בלובי הבניין של מלון השרון הוותיק, השוכן בסמוך לחוף ימה של הרצליה, נחשף לאחרונה קיר אמנות גדול שעיצב וצייר האמן שלום סבא (Sebba) בשיתוף האמנית דבורה בלומנטל בעיצומה של מלחמת העצמאות. אז גם נחנך המלון, שתכנן במקור האדריכל זאב רכטר, ובנו האדריכל יעקב רכטר המשיך ופיתח, ושנחשב בימים ההם לאחד המפוארים והמודרניים במדינה שזה מכבר נוסדה.
היצירה הקרויה "הדייגים העליזים" (9X3 מ') מורכבת מכמעט אלף אריחי קרמיקה. במשך כמה שנים היא הייתה מכוסה ומוסתרת מאחורי קיר גבס שעליו הודבק טפט, אך כעת אפשר לבקר בבניין ולשוב ולהתרשם לא רק מאיכויותיה וממקוריותה, אלא גם מההישג הנאה של שילוב אמנות באדריכלות.
חשיפת קיר האמנות
במסגרת עבודת הכנה לספר מאת אוצרת וחוקרת האמנות ד"ר גליה בר אור שמוקדש ליצירתו של סבא (ובמקביל לאצירת תערוכה מקיפה לסבא שתתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות ב-2023), התחדש העניין באותו קיר אמנות. לפני שנים אחדות, במהלך חידוש עיצוב הפנים של הלובי, בחרה מעצבת הפנים לבטל את קיר האמנות בטענה המזלזלת ש"זה לא ציור חשוב", ועד מהרה הוא כוסה בלוחות גבס ובטפט, אך בשנתיים האחרונות התגבשה קבוצה של שוחרי אמנות שקידמה את רעיון חשיפת היצירה, שבאותו שלב לא היה ידוע כלל מה מצבה.
"בשם כל שוחרי האמנות במרחב הציבורי בארץ נודה על פנייה אישית שלך אל בעלי המלון ומנהלו בבקשה להסרת לוחות הגבס המכסים את היצירה החשובה, כך שתהיה גלויה שוב לעיני הציבור", כתבה בר אור במכתב שמסרה למשה פדלון, ראש עיריית הרצליה בחודש אפריל האחרון. בר אור הצליחה לגייס יותר מארבעים אנשי אקדמיה ואמנות בכירים (אך לא אמנים) שיחתמו על המכתב.
באופן מפתיע נענה פדלון לפנייה, וחודש לאחר מכן פנה בעצמו במכתב למנכ"ל מלון השרון בבקשה לחשוף את הציור. "ברצוני להצטרף לפנייה מתוך תמיכה עקרונית בגישה הרואה חשיבות בקידום המודעות לשמירה ולשימור של נכסי התרבות ויצירות האמנות במרחב הציבורי והפרטי כאחד", כתב ראש העירייה למנכ"ל. "אני סבור שציור קיר בעל ערך שכזה הוא נכס הן למלון והן לעיר הרצליה", חתם פדלון את הבקשה. קסמו של ראש העירייה פעל, והמנכ"ל הסכים ואף סייע לחשוף מחדש את היצירה.
בבוקרו של אחד מימי אוגוסט האחרון הופיע בלובי מלון השרון שי פרקש, המתמחה בשימור ציורי קיר וחוקר את התחום, עם צוותו מ"סטודיו תכלת" המתמחה בשימור, שחזור וטיפול בציורי קיר. בתוך ארבע שעות הם קילפו את הטפט ופירקו את לוחות הגבס. לשמחתם התגלה כי הלוחות הודבקו לקיר הקרמיקה בדבק פולימרי, ולמעט עשרים ברגים בחלק העליון של הקיר, הציור השתמר היטב. בשש השעות שנותרו ניקו מהאריחים שנחשפו את שכבות הדבק ותיקנו את החורים שהותירו הברגים. למחרת נדרש יום עבודה נוסף לטיפולים ולניקוי. המימון לכיסוי הוצאות העבודה הגיע מהמשפחה ומשוחרי אמנות.
קיר האמנות
את היצירה "הדייגים העליזים" יצר שלום סבא במסגרת הקמת מלון השרון, שנחשב לאחד מהמודרניים והגדולים שהיו אז בארץ, ולבטח בהרצליה. תכנון המלון נמסר לידיו של האדריכל זאב רכטר, שעד אז צבר ניסיון בתכנון בתי הארחה. על עיצוב הפנים הופקד משרדם של אדריכלי הפנים דורה ויחזקאל גד, וככל הנראה גד היא שהזמינה את סבא לשלב את קיר האמנות בלובי המלון.
