"הגביע הוא פרט מסדרת 'גביעים שבהם עדיין לא זכיתי – גרסת עקרת הבית', שגרסה נוספת שלה היא "גרסת האמנית". הרעיון היה לדבר על היררכיה – מה זוכה להערכה, מי הם אלה שמעריכים ומהן התכונות שזוכות להערכה. "אני מתייחסת לנושא מזווית עקרת הבית, שרוב העבודות שהיא עושה לא זוכות להכרה ולהערכה. העבודה קשורה לתקופה שבה רוב הזמן עסקתי בעניינים שקשורים לבית ולגידול הילדים ולא היה לי כל כך הרבה זמן לסטודיו. זה היה חלק ממהלך שלי להכתיר את עצמי בשני המובנים – להעניק כותרת לעשייה וגם להעניק כתר לעצמי.
"עקרת הבית והרעיה המצטיינת של פעם הייתה צריכה לעמוד בנורמות חברתיות ולהיות בעלת תכונות מסוימות, שהן כמובן מאוד סטריאוטיפיות ובחרתי דווקא בהן. הצחיק אותי לכתוב את התכונות האלה ככותרות על הגביעים כשבעצם הוויזואליות שלהם היא הפוכה מהכותרות. גביע זה מוענק עבור קפדנות.
"קפדנות מתקשרת גם עם עבודה של אמנות (craft), שדורשת מיומנות וידע טכני. אני יודעת להפיק דברים מאוד 'fine' שעשויים מאוד יפה, אבל כאן בחרתי ליצור גביע מאוד עקום, החיבורים כביכול 'לא כמו שצריך' והגלזורה חסרה ומתקלפת. עשיתי את כל השלבים של העבודה האמנותית ולפחות חמש שריפות. המון עבודה הושקעה, אבל היא נעשתה עם סוג של שחרור מבחינתי. הושקעה כאן הרבה אנרגיה בלשחרר.
"אני יודעת איך אמורים לעבוד 'נכון'. למשל לצקת חומר לתבנית, לנקות את היציקה ואחרי זה לחבר כדי שלא יראו את התיפורים, להוציא את היציקה בזמן הנכון מהתבנית ועוד, אבל אני לא טורחת להיות שם. בעצם אני מחפשת את הצורות האלה שנוצרות מכל התאונות. כל אחד מהגביעים שאני יוצרת הוא סך כל התאונות שקרו להם במהלך הדרך.
"חשבתי שכשעובדים על סדרה ויוצרים הרבה פעמים את אותו הדבר בגרסאות שונות, אפשר לִצְפּות את המקומות המועדים לפורענות בתהליך העבודה. גיליתי שלמרות זאת, תמיד יש משהו שמפתיע. בסדרה הזאת השיבוש הלא צפוי היה שהגלזורה שאיתה אני עובדת שנים התחילה להתקלף מהאובייקטים. ניסיתי לפתור את זה טכנית על ידי קילוף ושיוף, שהובילו לשיבוש נוסף – החומר הקרמי שמתחת לגלזורה נפגע, ורואים את סימני החציבה על הכלי. אחרי כמה ניסיונות הצלה נוספים הבנתי שכנראה הכלי הזה בא ללמד אותי משהו על שחרור אמיתי.
"אני לא יודעת איך תיראה העבודה בסוף. כשהוצאתי את הסדרה מהתנור היא לא נראתה לי יפה במובן היפה של המילה, אבל אני אוהבת להיות במקום הזה שיש בו חוסר בהירות, שאני לא בטוחה אם מה שאני רואה הוא יפה או מכוער או מה זה בדיוק. אני מחפשת הרבה פעמים בעבודות שלי ובעבודות אחרות את המקום המעורפל הזה.
"אני יוצקת ומחברת כבר שנים תבניות של כל מיני אובייקטים מהסביבה הביתית שחלק מהם די מזוהים איתי, כמו למשל מחבט שטיחים שפה רואים חלק ממנו. הצורה שלו מאוד יפה ואסתטית בעיני, ויש בה גם משהו מאוד עיטורי. הפער הזה בין התפקיד של המחבט – לחבוט על מנת להוציא אבק, שזו פעולה די אלימה – לעומת העדינות הזאת של הצורה של המחבט שמזכירה ערבסקות עדינות ומורכבות תמיד הקסים אותי.
"בגביע הזה אפשר למצוא גם יציקות של חלקי מסחטה וידיות של מזמרה בכל מיני קומבינציות, אבל מה שיותר משמח אותי זה דווקא השאריות שאני משתמשת בהן, למשל שאריות החומר שאני מקלפת מהתבנית ומחברת למשהו אחר או חומר שאני מקווצ'צ'ת ושמה בתור צורה אקראית שנוצרת. המקום הזה שהוא בין צורה שהיא מזוהה לבין ערימת 'זבל' או ערימת שאריות נראה לי מקום מאוד מעניין לעבוד איתו.
אני מדברת הרבה בעבודות שלי על שבר ותיקון, ואני מנסה לתקן בכל מיני דרכים. במקרה הזה הידית נשברה וחשבתי איך לחבר אותה כי הפריע לי בעין שיש רק אחת. בהתחלה השתמשתי באופן זמני במסקינטייפ החום, כי זה מה שהיה לי זמין, וראיתי שזה משתלב טוב עם הצבעים. יש משהו בניגודיות הגדולה בין החומר הקרמי שהוא נצחי וקיים תמיד לבין הארעיות של החיבור הזה עם המסקינטייפ, שהוא לא חיבור באמת ואפשר לפרק אותו בקלות."
אפרת אייל – אמנית, מלמדת קרמיקה ועובדת כמטפלת באמנות. בעלת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים; תואר ראשון בביולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים; לימודי טיפול באמנות, המכללה האקדמית תל חי .
רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים. בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית, ירושלים. בעלת תואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית
