגעתם לראשונה לניו-יורק. היא מצאה גלריה בשם תיאו פורטנוי (Theo Portnoy) ושם הציגה את הפסלים שלה והתפרנסה מקיום סדנאות. "אמרתי לעצמי: רינה, כך בחרת, לא יהיה לך הרבה כסף מזה, אבל תעשי מה שאת אוהבת". במשך כל השנים שם היו לפלג תערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות ברחבי ארצות הברית, והיא הצליחה לעשות שם לעצמה ולהתפרסם בזכות פסליה הקלועים הגדולים והמרשימים.

פלג, שהיא גם בעלת חוש יזמות מופלא, שכרה בשלהי התקופה שלה בניו יורק מקום גדול בבניין תעשייתי בשדרה השמינית פינת רחוב 38, שכונת הלס קיצ'ן (Hell's Kitchen), ובנתה בו 15 סטודיואים לאמנים ולעצמה. ההכנסות מהמיזם הזה פרנסו אותה כשחזרה לארץ.

ניו יורק העניקה לפלג את המרחב היצירתי הנחוץ לה בזכות הפתיחות והתמיכה הרבה בשדה האמנות. בכל השנים שחיה שם היא הייתה מוקפת בקהילה תומכת של אמנים ישראלים כמו בוקי שוורץ, מיכאל גיטלין, יהושע נוישטיין ואהרון גלוסקה והמעצב ואמן הקרמיקה מארק צצולה והסתובבה רק בחברת ישראלים. האמן ציבי גבע, שהוא האוצר של התערוכה הנוכחית של פלג, התאכסן אצלה בניו יורק לזמן-מה.

בסופו של דבר, אחרי ארבעים שנה, בשנות השבעים לחייה, החליטה פלג לחזור לארץ. כשאני שואלת אותה מה גרם לה לחזור, היא מדברת כמובן על הרצון להתאחד עם משפחתה אבל גם מסבירה שרצתה לחזור לארץ כשהיא עוד בריאה ויכולה לעבוד וללמד. נדרשה לה שנה שלמה לגבש את ההחלטה הזאת.

רשתות-אדמה

מאז חזרה רינה לארץ היא מצאה בית לסטודיו שלה ולכל הציוד שהביאה מניו יורק בקומה העליונה של הגלריה באום אל פחם אותה מנהל סעיד אבו שקרה המשמש גם כאוצר הראשי שלה. שם היא עובדת, ושם גם הקימה סדנה לנשים המקומיות שלומדות אצלה את מלאכת העבודה בחומר ויוצרות עבודות מלאות חן ונשמה להנאתן וגם למכירה.

היה זה אך טבעי שאבו שקרה יציע לפלג להציג את התערוכה הגדולה הזאת בגלריה באום אל פאחם. רינה מודה שניסתה עוד בשלהי תקופתה בניו יורק לקבל תערוכת יחיד באמריקה, אך ללא הצלחה. היא הביאה את קטלוג עבודותיה לארץ וניסתה לעניין את מוזיאון תל אביב, את מוזיאון הרצליה ואת המשכן לאמנות עין חרוד, אך גם שם ללא הועיל. הגלריה לאמנות אום אל פחם היא חלל המציג את עבודותיה מכל התקופות בצורה אופטימלית ונדיבה על פני קומה שלמה. פלג נתנה לציבי גבע, שהכיר ואהב את עבודותיה, יד חופשית לנבור במחסן שלה ולבחור את העבודות לתערוכה כראות עיניו וגם לעצב את התערוכה באופן עצמאי בלי התערבות מצידה. פלג מרוצה מאוד מהתוצאה וגם מוקירה את התמיכה הרבה שקיבלה מהגלריה ומאבו שקרה. "אחרי החשיפה הגדולה הזאת כל מה שאני מאחלת לעצמי הוא להיות בריאה ולהמשיך לעבוד. חומר זה בריאות. יש לי חיים טובים כל כך, ואני קשורה כל כך למשפחתי הגרעינית ולאחיות שלי. זה נהדר ולא מובן מאליו."

סגירת המעגל של פלג, הניכרת גם בתערוכה הרטרוספקטיבית המרשימה, המקיפה והיפה הזאת, מאפשרת לנו הצצה מרתקת לעיבוד הסגנוני והרעיוני שלה מתחילת דרכה בעבודה בחומר דרך התחנות השונות בחייה ועד היום. העבודות האחרונות שיצרה פלג בתערוכה מעידות על רוח רעננה וצעירה, ומסקרן לראות מה עוד תיצור בעתיד.

"רשתות-אדמה", הגלריה לאמנות אום אל פחם

אוצר: ציבי גבע

נעילה: 30 באפריל 2022

צילומים: מארכיון האמנית

אסתר בק – אמנית קרמיקה, מנהלת את הארכיון הדיגיטלי להיסטוריה של הקרמיקה הישראלית ואת הספרייה של בית בנימיני וחברת הנהלה.