מתקרת גלריה פריסקופ בתל אביב תלויים שבעה בדים מודפסים, כל אחד מהם בצבעוניות ובסגנון משלו. כל אחד מהבדים הללו מייצג אחת משבע אמניות טקסטיל חשובות ופורצות דרך בהיסטוריה של עיצוב הטקסטיל בישראל: חנה ברקאי (1988-1904), יוליה קיינר (1992-1900), רות קייזר (2010-1909), אריקה (מייזלמן) קלוגר (1987-1907), אוולין (רוזן) פאוקר (2018-1928), רות צרפתי (2010-1928) וציונה שמשי (2018-1939). אמנם כל האמניות האלה אינן עוד בין החיים, אבל אולי בזכות התערוכה תמשיך מורשתן לחיות.
אוצרת התערוכה והיוזמת שלה היא יובל עציוני, אמנית טקסטיל בעצמה, שחוקרת את ההיסטוריה של התחום זה כשמונה שנים. "אני בעצמי בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר", היא מספרת. "בשנים שבהן אני למדתי, תעשיית הטקסטיל בארץ הייתה יחסית משגשגת. זו הייתה תקופה קצרה אבל משמעותית. כשסיימתי את הלימודים עבדתי במשך שבע-שמונה שנים במפעל משפחתי לסריגים בדרום תל אביב כמעצבת הראשית, ובהמשך היה לי סטודיו עצמאי לעיצוב טקסטיל. התמחיתי בעיקר בציור של מה שמכונה 'דגם ראשון' לחברות מסחריות – העיצוב הראשוני עבור מצעים, טפטים, אריגים ובדים להדפסה, שאחר כך עבר לייצור מסחרי. עבדתי בעיקר עם חברות בארצות הברית, ועם המשבר הכלכלי של 2008 והמעבר לייצור במזרח אסיה גם התעשייה הזו שינתה את פניה".
מראה הצבה מתוך התערוכה, רות צרפתי, בדים מודפסים למשכית, 1967, הדפס על כותנה. צילום: רן ארדה.
בשנת 2009 החלה עציוני ללמד באותה מחלקה שבה למדה, המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. "אחרי שנתיים של הוראה הרגשתי שאני חייבת להוסיף איזה ממד תיאורטי", היא מספרת. ״הייתי בעולם המעשי 15 שנים והרגשתי שאני חייבת להרחיב דעת, ללמוד על ההיסטוריה של התחום. הלכתי ללמוד תואר שני בחוג לאוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים, ושם נפתח לי העולם של היסטוריה, תיאוריה, פרשנות. הבנתי שהחפץ המעוצב הוא לא רק הדבר עצמו – יש הרבה מנועים שמניעים אותו. את עבודת הגמר שלי כתבתי על תולדות המחלקה בשנקר".
עם סיום את התואר השני החלה עציוני לחקור את הסיפור של תולדות הטקסטיל בישראל. "הבנתי שההיסטוריה של עיצוב הטקסטיל בארץ לא מתחילה בשנקר אלא שלושים או ארבעים שנה קודם לכן. המשכתי לתואר שני נוסף ביחידה למחקר תרבות באוניברסיטת תל אביב ובמקביל התחלתי לחקור את ההיסטוריה של הנשים שקדמו למחלקה בשנקר ודרכן להכיר את ההיסטוריה של הטקסטיל בישראל".
אותה היסטוריה, מספרת עציוני, מתחילה סביב שנת 1906 בבצלאל של בוריס שץ, שם הקים מחלקה לשטיחים קשורים – צורת אריגה המאפשרת לייצר על השטיח דימויים וטקסטורות. השלב השני של תולדות הטקסטיל התרחש גם הוא בבצלאל, הפעם בבצלאל החדש, סביב 1935. "הבנתי שמסגרות הוראה והכשרה הם אלה שהניעו את העיצוב. בבצלאל הוקמה מחלקה לאריגה בהובלתה של יוליה קיינר (אחת מהאמניות המוצגות בתערוכה, שעמדה בראש המחלקה בשנים 1962-1941. ר"ב), שלמדה בבית ספר לאמנות ואומנות בפרנקפורט. בתקופה ההיא הגיעו ארצה נשים אירופאיות בעלות השכלה, שמסגרות ההוראה בארץ אפשרו להן לא רק לקדם את שדה הטקסטיל כאן אלא גם לזרז את קליטתן. גוף נוסף שקידם את התחום אז היה ארגון הנשים ויצ"ו, שבהמשך גם נכנס לשותפות עם בצלאל. אותן הנשים גם שימשו כמדריכות במסגרות ההכשרה של ויצ"ו".
