נוי חיימוביץ' ותמיר ארליך בוראים יחד כבר שנים עולמות עמוסים ברפרנסים היסטוריים, אקטואליים ותרבותיים שעשויים מאין-סוף חומרים וטכניקות. בימים אלה הם מציגים תערוכת יחיד בשם "מקום תחת השמש" בגלריית המדרשה בתל אביב שאצר אבי לובין, ובמקביל בתערוכה הקבוצתית "בעין התודעה" בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר באוניברסיטת תל אביב שאצרה תמר מאיר. התערוכה הקבוצתית מבוססת על פרויקטים של אמנים בשיתוף פעולה עם חוקרים ומרצים באוניברסיטת תל אביב במסגרת חממת מפעל הפיס, והצמד מציג בה פרויקט בשם "עגבניות | קורבנות", שנולד בעקבות דו-שיח עם פרופ' יאיר בר-חיים, החוקר הבניית קשב חזותי ככלי לטיפול בחרדה ובפוסט טראומה.
חיימוביץ' וארליך הם בני זוג כבר עשור וחולקים בית וסטודיו שהיה פעם לול תרנגולות במושב. חיימוביץ' הוא בוגר תואר ראשון במחלקה לתקשורת חזותית ותואר שני באמנות בבצלאל, וארליך הוא בוגר תואר ראשון באמנות בבצלאל ותואר שני בפיסול ברויאל קולג' בלונדון. הם הכירו כשהיו סטודנטים לתואר ראשון, ואף שאיחדו כוחות באופן רשמי רק לפני כשנתיים, הם מעידים שתמיד היו מעורבים בצורה מלאה זה בפרויקטים של זה.
הפרויקט המשותף הרשמי הראשון שלהם היה "BIDUD" – שהות אמן וירטואלית שיצרו בתקופת הקורונה ממש עם תחילת הסגר הראשון, ובמסגרתה אירחו בכל יום אמן או אמנית אחרים. מכיוון שהפרויקט היה אחת הפלטפורמות היחידות לצריכת אמנות בימים ההם, הוא הפך במהרה לפופולרי. מאז הציגו יחד ולחוד במוזיאון הרצליה ובמוזיאון פתח תקווה, ופרויקט אחד שלהם הוצג במקביל בגלריה ברבור הירושלמית ובעיר ויימאר בגרמניה במסגרת שהות אמן של השניים. בפרויקטים ובתערוכות שלהם לאורך השנים משתמשים חיימוביץ' וארליך בסוגים שונים ומגוונים של חומרים וטכניקות, אבל החומר הבולט ביצירתם הוא הקרמיקה.
"בת הזוג של אבא שלי היא הקרמיקאית יעל עצמוני", מספר חיימוביץ', "קרמיקאית ותיקה ובכירה שעומדת כיום בראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. הם ביחד מאז שאני בן 14, אז לאורך השנים היא ליוותה אותי ועזרה לי מקצועית. בשנים האחרונות היא גם שימשה לנו כמנטורית, ובכלל – יש שיח משפחתי סביב קרמיקה כל הזמן".
אז למה בחרת ללמוד עיצוב תקשורת חזותית?
"הייתי צעיר ולא כל כך הבנתי למה אני נכנס. אבל אני לא מתחרט על זה, כי קיבלתי המון כלים שאני חושב שגורמים לאמנות שלנו להיות הרבה יותר שלנו". וארליך מוסיף: "בתערוכה בברבור קראנו לכל תבליטי הקרמיקה שיצרנו 'פוסטרים', כי הם לא בדיוק פיסול ולא בדיוק ציור. המחשבה על תקשורת עם הקהל היא חלק מרכזי בעבודה שלנו. אנחנו מנכסים לעשייה שלנו תפיסות של עיצוב ושל תקשורת חזותית, והרקע שממנו נוי מגיע מאוד משפיע על זה".
ההתנסות הראשונה של ארליך עם קרמיקה הייתה בפרויקט הגמר שלו בתואר הראשון בבצלאל, שבו יצר תערוכה קבוצתית פיקטיבית של 12 סטודנטים שהמציא. "שם עשיתי לראשונה קרמיקה אבל היו גם רישומים, ציורים, וידיאו. הכול מהכול. בדיעבד המצאת הסיפורים האלה עזרה לי לשבת בסטודיו וליצור, להתמודד עם נושאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שבאותו הזמן פחות יכולתי לגעת בהם בצורה ישירה. בתערוכה ההיא המדיום היה משני לנושא, למקום ולזמן שהתעסקתי בהם בעבודות. היום לעומת זאת הקרמיקה היא חלק משמעותי מהעשייה שלנו".
איך למדת לעבוד עם קרמיקה ברמה הטכנית?