היה זה קיר האמנות הראשון ככל הנראה שבו התנסה סבא. מאוחר יותר, בשנות החמישים, יצר שורה ארוכה של קירות אמנות נוספים בבנייני ציבור ברחבי הארץ שתכננו בכירי האדריכלים. שי פרקש, שהוביל את חשיפת היצירה וכן חקר על אודותיה, משער שהעבודה על קיר האמנות ארכה בין ארבעה לשישה חודשים.
ביצירה מתוארים שלושה דייגים הניצבים על מזח (שהוא למעשה האח שהותקנה בקיר וכיום היא אטומה). הדייג הימני אוחז ברשת דייגים הנמתחת הרחק אל הקצה הימני ומעליה זורחת השמש. הדייג האמצעי אוחז בידו דג, ואילו הדייג השמאלי מחזיק בחכה. את התמונה סוגרים משמאל זוג דגים המתבוננים בשלישייה מתוך המים. הסצנה מתוארת בתנופה ובדינמיות עזה וקושרת בין המלון ובין חוף הים הנשקף ממנו.
חתימת האמן מסתתרת בקרס שבקצה החכה של הדייג השמאלי; סבא חתם את שמו באות S וציין את שנת היצירה: 48.
האריחים על הקיר הם בגוני חום, וסבא צייר עליהם במשיכת מכחול שנראית כמו נעשתה בהינף אחד ובזריזות, דבר המעניק ליצירה את התנופה. היות שאין כל צבע בפוגות שבין האריחים, נראה כי העבודה בוצעה בסטודיו של דבורה בלומנטל ברמת גן, מרחק קצר מביתו של סבא בגבעתיים.
האריחים סודרו על הרצפה, כך משער שי פרקש, וסבא ניגש וצייר בעזרת מכחול בצבע חום. כשסיים, זיגגה בלומנטל את האריחים והכניסה אותם לתנור. בסיום התהליך נארזו האריחים, הובאו למלון והותקנו על הקיר בערב פתיחת המלון. הודות לתהליך הזה נקלט הצבע הקרמי היטב על האריחים והוענקה להם עמידות גבוהה, כך שגם 75 שנים לאחר ביצוע היצירה נוכחותה באולם הגדול בולטת, היא נראית מבריקה וצבעיה עזים.
שילוב אמנות באדריכלות
שלום סבא היה מחלוצי שילוב האמנות באדריכלות בישראל. עד אז שולבו בעיקר קישוטים בידי אמנים מקומיים, חובבנים ברובם, אך החל מסוף שנות הארבעים הוזמנו אמנים לעבוד בשיתוף פעולה עם אדריכלים ויזמים. יצירות האמנות שולבו במגוון רחב של מבנים שנועדו לשימושים שונים – מבני ציבור וממשל, אולמות תרבות וחינוך, מבני מסחר ותעשייה, מוסדות דת, בתי מלון וסניפי בנק – אך גם במרחבים חוץ-עירוניים, בתחנות תחבורה ציבורית ובמתחמי מגורים. יצירות האמנות שולבו באדריכלות בכל רחבי הארץ – בעיר ובכפר, במרכז ובפריפריה – וכללו מגוון רחב של חומרים וסוגות אמנותיות.
שנות השישים של המאה העשרים היו תור הזהב של שילוב אמנות באדריכלות ישראל. התופעה, שאתגרה את האדריכלים ואת האמנים כאחד, התפתחה יד ביד עם מגמות תרבות נוספות ששגשגו בשנות השישים, ובראשן יציאת האמנות מבין כותלי המוזיאון אל המרחב הציבורי.
שנים אלה הקבילו בין השאר לתור הזהב של עבודת אדריכלית הפנים דורה גד (2003-1912), שהייתה מהדמויות המובילות בתחום. גד הקפידה להזמין אמנים רבים לשלב את יצירתם בעבודתה, למשל במלון השרון, שהיה מהעבודות הבולטות המוקדמות שלה. בהמשך היו אלה משכן הכנסת, אוניות הנוסעים של חברת צים, משרדי אל- על בעולם, טרמינל 1 בנמל התעופה בן-גוריון וכן בתי מלון.
[1] עוד על שילוב אמנות באדריכלות, כמו גם התמקדות ב-22 ייצוגים נבחרים, אפשר למצוא בספר שפרסמתי לאחרונה "מקום, אדריכל, אמן: שילוב אמנות באדריכלות ישראל" (אסיה ומוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, 2022).
