עמוד הבית

עיונים

השקפות

צללים

ריאיון עם האומנית ג'ני יורשנסקי על הגירה ובית ועל שיתופי פעולה משפחתיים וקהילתיים ביצירה מבוססת קראפט

There Were No Roses There". Photo: Jodye Alcon"

אני פוגשת את ג'ני יורשנסקי (Jenny Yurshansky) בזום ­­–  אני בניו יורק והיא בסטודיו שלה בלוס אנג'לס. הסטודיו שלה הוא הבית שלה ולהפך, היא מסבירה. לדבריה, בתור מורה ואומנית אין לה זמן לבזבז. "יש אומנים שצריכים הפרדה בין הבית לסטודיו שלהם, אבל אצלי הכול מחובר. אני רוצה לגור עם האומנות שלי".

יורשנסקי היא אומנית רב-תחומית העוסקת בשאלות של זהות, הגירה וטראומה. היא נולדה ברומא, חסרת מעמד או מדינה, לאחר שהוריה, פליטים יהודים שברחו ממולדובה ב-1978 (שהייתה אז חלק מברית המועצות), ניסו להגיע לארצות הברית. ב-1979, כשיורשנסקי הייתה תינוקת בת פחות משנה, התיישבה המשפחה בלוס אנג'לס, ושם היא גדלה. לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון באומנות באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, עברה יורשנסקי לשוודיה להמשך לימודי אומנות באוניברסיטת מאלמה ונשארה שם 11 שנים. לפני שש שנים הבינה שהיא אינה רוצה לנדוד עוד והחליטה לחזור לעיר שבה גדלה.

מצבה לזכר בני משפחתה של יורשנסקי, מולדובה

יורשנסקי מספרת כיצד אימהּ מתקשה להבין את עבודות האומנות שלה וכמו כן את העניין שלה בעבר. מבחינתה, הניסיון כמהגרת להתנתק כדי לשרוד ולחיות את "החיים החדשים" יצר מאין חורים בזיכרון שעימם יורשנסקי מתמודדת. היא מראה לי את השולחן שעליו היא עובדת. הוא מכוסה בוורדים בגוונים שונים של אדום היצוקים מזכוכית שקופה למחצה. פרחי הזכוכית האלה הם חלק ממיצב גדול שיצרה האומנית בשנה האחרונה בעקבות ביקור במולדובה עם אימה, והוא מהווה מעין ניסיון לחבר מחדש פיסות של היסטוריה משפחתית נשכחת.

את המסע למולדובה יזמה יורשנסקי בעקבות מלגה שקיבלה מארגון אסיילום ארטס (Asylum Arts). כדי שאימה תסכים להצטרף, שיווקה לה את הביקור כטיול מאורגן. היה זה הביקור הראשון של האם במולדתה מאז ברחה משם ב-1978. לפני המסע כל ניסיון של יורשנסקי לדלות מידע מאימה נתקל בחומה, וכעת בטיול התאפשר להן להיפגש בצורה אחרת, עקיפה. האם תיקנה כל הזמן את המדריך והוסיפה פרטים להסבריו וכך למדה האומנית על משפחתה. בין השאר נזכרה אימה במיקום של בית קברות זנוח והובילה אותה למצבה גדולה מאבן גיר בצורת גזע עץ. זו הייתה מצבה לזכר סבה ולזכרם של עוד תשעה מבני משפחתה שנהרגו במלחמת העולם השנייה. עד אותו רגע היא מעולם לא שמעה על המקום.

כשחזרו מהטיול נזכרה יורשנסקי בפרחים שבהם נתקלו לאורך המסע, אותם ורדים שהיו נפוצים כל כך במולדובה ושאימה גידלה בגינת ביתם בארצות הברית. כששאלה אותה על הקשר בין הוורדים שראו במולדובה לבין אלו שהיא גידלה, ענתה האם, "לא היו שם שום ורדים", והמשפט הזה הפך לכותרת תערוכת היחיד של האומנית בגלריה של האוניברסיטה היהודית בלוס אנג'לס (American Jewish University "Legacy of Loss: There Were No Roses There") ("מורשת של אובדן: לא היו ורדים", 2022). "הזכוכית היא חומר שביר וחזק בו בעת", היא אומרת. הדמיון בין הוורדים לדמות המהגרת מהדהד: חזקה ושבירה, בולטת ושקופה.

There Were No Roses There". Photo: Elon Schoenholz"

עבור התערוכה שאצרה ד"ר רותם רוזנטל יצרה יורשנסקי מיצב תלוי מקום המורכב מחמש-עשרה גדרות עץ ועליהן מטפסים ורדים מזכוכית שגבעוליהם וקוציהם עשויים פלדה ופליז. הגדֵרות תלויות באוויר ויוצרות מבנה לא יציב, צף, והצללים שהן מטילות מתחברים יחד ומייצגים את הצללים של ההיסטוריה החסרה. על הרצפה מוטלים על ערמת עלים שבורים ממתכת שישה ורדים המסמלים את בני משפחתה שנספו במלחמת העולם השנייה.  