"לבד. אני לא סומך על קרמיקאים כי הם אוהבים חוקים ויש מסגרת וצריך לעשות ככה וככה, אחרת זה יתפוצץ לך וזה לא יעבוד. היום אני מסביר לסטודנטים שלי שאמנות היא לא מקצוע שיש בו אוטוקורקט, אין דרך טובה יותר מאשר לנסות לבד. זה כמו במעבדה וזה כל הכיף. נכון, הדברים יכולים להישבר ולהיסדק ולהתפוצץ, אבל אני חושב שזה משהו שצריך ללמוד לבד ושאפשר ללמוד לבד."
"גם במהלך לימודי עיצוב תקשורת חזותית ניסיתי להכניס קרמיקה בכל מיני דרכים", מוסיף חיימוביץ'. "לקחתי כל מיני חתיכות של עבודות של יעל (יעל עצמוני. ר"ב) ועשיתי איתם קאברים לאלבומים. גם ההתנסות הראשונה שלי בתבליטים הייתה שם".
בפרויקט הגמר שלו בתואר השני בבצלאל עסק חיימוביץ' בתעשייה האווירית בעיקר באמצעות מציאות מדומה (VR), אבל גם שם נכחה הקרמיקה בדמות פסלים בחלל. מאז, בכל הפרויקטים של השניים החומר הקרמי דומיננטי מאוד. בגלריה המדרשה הם מציגים עבודות שמשלבות רדי מייד של חוטי פרנזים מנצנצים ושירים של מדונה; בגלריה האוניברסיטאית מוצגות מזרקה קרמית עם עגבניות שרי חיות ובובות דבורים בגודל אנושי שהראשים והרגליים שלהן עשויים קרמיקה ואילו שאר החלקים עשויים טקסטיל.
"התערוכות שלנו זזות בין זמנים", הם אומרים (בשלב הזה כבר הפסקתי לעקוב אחרי מי אומר מה. גם ככה אחד מתחיל והאחר ממשיך אותו וחוזר חלילה). "כולן באובר־רפרנס ובכולן יש רמזים לרגעים שונים בהיסטוריה.
את עבודת הקיר הראשונה שלנו הצגנו בתערוכה במוזיאון הרצליה. התבליט הקרמי שם תיאר סצנה מתוך משחק מחשב מהניינטיז ויצרנו לו פרשנות פיסולית שנראית קצת ארכיאולוגית, קצת חייזרית וגם קצת קוד".
התבליטים הקרמיים האלה, שתלויים על הקירות גם בשתי התערוכות הנוכחיות, הפכו לאחת הפרקטיקות המשמעותיות בעבודה של הצמד. "הרבה מהם נוצרים מתוך בדיקה של חומר, והרבה מהם מגיעים מתוך רפרנסים ארכיאולוגיים, מחשבה על זמנים ועל מסרים שאנחנו רוצים להעביר הלאה. יש משהו שמושך אותנו בזה שאנחנו מייצרים אובייקט שאנחנו יודעים שיישאר כאן הרבה אחרינו, כזה שאנשים אולי יצפו בו בעוד אלפיים שנה, ולכן אנחנו חושבים טוב טוב איזה מידע אנחנו רוצים שהוא יכיל בתוכו".
ב"מקום תחת השמש" אפשר למצוא בין התבליטים כזה שמתייחס לנועה קירל, כזה שמתייחס לשחזור של רצח רבין כפי שהופיע בתמונה בעיתון וכזה שמתייחס לצילום מלחמה שבה השתתף אביו של חיימוביץ'. בתוך מבנה מלאכותי שבנו בחלל התערוכה ניצבת על כַּן עבודת קרמיקה גדולה, דמוית מזבח, שמציגה חלקים של שתי דמויות שכמו שוספו בסכין (שנמצאת שם גם היא). על הקיר הפנימי, שמכוסה כולו וילון מחוטי פרנזים אדומים, תלויים שני תבליטים של דמויות לבושות בתלבושות סאדו-מאזו. על החזה של אחת מהן מוטבע מטבע רדי מייד עם דיוקנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. את המטבע קנו בכספם במסגרת קמפיין לגיוס תרומות עבור נתניהו ("כן, אשכרה הוצאנו 120 שקל על תמיכה בביבי") כדי להשתמש בו ביצירה שלהם. וסביר להניח שמי שמכר אותו לא ציפה למצוא אותו מככב בתערוכה בתבליט קרמי המתאר סצנה סאדו-מאזוכיסטית.
זה לא המקום היחיד שבו עולה דמותו של ראש הממשלה הנוכחי בתערוכה. השם שלה, "מקום תחת השמש" הוא כשם הספר של נתניהו שראה אור בשנת 1995. "על השם החלטנו תוך כדי העבודה על התערוכה", הם מספרים. "התערוכה נוצרה בחודש וחצי, שהיו מאוד אינטנסיביים גם מבחינה מדינית. היה לנו קונספט עבורה בראש, אבל כשהתחיל כל מה שקורה פה עכשיו, זה שינה לנו הכול. בהרבה מובנים זו תערוכה שמגיבה למצב, קודם כול שלנו כזוג בחיים האישיים שלנו, וגם למצב הפוליטי. היא כוללת נושאים של מלחמה ואיום, פאשיזם ונאציזם, ויש בה גם המון רפרנסים קוויריים כחלק מהמחשבה על המחאה, על המחאה האישית שלנו ועל הזהות הקווירית שלנו ביחס למציאות הנוכחית. הזהות הזו היא אולי מה שהכי עיצב את החיים שלנו וגרם לנו לחוות חוסר שוויון, כגייז בישראל בפרט ובעולם בכלל".