האמנית השנייה שעבודותיה מוצגות בתערוכה (על פי סדר כרונולוגי של פעילות) היא רות קייזר, ילידת ברלין ובוגרת בית הספר הבאוהאוס שהגיע ארצה בשנות ה-30 ופעלה כמדריכת אריגה בבתי החלוצות במסגרת ההכשרות של ויצ"ו. "בארץ הייתה אז תעשייה משפחתית של טקסטיל שאותן נשים לא הצליחו להתערות בה", מסבירה עציוני. "קייזר הביאה איתה מגרמניה ידע באריגה תעשייתית, ובשנת 1962 החליפה את יוליה קיינר כראש המחלקה בבצלאל ונשארה בתפקיד עד סגירת המחלקה בשנת 1969".
מדוע נסגרה המחלקה?
"בבצלאל החליטו לעשות רביזיה בתוכנית הלימודים. מחלקת האריגה הייתה מחלקה קטנה שתפסה באופן יחסי הרבה מקום מבחינה פיזית בגלל המכונות והמכשירים הגדולים. זו גם הייתה התקופה שבה התחילו לחשוב על מחלקות לעיצוב פנים ועיצוב מוצר. התעשיינים התחילו להרגיש שהם צריכים להכשיר גם מעצבים, וזו אחת הסיבות שבגללה הוקם שנקר בשנת 1970. התעשייה בארץ התחילה להזדקן, והייתה צריכה להכשיר את הדור הבא".
במקביל להקמת שנקר הקימה המדינה מפעלי תעשייה בתחום הטקסטיל, בעיקר בעיירות פיתוח: כיתן בדימונה, בשן בבית שאן, ארגמן ביבנה, פולגת בקריית גת, גיבור בקריית שמונה ודלתא בכרמיאל. "בכמה מהמקרים היה מדובר בתעשייה משפחתית שגדלה וסובסדה בחלקה על ידי המדינה או יזמים מחו"ל, ובמקרים אחרים ביוזמה של המדינה עצמה. זו תעשייה שיש בה ידע מקצועי – טווייה, צביעה, אריגה. היא מבוססת על שימוש בכותנה מקומית כי גם חקלאות הכותנה התפתחה בשנים הללו בצורה מואצת. במקביל עוד נשים הגיעו ארצה מאירופה והקימו בתי מלאכה קטנים עם מכונות סריגה ידניות. אחת מהן היא חנה ברקאי שעבודותיה מוצגות בתערוכה, בעלת דוקטורט בכימיה מהסורבון בפריז. היא נישאה לאדריכל צרפתי שלמד אצל האדריכל לה קורבוזיה (Le Corbusier), לימדה אותו עברית ויחד איתו הגיעה ארצה והקימה בית מלאכה לאריגה בביתה הפרטי".
עוד לפני אותם מפעלים הוקם בית האופנה משכית כחברת בת של משרד העבודה. "ארגוני נשים כמו ויצו ושני הקימו בארץ מסגרות הכשרה מקצועיות לנשים מהגרות כבר בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים. במסגרת פעילות זו הייתה אספקה של חומרים והנחיות לייצור חפצים בעבודות יד כמו רקמת חולצות ושמלות, סריגה, בובות וכו', והתוצרים נאספו מבית היוצרות ונמכרו בחנויות הארגונים. משכית הייתה אחד המנועים שפיתחו מאוד את התחום, גם בזכות האישיות של רות דיין שעמדה בראשו וגם בגלל התמריץ שלה שאני מאוד מאמינה בו – הייצוג של הדימוי הלאומי הארצישראלי. מצד אחד דימויים מסורתיים שמבוססים על רקמה ואריגה ומצד שני מחשבה מודרניסטית מופשטת.
