כחרס הנשבר

"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

וּכְצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ

וְכַחֲלום יָעוּף" ^[1]

בממצאים היסטוריים וביצירות אמנות עתיקות אצור כוח שאי אפשר להסביר במילים. החומר הפלסטי הוא קפסולת זמן, הוא מכווץ ומשמר, מהדק ולוכד רסיסי זמן. החומר הופך את העבר לעבר מתמשך ומקרב את ההווה לזמן היסטורי בלתי מושג. מה רבה עוצמת המפגש עם ממצא מן העבר בתערוכה של אמנות בת-זמננו שבה עתיקוּת נקשרת בקדושה ומעוררת התרגשות.

כך היה בתערוכה "דִּבְּרוֹת וּדְבָרִים – אמנים ואמניות לנוכח ציוויים אתיים בצל משברי הזמן" שיזמה האמנית עידית לבבי גבאי, ושאצרתי יחד איתה בבית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות. בתערוכה ביטאו עשרים אמניות ואמנים עכשוויים את יחסם לתוכן ולדימוי האיקוני של עשרת הדיברות, ובמבואה, בחלק ההיסטורי של התערוכה שכותרתו "דיברות בשעת מבחן", בין יצירותיהם של מיכאל סגן-כהן ז"ל, שרגא וייל ז"ל, אריה ארוך ז"ל ומלאכי סגן-כהן, בלט ממצא היסטורי ואמנותי פלסטי בשם דיברות קובנה, דיברות מוטבעות בחרס, שיצר איש הרוח אליעזר היימן ז"ל ב-1943 כשחש שחייו בסכנה והוא ניצב אל מול פני האבדון. את סיפורם של הלוחות האלה אבקש להביא כאן כעת.

צוואתו של אליעזר היימן (1944-1910), מורה וסופר עברי צעיר מליטא, נכתבה בזמן שהותו במחבוא עם אשתו, הוריו והורי אשתו בווילאמפולה (Vilijampole) שבגטו קובנה. היימן נולד בקָבַרְסְקָס (Kavarskas) שבליטא, ובבגרותו היה מורה לעברית בבתי ספר עבריים בווילקומיר אוּקְמֶרְגֶה (Vilkomir Ukmerge) וביוֹנָבָה (Jonava). הוא פרסם סיפורים ליריים, קטעי שירה ומאמרים בעברית וביידיש שנדפסו ברחבי ליטא ומתארים את נופי ליטא ואת חיי הכפר והטבע בעיירה. בארכיון בית לוחמי הגטאות אפשר למצוא מחברות משנת 1936 בכתב ידו במסגרת סמינר החלוץ בליטא, ובהן תוכנית שיעורי ספרות עברית שלימד על אודות רחל המשוררת ויוסף חיים ברנר.

ב-1937 ניסה היימן ללא הצלחה להגר ולהתקבל לעבודה כמורה לעברית וספרות בפרטוריה שבדרום אפריקה, ובקיץ 1941 גורש לגטו קובנה עם משפחתו, שם עבד בעבודות כפייה בשדה התעופה והמשיך ללמד עברית. בסתיו 1943, לאחר חיסול הגטו, התחבאה המשפחה בבית בפאתי גטו קובנה, וב-22 בספטמבר 1943, סמוך ליום כיפור, חרת היימן את צוואתו על שני לוחות חומר ודאג שהלוחות יעברו תהליך שריפה קרמית. עשרה חודשים מאוחר יותר, ביולי 1944, כחלק מפעולת האקציה האחרונה שנערכה בגטו בימים 13-9 ביולי 1944, הטילו הנאצים פצצות על המחבוא שהמשפחה הסתתרה בו ושרפו אותו על כל יושביו.

לוחות החומר נמצאו כמה חודשים לאחר מכן בקרבת הבית השרוף על ידי שני איכרים מקומיים, ואלו מכרו אותם לראש הקהילה היהודית של קובנה. שלושים שנה לאחר מותו של היימן הגיעו הלוחות לידי אחיו נפתלי, שעלה ארצה עוד לפני המלחמה, וזה הפקיד אותם למשמרת באוסף ארכיון בית לוחמי הגטאות. כך כתב אליעזר היימן על לוחות החומר שלו: לוח ימני: "אליעזר היימן ואשתו ציפורה, אביו יצחק, אמו ויכנה וחותנתו פסה – פייגה – משארית ישראל במדינת ליטא – יושבים בבית העבדים ובבית האבדון, הוא הגטו היהודי בויליאמפולה" (פרבר קובנה). לוח שמאלי: אנוכי אליעזר היימן הנ"ל, מפליטת הסופרים היהודים הצעירים בליטא, רשמתי בעצם ידי טורים אלו לזכרון לדור יבוא ביום כ"ב באלול התש"ג ליצירה, 22 בספטמבר 1943 (לספירת הנוצרים).  

הלוחות האלה הם עדות לצורך של אדם הניצב על פי תהום להותיר חותם בחומר עמיד; לציין את היקרים לו מכול; לבטא את השבר ואת קונפליקט האמונה; לשאת תפילה מתוך תקווה אחרונה להצלת חייו^[2]. זהו מוצג היסטורי, אבל הכוח הטמון בכתב הציורי של היימן ובחומר הקרמי הופך את הפריט הזה ליצירת אמנות. ההילה העצומה שלו חודרת ללב ופורצת ממנו לשמים בכאב ובשבר נורא. הלוחות הם יצירת אמנות המאפשרת גם למי שלא היה שם לדמוע ולחוש עצמו כחרס הנשבר, ממש כמו בפיוט "ונתנה תוקף" וממש כמו שהרגיש היימן ביום הכיפורים של אותה שנה ארורה, שנת 1943, בגטו קובנה.

המחשבות נודדות אל המסע של לוחות החומר במשך 79 שנים על פני הרים, יבשות וימים; אל הקסם והעמידות של החומר שבזכותו נשמרו הלוחות; אל התפקיד החדש שניתן להם ברבות הימים – לספר באופן ישיר ובלתי אמצעי על האסון שהיה; על האדם האחד שנוצר מן האדמה ושב אליה בטרם עת; על משפחתו ועמו; על הקַדְרוּת שבקַדָּרוּת.

תמר הורביץ ליבנה – אוצרת ואמנית, דוקטורנטית להיסטוריה ואמנות פלסטית בתקופת היישוב, מנהלת ואוצרת גלריה כברי – גלריה שיתופית יהודית ערבית בגליל.

אבקש להודות לענת ברטמן אלהלל, מנהלת ארכיון בית לוחמי הגטאות, על העזרה במידע על לוחות החרס ועל השאלת הפריט לתערוכה בבית אוסף קופפרמן לתקופה ממושכת.