את המבנה שבתוכו מתרחש כל האירוע הזה עיצבו השניים מתוך מחשבה על פיפ שואו. הוא מכוסה בלבני טרה קוטה שיצרו בעצמם, ובחלקן מעורבבים גם חומרים קרמיים אחרים שהשילוב שלהן יחד יוצר מראה של להבות. "בסופו של דבר כל המבנה הזה הוא רקע לפוסטר שעשינו עם Dall-E בכמה רינדורים שחוברו יחד. המשפט שהכנסנו אליו היה שם הספר של ביבי (ושל התערוכה) באנגלית, "A Place Among the Nations". מחולל הבינה המלאכותית הזה נעזר בידע רחב וגלובלי, קצת כמו האופן שבו אנחנו עובדים. הרגשנו שאנחנו יכולים לייצר דימוי שאולי נראה מוכר, אבל הוא פנטזיה אלטרנטיבית ל'מה היה קורה אילו'. יש משהו בהתעסקות הזאת דווקא בביבי שהתחבר לנו למקום של הפטיש והקינק. מצד אחד הביביסטים ומצד שני אנחנו, שההיצמדות שלנו לחדשות הופכת למעין פטיש".
הדימוי של הדבורים, שמככבות בחלק מהתבליטים וגם בגודל טבעי בתערוכה בגלריה האוניברסיטאית, הופיע לראשונה במסגרת שהות אמן של השניים במשך ארבעה חודשים בעיר ויימאר שבגרמניה. "הדבורה הגיעה מתוך המערך הצבעוני שלה של השחור והצהוב. הראש שלה היה אדום, ושלושת הצבעים האלה יחד הם צבעי דגל גרמניה. עם הזמן הכרנו את התפקיד שלה כלוחמת במערך שפועל בצורה מושלמת, ולמדנו שהיא גם קצת מחבלת מתאבדת בעצמה. זה דימוי שמכיל בתוכו הרבה סמלים. בגלריה האוניברסיטאית הדבורים מוצגות כחיילים, הצהובים-שחורים שלהן הפכו למדים ויצרנו עבורן נשקים. גם בפתיחה של התערוכה במדרשה הסתובבה דבורה כפרפורמנס כשארליך בתוכה, ופתאום היה לנו מובן מאליו שהסיפור שלה הוא לה פמיליה, בית"ר ובן גביר".
הראשים של הדבורים/חיילים (ובמקרים מסוימים גם הרגליים) עשויים קרמיקה שמזכירה את זו שבתבליטים: צבעונית אבל בחלקה דהויה ובחלקה מבריקה, כזו שנעשתה עכשיו אבל מזכירה ממצאים ארכיאולוגיים – שילוב של תכונות ויזואליות שהפכו לטביעת היד האמנותית של נוי ותמיר, בטח בעבודות הקרמיות שלהם. ההסבר שלהם לגבי התהליך הטכני הוא קצת כמו התוצאה שלו, נטול חוקיות או מוחלטות: "אנחנו מערבבים גלזורות ובודקים אותן עד שאנחנו מגיעים למה שאנחנו אוהבים. זה מה שקורה ב-95 אחוז מהזמן. אנחנו מנסים להגיע לצבעוניות שהיא ספציפית לנו, משהו שאפשר לחשוב עליו גם כרטרו אבל לא בטוח אם הוא מעכשיו או מלפני שנים. מצד אחד יש לו וייב של ממצא ארכיאולוגי ומצד שני ממש לא. אנחנו אוהבים להשאיר מרווחים אסתטיים לא מוחלטים ולא מזוהים, וככל שאנחנו מצליחים להגיע למקומות האלה, הם הופכים להיות מזוהים יותר איתנו".
אחת הפרקטיקות המרכזיות ביותר שלהם, הם מעידים, היא "לחפור אחד לשני כל הזמן. גם פרקטית, מבחינת עבודה בחומר, וגם במסגרת העיבוד המשותף שלנו את הדברים. אנחנו מרגישים את האחריות שנלווית לחשיבה משותפת כזוג. צריך לתת מרחב לדברים הפנימיים של כל אחד מאיתנו לבד, אבל אנחנו מאתגרים את עצמנו להוציא את זה החוצה, וחלק מהתהליך שלנו הוא להדהד את המחשבות שלנו אחד לשני".
"מקום תחת השמש", גלריית המדרשה, תל אביב-יפו
אוצר: אבי לובין
נעילה: שישי, 2.6.23
"בעין התודעה", תערוכה קבוצתית, הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב
אוצרת: ד"ר תמר מאיר
נעילה: שני, 31.7.23
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
