כקרמיקאית המשתמשת ביצירתה בתחמוצות מתכתיות המופקות מהים, אני סקרנית ללמוד כיצד אנו רוקמים מערכות יחסים חדשות עם הסביבות שמהן מופקים חומרי גלם. הישרדותנו תלויה בקיומו של חיבור רגשי חזק אל הסביבות האלה ובמציאת איזון בין קִדְמה לבין הגנה ושמירה עליהן.
במעמקי הים האפלים צף לו חסר משקל יצור בעל משושים מרהיבים מעל מצע של תצבירים[1] רב־מתכתיים. כדי להגן על מרבץ המינרלים יקר הערך הזה, המדוזה אטולה ויבילי (Atolla Wyvillei) החייזרית למראה פורשת את זרועותיה האדומות הארוכות מעל ממלכתה התת־ימית. כשהיא נבהלת, "מדוזת האזעקה" הזאת משתמשת בביולומינסנציה[2] כדי לפלוט הבהובים של אור כחול אל חשכת הים. במהלך האבולוציה פיתחו צורות החיים השונות במעמקי הים מגוון מדהים ומחוכם של שיטות, כלים ואסטרטגיות להישרדות. האטולה ויבילי פיתחה מערכת התרעה בצורת כתר מואר דמוי פקעת, אבל אפילו המשגיחה המופלאה הזאת מהמצולות לא הצליחה להתריע על הביזה של בית הגידול שלה.
[1] Nodules: הצטברות מינרלית מעוגלת שנבדלת מהתצורה הגיאולוגית שעליה היא מופיעה, ולעתים אף נפרדת ממנה. רוב התצבירים מוארכים עם פני שטח גבשושיים, ולרוב הם שוכנים במקביל למצע שעליו הם מופיעים.
שלא כמו האטולה המנווטת בטבעיות בממלכתה, בני האדם נדרשים לתמרן בעולם התת־ימי הבלתי נגיש הזה באמצעות רובוטים בשליטה מרחוק שאוספים נתונים על אודות מבנים ימיים או תצורות גיאולוגיות שונות, כמו למשל נביעות הידרותרמיות.
אנו יודעים לנתח רעידות אדמה והתפרצויות געשיות ביבשה ולעקוב אחריהן מקרוב, אבל המעקב אחר התפרצות געשית תת־ימית עדיין בראשית דרכו. הנופים הגיאותרמיים רוחשי החיים שבמעמקי הים נוצרים על ידי אירועים געשיים וטקטוניים תכופים בשילוב של חום ולחץ אדירים. הגיאומורפולוגיה של המעמקים היא תיאטרלית, וכוללת קניונים ענקיים, רכסים דרמטיים, תימרות הידרותרמיות אדירות ושפע הרי מצולות. הפעילות הגעשית בעומק הים מניעה את מרבית המעברים האנרגטיים של חום ומסה בין קרום כדור הארץ לים (Pegler & Ferguson, 2021). מבעד לעדשה אנו חווים את מעמקי הים באופן וירטואלי בלבד, והמפגש בינינו לבין הסביבה הזאת מסתכם באיסוף דגימות באמצעות זרועות רובוטיות והתבוננות בצגי מחשב. העולם הזה, שבני האדם זרים לו וייתכן שכף רגלם לעולם לא תדרוך בו, נגלה לנו באמצעות כלים הנדסיים מרשימים, אך יותר משמונים אחוז ממנו עדיין לא נחקרו.
[2] bioluminescence – הארה ביולוגית, ייצור ופליטת אור
עינו התת־ימית של האדם מספקת לנו הצצה לתהליכי הוויסות העצמי המסתוריים של הכימיה הימית. תימרות (plumes) גופריתיות נוזליות חמות ופליטות של לבה יוצרות קרומים גיאולוגיים כרומטיים בגדלים שונים. כשהמינרלים בנביעות האלה מתקררים ומתמצקים, הקרקעית שואבת אליה מי ים, "מארגנת מחדש" את ההרכב הכימי של המים ופולטת נוזלים כימיים שונים. פני קרקעית הים מתפקדים כממברנה המשמשת מחסום בררני, כלומר הם מסירים מהמים רכיבים מתכתיים שונים ומחליפים אותם באחרים. הנביעות והתימרות האלה משמשות ככוּרים כימיים, ויש להן תפקיד חיוני בהגנה על המערכת האקולוגית הימית ובשמירה על שיווי המשקל הכימי של הים.