"בנוסף לכך הוקמו גופים כמו מכון הייצוא הישראלי ובתוכו האגף הטכני לאופנה וטקסטיל שקידם פעולות של מעצבים מקומיים. זה השלב שבו הפסקנו להעתיק דגמים. המפעלים בפריפריה העסיקו כ-30 אחוז מתושבי עיירות הפיתוח, רובם נשים. בתוכם פעלו גם מסגרות להכשרות מקצועיות של טכנולוגים, ולאט לאט נכנסו אליהם גם מעצבים – חלקם כאלה שהגיעו מאירופה וחלקם (או בעיקר חלקן) כאלה שטסו להכשרות מקצועיות בחו"ל והחזירו ארצה את הידע בעיצוב – כמו אוולין פאוקר וציונה שמשי שמוצגות בתערוכה".
ספרי קצת על העבודות של הנשים הללו.
"הן היו נשות מקצוע, כולן בעלות השכלה וזיקה לאמנות. יוליה קיינר, שהייתה בין הראשונות, התחילה מאריגים שימושיים שיצרו מהם וילונות, מפות, ראנרים. היא יצרה צורות גיאומטריות, משהו שיותר קל לעשות באמצעות נול ידני. היא עשתה גם שטיחים מצמר מקומי שתיארו את האדמה ואת הנוף, מופשטים לחלוטין.
"רות קייזר יצרה שטיחי גובלן שתיארו גם הם את הנוף הארצישראלי בצורה שונה מזו של קיינר, אבל אי אפשר להגיד שהעבודות שלהן התקבלו כאמנות ארצישראלית כמו שהתקבלו באותה התקופה עבודותיהם של מרדכי ארדון או יוסף זריצקי.
"רות צרפתי וציונה שמשי היו אמניות רב-תחומיות במהותן. צרפתי הייתה פסלת שייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה וגם מאיירת וחברה בקבוצת האמנים אופקים חדשים. היא נעה על הגבול העדין שבין הקבלה לקאנון ובין פעילות רב-תחומית מודרניסטית ופורצת דרך שקצת טשטשה את הגבולות.
"אריקה קלוגר הייתה מעצבת גרפית שיצרה גם עבור משכית עיצובים של בדים מודפסים. כשחל המפנה בין האריגה הידנית לבין הייצור התעשייתי עבר עולם הטקסטיל מהפך, ומאריגה ידנית הדגש עבר להתפוצצות של ייצור תעשייתי להדפסה. אז החלו המעצבים לייצר את אותו הדגם הראשון שאחר כך עבר לייצור המוני".
בין שנות ה-40 לשנות ה-80 של המאה העשרים, מספרת עציוני, עמדה תעשיית הטקסטיל והאופנה במקום השני בהכנסת מטבע זר לישראל, אחרי תעשיית היהלומים. בשנות ה-50 נכנס לשיח בארץ גם הדיון על "הבגד הלאומי" המעוצב על פי דימויים ואורנמנטיקה מסורתיים באריגה מקומית, כמו שרואים למשל במובהק במשכית, אבל תמיד עם השפעות של עיצוב מודרניסטי והתכתבות עם תרבות אירופית.
איך הפך כל המחקר המקיף הזה לתערוכה?
"זה משהו שהלך והתפתח. אחת התחנות שהאיצה את המחשבה שלי בכיוון הייתה העבודה שלי בפרויקט הארכיון הלאומי הדיגיטלי בספרייה הלאומית. הובלתי שם את אשכול העיצוב במשך קצת יותר משנתיים, בין 2019 ל-2021. שם התגלו לי חומרים שהם לא רק טקסטיל, למשל עיצוב גרפי, תקשורת חזותית, גרפיקה שימושית, תכשיטים, מתכות, מוצרים ועוד. ראיתי איך נבנה ארכיון חומרי, איך הופכים מסמכים ואובייקטים לאוסף".
כל האובייקטים בתערוכה הם מקוריים?
