אני פוגשת את ג'ני יורשנסקי (Jenny Yurshansky) בזום – אני בניו יורק והיא בסטודיו שלה בלוס אנג'לס. הסטודיו שלה הוא הבית שלה ולהפך, היא מסבירה. לדבריה, בתור מורה ואמנית אין לה זמן לבזבז. "יש אמנים שצריכים הפרדה בין הבית לסטודיו שלהם, אבל אצלי הכול מחובר. אני רוצה לגור עם האמנות שלי".
יורשנסקי היא אמנית רב-תחומית העוסקת בשאלות של זהות, הגירה וטראומה. היא נולדה ברומא, חסרת מעמד או מדינה, לאחר שהוריה, פליטים יהודים שברחו ממולדובה ב-1978 (שהייתה אז חלק מברית המועצות), ניסו להגיע לארצות הברית. ב-1979, כשיורשנסקי הייתה תינוקת בת פחות משנה, התיישבה המשפחה בלוס אנג'לס, ושם היא גדלה. לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון באמנות באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, עברה יורשנסקי לשוודיה להמשך לימודי אמנות באוניברסיטת מאלמה ונשארה שם 11 שנים. לפני שש שנים הבינה שהיא אינה רוצה לנדוד עוד והחליטה לחזור לעיר שבה גדלה.
יורשנסקי מספרת כיצד אימהּ מתקשה להבין את עבודות האמנות שלה וכמו כן את העניין שלה בעבר. מבחינתה, הניסיון כמהגרת להתנתק כדי לשרוד ולחיות את "החיים החדשים" יצר מאין חורים בזיכרון שעימם יורשנסקי מתמודדת. היא מראה לי את השולחן שעליו היא עובדת. הוא מכוסה בוורדים בגוונים שונים של אדום היצוקים מזכוכית שקופה למחצה. פרחי הזכוכית האלה הם חלק ממיצב גדול שיצרה האמנית בשנה האחרונה בעקבות ביקור במולדובה עם אימה, והוא מהווה מעין ניסיון לחבר מחדש פיסות של היסטוריה משפחתית נשכחת.
את המסע למולדובה יזמה יורשנסקי בעקבות מלגה שקיבלה מארגון אסיילום ארטס (Asylum Arts). כדי שאימה תסכים להצטרף, שיווקה לה את הביקור כטיול מאורגן. היה זה הביקור הראשון של האם במולדתה מאז ברחה משם ב-1978. לפני המסע כל ניסיון של יורשנסקי לדלות מידע מאימה נתקל בחומה, וכעת בטיול התאפשר להן להיפגש בצורה אחרת, עקיפה. האם תיקנה כל הזמן את המדריך והוסיפה פרטים להסבריו וכך למדה האמנית על משפחתה. בין השאר נזכרה אימה במיקום של בית קברות זנוח והובילה אותה למצבה גדולה מאבן גיר בצורת גזע עץ. זו הייתה מצבה לזכר סבה ולזכרם של עוד תשעה מבני משפחתה שנהרגו במלחמת העולם השנייה. עד אותו רגע היא מעולם לא שמעה על המקום.
כשחזרו מהטיול נזכרה יורשנסקי בפרחים שבהם נתקלו לאורך המסע, אותם ורדים שהיו נפוצים כל כך במולדובה ושאימה גידלה בגינת ביתם בארצות הברית. כששאלה אותה על הקשר בין הוורדים שראו במולדובה לבין אלו שהיא גידלה, ענתה האם, "לא היו שם שום ורדים", והמשפט הזה הפך לכותרת תערוכת היחיד של האמנית בגלריה של האוניברסיטה היהודית בלוס אנג'לס (American Jewish University "Legacy of Loss: There Were No Roses There") ("מורשת של אובדן: לא היו ורדים", 2022). "הזכוכית היא חומר שביר וחזק בו בעת", היא אומרת. הדמיון בין הוורדים לדמות המהגרת מהדהד: חזקה ושבירה, בולטת ושקופה.
עבור התערוכה שאצרה ד"ר רותם רוזנטל יצרה יורשנסקי מיצב תלוי מקום המורכב מחמש-עשרה גדרות עץ ועליהן מטפסים ורדים מזכוכית שגבעוליהם וקוציהם עשויים פלדה ופליז. הגדֵרות תלויות באוויר ויוצרות מבנה לא יציב, צף, והצללים שהן מטילות מתחברים יחד ומייצגים את הצללים של ההיסטוריה החסרה. על הרצפה מוטלים על ערמת עלים שבורים ממתכת שישה ורדים המסמלים את בני משפחתה שנספו במלחמת העולם השנייה.