העולם הייחודי להפליא הזה, שעד לאחרונה האדם לא טרד את מנוחתו, עמוס בתצבירים נוצצים ורווחיים מאוד. כריית התצבירים האלה, שנוצרו במהלך מיליוני שנים, אורכת שעות בלבד, והפער הזה משקף את המכשול הגדול ביותר ביצירת חיבור בין האנושי ללא אנושי מתחת לפני הים: הרצון לעשוק את הסביבה הזאת בלי לחשוב על ההשלכות בעתיד, דבר שיוביל לאובדן של מערכות אקולוגיות שלמות, גם כאלה שעדיין לא התגלו.
לפי החוקר ג'יימס לאבלוק (James Lovelock), קרקעית הים היא חלק ממערכת גאיה הרחבה, המתאפיינת ב"לולאות משוב שליליות, כלומר מערכות ויסות עצמי מוקפדות הדואגות לכך שהתנאים בכדור הארץ יישארו בתחום המאפשר את שגשוגם של החיים" (Lovelock & Mill, 1989). תצורות הלבה העצומות שפורצות מהקרקעית כמו פסלים קרמיים מרהיבים, מכילות ריכוזים של יסודות, ואת התצבירים העשירים האלה אי אפשר למצוא ביבשה. הם כוללים מגוון רחב של יסודות מהטבלה המחזורית, כמו בריום, טלוריום, קדמיום, צורן, ברזל, קובלט, נחושת, ניקל, מנגן, אשלגן, טיטניום ועוד. הגיל המוערך של התצבירים האלה הוא כ־2.5 מיליון שנה.
מיקרוביולוגים רבים משערים שהתנאים הפיזיים והכימיים החריגים השוררים במערכות ההידרותרמיות יצרו גם את הסביבה שבה נוצרו מקורות החיים על פני כדור הארץ, ורבים מהיסודות המצויים במערכות הללו נחשבים חיוניים ליישומים טכנולוגיים מתקדמים. אם נאיץ את כריית המערכות העשירות האלה במקום לשמור על תפקידנו כמשגיחים ומשקיפים, אנו עלולים לאבד את היכולת ללמוד על סינרגיות מיקרואורגניזמיות אבולוציוניות מורכבות.
אם לעומת זאת נכבד את כוח החיים של הישויות הגיאולוגיות המתוחכמות והמופלאות האלה ונסתכל עליהן מנקודת מבט מגוונת (כלומר לא נראה בהן אתרי כרייה ותו לא), אולי נלמד להעריך ולהוקיר את האינטראקציות הביולוגיות המורכבות המתרחשות בהן. יש לציין שכבר עכשיו יש להן שימושים מועילים ביצירת חומרים אנטיביוטיים חדשניים, בטיהור של פסולת ובפיתוח דלקים ביולוגיים. ככל שנעמיק להבין את המנגנונים של הטריטוריות התת־ימיות האלה, כך ניטיב לפתח דרכים אמפתיות ואתיות לפעול במעמקים. במקום להשתמש בידע שברשותנו כדי לשמר את משאבי הטבע ולהגן עליהם, אנו פועלים להפיק מהם כמה שיותר רווחים.
בתחום הכרייה מתחולל כעת שינוי אדיר, שכן קרקעית הים מכילה את האוסף הגדול ביותר של ריכוזי מתכות בעולם, כולל מתכות נדירות ויסודות הנדרשים לפיתוח סוללות, כמו ניקל, קובלט ואבץ. כך למשל חברת The Metals Company (לשעבר Deep Green), המתעלמת ומתנערת מהקריאה להקפאה כלל־עולמית של כרייה במים עמוקים, אספה 3,000 טונות של תצבירים מהאוקיינוס השקט במהלך נובמבר 2022 . האתר המרשים והמשכנע של החברה מטעה את הקוראים וגורם להם לחשוב שתעשיית כלי הרכב החשמליים, שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, היא שתושיע את האקלים שלנו, אך למעשה הפעילות הזאת, שכל מטרתה גריפת רווחים, היא קצרת רואי ומסוכנת.