"העבודה הזו היא סוג של הפשטה של ההיסטוריה של בני משפחתי בשלושת הדורות האחרונים. אלו שנאלצו לחיות בגלות בכל רחבי העולם ואלו שנרצחו במולדובה. ב-150 השנים האחרונות האזור הזה החליף ידיים בין משטרים שונים. עם כל שלטון חדש שעלה היה טיהור אתני הרסני שאילץ חלקים ממשפחתי לברוח ולחפש מקלט במקומות אחרים בעולם. זה דפוס שחוזר על עצמו עד היום. באיזשהו אופן המיצב הזה רלוונטי מתמיד".

The Border Will Not Hold". Photo: Elon Schoenholz"

הרקמה והתפירה קרובים לליבה של יורשנסקי כנכדה לתופרת מקצועית שתפרה לפרנסתה לנשות קצינים באוזבקיסטן. לצד עבודות הזכוכית פיתחה האומנית סדרת עבודות המשתמשות בתפירה ככלי אומנותי. "הגבול לא יחזיק מעמד" ("The Border Will Not Hold", 2020) היא סדרת עבודות העשויות פיסות אורגנזה משי, רקמה מסורתית והדפס מתוך ספרים סובייטים. הרקמה היא סמל למסורת מולדובית לאומית, והיא לא הייתה חלק מלבושם של היהודים במולדובה, שהובדלו מיתר האוכלוסייה. יורשנסקי מנכסת לעצמה מחדש את הרקמה המסורתית ודימויים מתקופת ברית המועצות שנלקחו מספרים ללימוד האלפבית הקירילי המלאים בתעמולה סובייטית שהוריה הביאו עימם כשברחו. הדימויים הרקומים על בד משי מוארים ומאחוריהם נוצרת צללית אפלה שמרמזת על סיפור אחר. כמו במיצב הוורדים, גם כאן הצללים מתחברים יחד ומרכיבים עולם מקביל של זיכרונות, רעיונות וטראומות.

האמנית (מימין) עם אימה

"Unfolded Narratives" ("נרטיבים לא פתורים", 2022) היא עבודה נוספת שנעשתה בשיתוף פעולה של האומנית עם אימה וילדים מבתי ספר שונים בלוס אנג'לס. "מעורבות בקהילה היא חלק מרכזי בפרקטיקה שלי. התערוכות והסדנאות שלי מערבות את הציבור ויוצרות הזדמנויות לשתף, לדון ולהתחבר", היא מספרת. בפרויקט "נרטיבים לא פתורים" יצרו ילדי בתי הספר בסדנאות שהאומנית העבירה צפרדעי קווה קווה מנייר שעליהן ציירו ותיארו את סיפורי ההגירה והנרטיבים של המשפחות שלהם. הסיפורים נעו בין ניו יורק לאיראן דרך ישראל ואירופה. את אותן "צפרדעים" פתחה האומנית והחזירה חזרה לצורתו של הנייר השטוח ואז סרקה את כולם והדפיסה על בד. מהפיסות של הבד תפרה יחד עם אימה מעין שמיכת טלאים שמחברת את כל הסיפורים יחד. משנת 2020 העבירה האומנית סדנאות רבות כמו זו, ותוצריהן הוצגו בין השאר ב"מוקה"  (Moca – The Museum of Contemporary Art), במוזיאון לאומנות והיסטוריה (MOHA – Museum of Art and History), בברידג' פרוג'קטס (Bridge Projects), באוניברסיטה היהודית (American Jewish University) ועוד.

 
"Unfolded Narratives". Photo: Elon Schoenholz

גם בפרויקט הבא שלה, שיוצג בתחילת 2023 במרכז האומנות רחוב 18 בלוס אנג'לס (18th Street Arts Center) מתכננת האומנית להזמין קבוצות של תושבים כדי שיספרו את סיפורי ההגירה המשפחתיים שלהם דרך חפץ שיביאו עימם. "כל הסיפורים שלנו קשורים אלה באלה. החיבור של הנרטיבים יחד הוא שיוכל לקרב אותנו זה לזה כמדינת המהגרים".

דניאל אלחסיד  – אומנית רב-תחומית ומדריכת סיורי אומנות. בוגרת תואר ראשון באומנות מ-Gerrit Rietveld Academy  באמסטרדם, הולנד, ולומדת כעת לתואר שני ב- Hunter College ניו יורק, ארצות הברית. חיה ופועלת בין ניו יורק לתל אביב.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.