"העבודה הזו היא סוג של הפשטה של ההיסטוריה של בני משפחתי בשלושת הדורות האחרונים. אלו שנאלצו לחיות בגלות בכל רחבי העולם ואלו שנרצחו במולדובה. ב-150 השנים האחרונות האזור הזה החליף ידיים בין משטרים שונים. עם כל שלטון חדש שעלה היה טיהור אתני הרסני שאילץ חלקים ממשפחתי לברוח ולחפש מקלט במקומות אחרים בעולם. זה דפוס שחוזר על עצמו עד היום. באיזשהו אופן המיצב הזה רלוונטי מתמיד".
הרקמה והתפירה קרובים לליבה של יורשנסקי כנכדה לתופרת מקצועית שתפרה לפרנסתה לנשות קצינים באוזבקיסטן. לצד עבודות הזכוכית פיתחה האמנית סדרת עבודות המשתמשות בתפירה ככלי אמנותי. "הגבול לא יחזיק מעמד" ("The Border Will Not Hold", 2020) היא סדרת עבודות העשויות פיסות אורגנזה משי, רקמה מסורתית והדפס מתוך ספרים סובייטים. הרקמה היא סמל למסורת מולדובית לאומית, והיא לא הייתה חלק מלבושם של היהודים במולדובה, שהובדלו מיתר האוכלוסייה. יורשנסקי מנכסת לעצמה מחדש את הרקמה המסורתית ודימויים מתקופת ברית המועצות שנלקחו מספרים ללימוד האלפבית הקירילי המלאים בתעמולה סובייטית שהוריה הביאו עימם כשברחו. הדימויים הרקומים על בד משי מוארים ומאחוריהם נוצרת צללית אפלה שמרמזת על סיפור אחר. כמו במיצב הוורדים, גם כאן הצללים מתחברים יחד ומרכיבים עולם מקביל של זיכרונות, רעיונות וטראומות.
"Unfolded Narratives" ("נרטיבים לא פתורים", 2022) היא עבודה נוספת שנעשתה בשיתוף פעולה של האמנית עם אימה וילדים מבתי ספר שונים בלוס אנג'לס. "מעורבות בקהילה היא חלק מרכזי בפרקטיקה שלי. התערוכות והסדנאות שלי מערבות את הציבור ויוצרות הזדמנויות לשתף, לדון ולהתחבר", היא מספרת. בפרויקט "נרטיבים לא פתורים" יצרו ילדי בתי הספר בסדנאות שהאמנית העבירה צפרדעי קווה קווה מנייר שעליהן ציירו ותיארו את סיפורי ההגירה והנרטיבים של המשפחות שלהם. הסיפורים נעו בין ניו יורק לאיראן דרך ישראל ואירופה. את אותן "צפרדעים" פתחה האמנית והחזירה חזרה לצורתו של הנייר השטוח ואז סרקה את כולם והדפיסה על בד. מהפיסות של הבד תפרה יחד עם אימה מעין שמיכת טלאים שמחברת את כל הסיפורים יחד. משנת 2020 העבירה האמנית סדנאות רבות כמו זו, ותוצריהן הוצגו בין השאר ב"מוקה" (Moca – The Museum of Contemporary Art), במוזיאון לאמנות והיסטוריה (MOHA – Museum of Art and History), בברידג' פרוג'קטס (Bridge Projects), באוניברסיטה היהודית (American Jewish University) ועוד.
"Unfolded Narratives". Photo: Elon Schoenholz
גם בפרויקט הבא שלה, שיוצג בתחילת 2023 במרכז האמנות רחוב 18 בלוס אנג'לס (18th Street Arts Center) מתכננת האמנית להזמין קבוצות של תושבים כדי שיספרו את סיפורי ההגירה המשפחתיים שלהם דרך חפץ שיביאו עימם. "כל הסיפורים שלנו קשורים אלה באלה. החיבור של הנרטיבים יחד הוא שיוכל לקרב אותנו זה לזה כמדינת המהגרים".
דניאל אלחסיד – אמנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אמנות. בוגרת תואר ראשון באמנות מ-Gerrit Rietveld Academy באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב- Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.