כרייה תמיד טמנה בחובה סיכונים חברתיים ואקולוגיים גם יחד. את ההרס שהסבה הכרייה היבשתית אפשר לראות בתצלומי הלוויין של Google Earth, שבהם מופיעים מכתשים שחורים כמו צלקות בקרקע או כמו כתמים על צג מחשב. קרקעית הים מסתתרת מתחת למים, ולכן קשה יותר לראות את ההרס שנגרם לה. הכרייה בה מייצרת תימרות משקעים שעולות לגובה של מאות מטרים, חונקות את שוכני המצולות ומשמידות את צורות החיים שהן באות עימן במגע. התצבירים והקרומים של קרקעית הים הם מחסנים אדירים של פחמן דו־חמצני, ואיננו יודעים מהן השלכותיה ארוכות הטווח של כריית המרבצים מקרקעית הים. בני האדם הפכו את עצמם לשחקנים גיאולוגיים שיוצרים שינויים בתהליכי ההגנה הפיזיים החשובים ביותר של כדור הארץ, וקצב השיבוש האנתרופוגני גבוה יותר מקצב הגילוי המדעי.
לאחר שהסלעים המתכתיים של הים עולים מעל פני המים, הם עוברים תהליך של תיוג, כימות ומסחור שמוחק את הקסם והפלא האופפים את סביבתם הטבעית. ולאחר שניתקנו את המינרלים ממקורותיהם, אנחנו מרסקים אותם לאבקות בלתי מזוהות, ובמקרים רבים התחמוצות והמתכות עוברות תהליך המשנה את צורתן. הגישה האנושית שרואה בחומרים מעובדים משהו הומוגני ודומם, מתכחשת לתפקיד שהם מילאו בביוספרה של סביבתם המקורית. הפוטנציאל שהם נועדו לממש נותק משורשיו, וכך חיוניותם הטבעית אובדת.
כריית מחצבים וריסוקם לכדי שורה של אבקות שנועדו לבצע תפקידים מוגדרים מראש היא הפשטה קיצונית שמקשה עלינו לראות במשאבים האלה חומרים בעלי כוח חיים. כפועל יוצא, נמחק החיבור האסתטי החושי שיכולנו לחוש כלפיהם. אנו לוקחים את התצבירים והקרומים של המים העמוקים ומפרקים אותם למבנים היסודיים ה"טהורים" שלהם ולתרכובות הנקשרות באמצעים תעשייתיים, ואז מהנדסים אותם כדי שיבצעו מגוון מסחרר של תפקידים מרשימים. החומרים המהונדסים האלה משתלבים בשרשרת האספקה העגומה שבה איש אינו נדרש לתת דין וחשבון על מצבם ושורדים זמן רב יותר מבני האדם, אבל מה אם נתייחס לתצבירים הכְרוּיים האלה כאל ישויות חיות מהמעמקים, ישויות בעלות ידע ותבונה, גורמים פעילים ולא אובייקטים?
התעשייה מתמקדת בפיזיוּת המכנית של החומרים, בתכונות כמו כוח, אלסטיות וקשיוּת, וזאת כדי להבין כיצד להשתמש בהם לביצוע תפקידים מוגדרים בדרגות גבוהות של סדר ואיכות. אבל כשמאפייניו החושיים של החומר נמחקים בתהליך רחב היקף של עיבוד מכני או כימי, אזי נוצר פה תהליך של הפשטה המייתר או מעלים מידע מהותי בנוגע לאותו חומר.
בימי קדם נחשבו חרשי המתכת למעין קוסמים, והם קיבלו זכויות מיוחדות, שכן יכולתם לבצע שינוי במתכת נתפסה כעל־טבעית. לעומת זאת האופן שבו אנו כורים מתכות ותחמוצות ומשתמשים בהן שזור בפריצות דרך טכנולוגיות ובהתפתחותה וקידומה של הציביליזציה.