החל משנות השמונים של המאה הקודמת הצטמצמה התופעה של שילוב האמנות באדריכלות במרחב הישראלי. שקיעתה של התופעה ומרחק הזמן הובילו להערכתה מחדש, ומתחילת העשור הקודם גבר העניין בה, כמו גם בהיבטים אחרים ובתופעות אחרות שהתרחשו בעשורים הראשונים של המדינה. העניין המחודש בשילוב אמנות באדריכלות התעורר בעיקר בקרב חוקרי אמנות ואדריכלות, שראו בעיניים כלות כיצד אותן עבודות אמנות נפגעות ואף נהרסות מבלי להותיר אחריהן זכר ומבלי שזכו עד כה להכרה ולהערכה ראויות.[1]
שלום סבא
שלום (זיגפריד) סבא נולד בגרמניה ב-1897, שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ונפצע במהלכה. עם שחרורו החל ללמוד אדריכלות במכון הטכנולוגי של דנציג, אך בשלב מסוים שינה כיוון ופנה ללימודי כימיה ופיזיקה. בד בבד למד סבא אמנות, ומ-1919 השקיע את מיטב זמנו ביצירת אמנות. במקביל להתמחות בציור החל לעצב תפאורות לתיאטרון.
עם עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה. תחילה פעל בשווייץ, בהמשך עבר לשוודיה ולבסוף היגר לארץ ישראל. הוא התיישב בגבעתיים ומאוחר יותר עבר לתל אביב.
בשנים הראשונות להשתקעותו בארץ לא צייר, אך לאחר שבע שנים של הפסקה שב אל התחום. ב-1945 הציג תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב לאמנות, עשר שנים לאחר מכן הציג תערוכה נוספת במוזיאון, וב-1961 נערכה לו תערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין. ב-1952 זיכה אותו הציור "הגז" בפרס דיזנגוף.
כישרונו וחריצותו של סבא לא סייעו לו להשתלב בזירת האמנות, ועל אף תערוכות היחיד והקבוצתיות שהציג לא זכה לתשומת לב. "אין סבא מרבה להעסיק את דעת הקהל לא באישיותו ולא ביצירתו, אף כי מן הצדק שהוא יתפוס את המקום שהוא ראוי לו", כתב עליו ב-1962 מבקר האמנות גבריאל טלפיר בכתב העת "גזית". "הוא אישיות יוצרת חזקה ותקיפה, שיכול להרשות לעצמו לשחות נגד הזרם ולעשות את דרכו האמנותית כמעט בבדידות זוהרת. תופעה נדירה בחיינו התרבותיים" (טלפיר, 1962, אצל עפרת ובר אור, 1994).
"תפיסתו המחדשת אתגרה את הנתיב המרכזי של האמנות כאן, אך לא נחרטה בזיכרון האמנות בישראל. עתה הוא שוב רלוונטי. אמנים צעירים מוצאים בו עניין ומתבהר מקומו בחקר האמנות במוזאונים המרכזיים כאחד האמנים המצוינים ביותר שפעלו בישראל", מסכמת בר אור בשיחה עימה ומדגישה את העניין המחודש ביצירתו של האמן שהלך לעולמו לפני כמעט יובל שנים.
דבורה בלומנטל
[2] "בצלאל" נקרא אז "בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות".
דבורה בלומנטל נולדה ברוסיה ב-1898, ואת הכשרתה המקצועית כאמנית רכשה בשוודיה. ב-1933 היגרה לארץ והתמקדה בציור על אריחי פורצלן. היא הקימה סטודיו בביתה שבירושלים שהיה לחלוץ בתחום, ובו הותקן תנור לשריפת קרמיקה. בהמשך עברה להתגורר ברמת גן, שם בוצעה בין השאר העבודה שהותקנה במלון השרון. במקביל עסקה בלומנטל בהוראת התחום בסטודיו וכן ב"בצלאל".[2] את עבודותיה הציגה ומכרה בארץ ובחוץ לארץ (עיטן, 1960).
המאמר מבוסס על טקסט שפורסם לראשונה באתר "חלון אחורי" ועל ראיונות שערך המחבר עם ד"ר גליה בר אור ועם שי פרקש.
מיכאל יעקובסון – אדריכל וגיאוגרף הפועל בתחום ובמקביל חוקר אדריכלות בישראל ומפרסם מאמרים וספרים בנושא. ב-2022 אצר במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן את התערוכות "מקום, אדריכל, אמן: שילוב אמנות באדריכלות ישראל" ו"משה סעידי: קיר אמן".
מקורות
עפרת, גדעון, בר אור, גליה, 1994. שלום סבא, המשכן לאמנות, עין חרוד, עמ' 15.
עיטן, י, 1960. "אמנות שרופה באש", הארץ, 12.5.1960, עמ' 9.