"כמעט. לשמשי וצרפתי הייתה אובססיה לשימור. הן יצרו ארכיונים ענקיים שמורכבים ממסמכים, קטלוגים, סקיצות, התכתבויות, וגם האובייקטים המעוצבים עצמם ותצלומים שלהם. בחרנו להציג בד אחד מרכזי של כל אחת מהאמניות, כדי שיראו את הגישה שלהן בתור מעצבות טקסטיל ונשות מקצוע. זה היה השלד הראשוני שלפיו התחלתי לבנות את התערוכה. מלבד הבד של יוליה קיינר, ששוחזר על ידי אורגת עכשווית בשם רוני יחזקאלי, כל הבדים הם הבדים המקוריים, וגם חומרי הארכיון שמוצגים על השולחנות בגלריה".
הרעיון שהנחה את עציוני בתערוכה הוא העובדה שעיצוב טקסטיל נוטה להיעלם לאורך ההיסטוריה שלו כיוון שהוא לא זוכה לאותו המעמד שזוכים לו ז'אנרים אחרים של עיצוב – גרפי, מוצר וכדומה. "גם מעצבת שהייתה בוגרת הבאוהאוס (רות קייזר) ועשתה עיצוב טקסטיל לתעשייה לא קיבלה מעמד של מעצבת. אנשים לא מודעים בכלל למוצר הטקסטילי המובהק. הם לא יודעים שהבד הוא התשתית ללבוש, אבל גם למצנחים ולשטיחים ולמפרשים של סירות ולמגילה המגולגלת בבית הכנסת. מה שהניע אותי לגלם את כל הרעיון בתערוכה היה הלימודים בקורס לאוצרות שעשיתי בבית לאמנות ישראלית. התשתית המקצועית עודדה אותי גם מבחינה מנטלית, וגם הבנתי שאני פשוט יכולה לעשות את זה. התחלתי ללמוד את ההיסטוריה של תערוכות מכוננות של התחום בארץ והבנתי שהיו לא מעט כאלה. נוצרה לי מתודולוגיה שגרמה לי להבין שזה אפשרי להפוך את המחקר לתערוכה".
הייתה התלבטות באילו אמניות לבחור לתערוכה?
"שבע האמניות האלה עלו שוב ושוב בכל דבר שנגעתי בו. יש עוד, כמובן, אבל הן הסתמנו כדמויות מפתח בתולדות עיצוב הטקסטיל בארץ".
היו גם גברים שפעלו אז בתחום הזה?
"היו, אבל מעט. בתקופה הזו אפשר להגיד שהמובילות הן נשים. אבל כן היו, אפילו דן ריזינגר עיצב שטיחים. גם למשכית היו מעצבים בודדים, אבל באופן גורף עסקו בתחומים האלה בעיקר נשים".
גם היום רוב הסטודנטים לעיצוב טקסטיל הם נשים.
"נכון. סטודנטיות נהדרות שמגיעות עם מחשבה על עיצוב מוצר טקסטילי, עובדות עם טכנולוגיות מתקדמות ובמקביל יש להן יכולות לגעת בטקסטיל אמנותי. יש להן הרבה רעיונות שנובעים מהאוטוביוגרפיה שלהן, מהזהות שלהן".
מה עושים היום בוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר? איפה הם משתלבים?
"יש קבוצה של מעצבים שמקימים עסקים מקומיים אישיים, מעצבים-מייצרים כמו שהייתה חנה ברקאי למשל, רק שהיום יש לכולם אתרי אינטרנט ואפשרויות שיווק דיגיטליות. יש קבוצה קטנה שעדיין עוסקת בעיצוב דגם ראשון לייצור, ויש לא מעט סטודנטיות שמשתלבות כקנייניות ברשתות גדולות כמו גולף או כיתן, וגם בבניית ותכנון קולקציות. יש סטודנטיות שממשיכות במחקר לתארים מתקדמים, ויש היום התפתחות אפילו במחקרים לדוקטורט בתחום עיצוב הטקסטיל".
"שבעה בדים" שבע אמניות – דמויות מפתח בתולדות עיצוב טקסטיל בישראל, גלריה פריקסקופ לעיצוב עכשווי ונאו קראפט, תל אביב-יפו
אוצרת: יובל עציוני
נעילה: 14 בינואר 2023
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
