בתערוכה אינטימית שננעלה בסוף ינואר הציג לוק פולר (Luke Fuller) גוף עבודות תחת השם "Terra – Form". בחלל השקט והמואר הוצגו יחידות פיסוליות בעלות נראות גיאולוגית טבעית המזמנת חקירה מקרוב. לפני צלילה אל טקסט התערוכה עברתי בין האובייקטים: הצורות הזכירו לי פקעות, שורשים או גלמים, ופתחי הצורות אפשרו מבט כפול שמביא איתו עושר ומורכבות – הגימור של פנים האובייקט לבן סדוק ואילו פני השטח החיצוניים בנויים משכבות משוננות ומחוספסות שמדמות נוף סלעי או צורת התגבשות של חומר.
פולר הוא אמן בריטי צעיר שסיים את לימודיו באקדמיה המלכותית לאמנויות (Royal College of Art) בלונדון ב-2018 עם התפרצות מגפת הקורונה, ואת גוף העבודות בתערוכה פיתח מיד לאחר מכן בצל הסגרים. על רקע זה אפשר לראות את העבודות כתגובה קרמית עכשווית למציאות, כפי שאסונות אנושיים מטבעם מעצבים ומשנים מגמות באמנות.[1] תהליכי העבודה של פולר עם החומר משלבים יחסי כוחות שונים: לעיתים הם אלימים ומלווים מהלומות פטיש ולעיתים הם מערבים מגע ישיר, ממוקד ואינטימי.
[1] כמו הקבוצה סודיישה (Sodeisha) שהוקמה ביפן בתחילת המאה ה-20 או האקספרסיוניזם המופשט מקליפורניה באמצע המאה ה-20.
את המודל של פסליו הוא יוצר מריבוי שכבות של קרטון ולאחר מכן הוא ממיר אותן לחומר דרך תבניות לחיצה. אנרגיית הפעולות בתהליך העבודה שמשתנה מקיצון לקיצון היא למעשה הבסיס שמניע את פולר ביצירותיו ומייצגת כדבריו "יחסים דו משמעיים בין האדם לסביבה הטבעית", נושא עכשווי בוער. ההתערבות של פולר בעיצוב החומר מקבילה להתערבות של בני האדם בטבע: תהליך של שינוי מתמיד, חלקו נשלט וחלקו בלתי נשלט.
כבן למשפחה של עובדי מתכות וכורי פחם בדרום ויילס מנסה פולר, לדבריו, להטמיע בעבודה סימונים – מודעים ולא מודעים – המבטאים נוף, תעשייה, גיאולוגיה וחוויה אנושית. אירוע מכונן שהשפיע על עבודותיו היה ביקור במכרה פחם. הוא נפעם שם מהמראה הטבעי של בטן האדמה על רקע המראה החלול של החציבה המלאכותית. השפעה נוספת על תהליך היצירה שלו הייתה הספר "Underland" של רוברט מקפרליין (Robert Macfarlane) שבו הוא חוקר את העומקים החבויים של העולם.
בספר מתוארים מדענים ביורקשייר שיורדים עשרות מטרים אל חשכת האדמה כדי לחקור ולהבין את הכוכבים שבשמיים ולתת משמעות לקיומם. העיסוק של בני האדם במערות ובמכרות מצית את דמיונו של פולר ושולח אותו למחוזות בדיוניים, ואלה מתגלמים בפסלים ומציעים נקודת מבט מרתקת על הקיום.
התערוכה מדלגת שוב ושוב בין המושגים פנים וחוץ, גם פיזית וגם קונספטואלית: יחסי הכוחות בין התוצאה הטבעית לזו המעובדת, מה שגלוי מעל פני האדמה ומה שחבוי תחתיה ועשייה אמנותית בתנאי בידוד וקרבה לטבע. על בסיס אלו גיבש פולר מגוון צורות מופשטות המייצגות את הגוף ביחס לאדמה, למרחב והזמן, או כפי שהיטיבה לתאר את פני שטח של העבודות מרטינה מרגטס (Martina Margetts) בטקסט התערוכה: "משטחים מוצבים בין עור לסלע, כשילוב חי של אדם וטבע". אחד החיבורים המעניינים שמציינת מרגטס הוא החיבור לעבודה "Spiral Jetty" של האמן רוברט סמיתסון (Robert Smithson) משנת 1970 ביוטה, ארצות הברית. לטענתה שני האמנים למעשה יוצרים אנלוגיה בין שכבות החומר של האדמה לשכבות של התודעה האסתטית.
[2] כפי שמודגמת למשל בכדי ה-Moon Jar הקוריאנים של שושלת Joseon (1910-1392) או הכלים המודרניים של לוסי רי Lucie Rie (1995-1902) או כפי שמדגים אדמונד דה ואל ( Edmund de Waal) בספרו "The White Road" ובתערוכה שלו ""White: a Project משנת 2015.
גופי העבודות עשויים מחומר מגורען וגס, שצבעיו מבוססים על תחמוצת ברזל ומנגן השומרים על צבעוניות טבעית. פלטת הצבעים שנשארת קרובה לאדמה – חום, שחור ולבן – מנכיחה את התלות האנושית המתמשכת בחומרי גלם ממשאבים טבעיים. הצבע הלבן שמאפיין את פנים העבודות משחק אצל פולר תפקיד חשוב – השימוש בו לדבריו עוזר לו להביא אור אל תוך החלל הפנימי של הפסל ובכך להדגיש את נוכחותו בדומה לאופן השימוש בצבע לבן בעבודותיו של הצייר סיי טוומבלי (Cy Twombly) שפולר שואב מהן השראה. פני השטח הסדוקים הם שכבות פורצלן מתבקעות, שימוש שאיננו מקובל בקאנון הקרמי של עבודה עם פורצלן, שלרוב מזוהה עם עיבוד הרמוני חלק ומוגמר.[2] התערוכה הנדמית כנוף גיאולוגי כורכת סיפור מקומי, תרבותי וקהילתי כפי שנתפס בעיניו של פולר, ועבודותיו חוקרות את הרבדים המורכבים של תשתית החברה, מבקרות אותה ומבקשות להבין את המציאות שבה אנו חיים.
"Luke Fuller: Terra – Form", Sarah Myerscough Gallery, London
אוצרת: Sarah Myerscough
נעילה: 29 בינואר 2022
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