בקהילות הקראפט, מערכת היחסים בין היוצרים לחומר מולידה חיבור אינטימי המתגבש באמצעות דיאלוג בין הידיים לעיניים ולכן יש לו היבטים רגשיים וחושיים שבאים לידי ביטוי גם בהתבוננות וגם במגע. אם ננסה לדמיין עתיד חומרי שמתאפיין באפשרויות חדשות, בהכלאה בין כימיה לקראפט, כיצד נטמיע את התכונות החושיות האלה של הקראפט במדעי החומר?
בחברה שמידע הוא הכוח המניע שלה, חברה שממהרת להיפטר מהגאדג'טים שלה בלי לדעת את מקורם או להבין אותו, יש פגיעה אנושה ביכולת לקיים דיאלוג בין יוצרים לאובייקטים המתבסס על שיתוף של ידע תהליכי מצטבר וניסיון אישי. אפשר לטעון שזאת אינה התפתחות חדשה, שהרי המהפכה התעשייתית הרחיקה אותנו כחברה מהבנת התהליך שבו נוצרים חפצים פיזיים. גלן אדמסון מתאר זאת כאובדן של אינטליגנציה חומרית (Adamson, 2018). וכשההמונים נוטשים את האינטליגנציה החומרית ופונים להתמחות בתחומים מצומצמים יותר ויותר כיאה למאה ה-21, נוצר באופן בלתי נמנע ניתוק בין מקורותיו של המשאב להרכב הכימי של עולמנו החומרי. כיצד נוכל לשקם את הקשרים הישנים וליצור קשרים חדשים בין מקורותיהם של חומרי גלם (כמו אלה שכורים במעמקי הים) לאופן שבו אנו תופסים אובייקטים פיזיים?
בתקופה שבה מגמת ההתמחות הולכת ומתפשטת, לשיתופי פעולה הכרחיים בין מתכנתים, מהנדסים ויוצרי קראפט יש הפוטנציאל לחולל מהפכה בעולמות מדעי החומר. בעתיד יוכל התחום של עיצוב החומרים להוביל ליצירת חיבורים עמוקים ואינטימיים יותר בינינו ובין הסביבות הטבעיות הקרובות והמרוחקות, במקום להגביר את ההפשטה ואת הניכור. הפוטנציאל הזה בא לידי ביטוי כבר עכשיו בחומרים המתקנים את עצמם, במוליכי־על ובחומרים בעלי כושר חישה, קרי כאלה שיכולים לזהות את מצבם ולהסתגל אליו. אם נדע לפתח חמלה כלפי הישויות החיוניות והתוססות האלה, שהתנהגותן פרפורמטיבית במובהק – כלומר קרובה יותר להתנהגות של אורגניזם או יצור חי – או אז נוכל למצוא את החיבור הרגשי שלנו למקורותיהם של המינרלים הגולמיים בקרקעית הים. ואם זה יקרה, תהיה תקווה גם לאטולה העומדת על המשמר במעמקים וגם ליצירתה של מהפכה ירוקה יותר.
מאנגלית: תומר בן אהרון
צ'רלי בלקברן (Charly Blackburn) – אמנית וחוקרת חומרים המתמקדת בתהליכים ומייצרת חיבורים פואטיים בין כימיה למדעי החומר. בעלת תואר שני בקרמיקה וזכוכית מבית הספר לאמנויות ומדעי הרוח, הקולג' המלכותי לאמנות, לונדון (School of Arts & Humanities, Royal College of Art, London).
מקורות:
Pegler, S.S., Ferguson, D.J., 2021. "Rapid heat discharge during deep-sea eruptions generates megaplumes and disperses tephra", In Nat Commun 12: 2292, pp 1-12, https://www.nature.com/articles/s41467-021-22439-y#citeas
Lovelockm, James E., Mill, Coombe, 1989. "Geophysiology, the science of Gaia" In Reviews of Geophysics 17, pp 215-222, http://www.jameslovelock.org/geophysiology-the-science-of-gaia/
Adamson, Glenn, 2018. The Hidden Wisdom of Objects: Fewer Better Things. London: bloomsbury publishing
