"ברוסיה חייתי, ראיתי קרח על דפנות הנהר,
שלג וגשם, על רקע ים,
קרעים בלוחות השלג, שלגונים שקופים כזכוכית,
השמש הראשונה לאחר חורף קר".
כך כותבת האמנית אליזבטה גוסבה בטקסט הקיר, במסגרת תערוכת היחיד הראשונה שלה בישראל "חקירה קרמית. טבע" שאצר שרון תובל במעבדה לאמנות. גוסבה הגיעה לישראל לפני שנה וחודש, בתחילת נובמבר 2022. היא ברחה ממוסקבה בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה יחד עם בעלה, אדריכל במקצועו. בשל שורשיו היהודיים וזכאותו לקבלת אזרחות, נבחרה תל אביב כיעד ההגירה הפשוט ביותר.
גוסבה נולדה וגדלה במוסקבה. בהכשרתה היא מעצבת תיאטרון, ועם סיום לימודיה במוסקבה עבדה בעיצוב סטים ותערוכות ובמקביל התמקצעה גם בעיצוב גרפי. את הקרמיקה היא הגדירה עד לשנה האחרונה כתחביב: "במהלך הימים עבדתי בעבודה שלי ובערב התעסקתי במה שאני באמת אוהבת – קרמיקה. לישראל הגענו כי ברוסיה הפך להיות מסוכן מדי. רוב הגברים גויסו לצבא. המשפחה שלי נשארה שם, וכבר ביקרתי אותם מאז שעזבנו, אבל עדיין הפרידה מהם היא קשה. במיוחד עכשיו, לקראת כניסתה של השנה האזרחית החדשה, שהיא חג חשוב אצלנו במשפחה".
איך נראים החיים שלהם ברוסיה עכשיו?
"קשה לחיות שם כרגע, אבל כל אחד מוצא את הדרך שלו להמשיך ולשמור על איזושהי שגרה. יש לימודים באוניברסיטה, יש בתי ספר, יש נסיעות ופגישות עם בני משפחה. אבל האווירה עדיין קשה ויש לחץ. הכול לא רגוע".
באופן אירוני, כשנה אחרי שברחה מהמלחמה ברוסיה נקלעה גוסבה למלחמה כאן בארץ, אבל נכון לעכשיו היא לא רואה את עצמה חוזרת לרוסיה. למרות המצב הנוכחי בישראל, היא רואה את עתידה כאן, ואחת המטרות שלה היא להתערות ולהפוך לחלק מעולם האמנות המקומי. "לא ציפיתי שתתחיל מלחמה גם פה. זה שינה מעט את האופן שבו התכוננתי לתערוכה, כי לא יכולתי להגיע לעבוד בסטודיו, אבל הרעיון שמאחורי התערוכה לא השתנה, ורוב העבודות תוכננו עוד לפניה".
קרמיקה היא לא למדה מעולם באופן מקצועי. "ברוסיה התייחסתי לזה כאל החיים השניים שלי, ואת כל מה שידעתי למדתי מאנשים שפניתי אליהם באופן פרטי. חודש אחרי שהגעתי לישראל הכרתי את אמן הקרמיקה גנאדי דבורקין שיש לו סטודיו ביפו, והוא הזמין אותי לבוא ולעבוד אצלו בסטודיו, כך שלמדתי ממנו במהלך השנה האחרונה. בהמשך שכרתי חדר בסטודיו של אמנית קרמיקה אחרת ושם שרפתי את העבודות שמוצגות בתערוכה. לקראת התערוכה, שנדחתה בעקבות המלחמה בישראל, עבדתי גם בבית בנימיני למשך תקופה קצרה שנקטעה עם פרוץ המלחמה".
איך את מסבירה את המשיכה שלך לקרמיקה, אף על פי שהתמקצעת בכלל בתחומים אמנותיים אחרים?
"אני אוהבת קרמיקה כי אני אוהבת את התהליך ואת כל המצבים האפשריים של החומר. בתור ילדה אהבתי לערבב אדמה עם מים ואז להכניס את הידיים פנימה, וזה משהו שנשאר אצלי עד היום. אני אוהבת לערבב חומרים, אני אוהבת לגעת בחומר. אני אוהבת את העובדה שיש לחומר דעות משלו ושאני אף פעם לא יודעת בדיוק מה הוא ייתן לי. ואני אוהבת את הסדקים".
הסדקים שנוצרו בעבודות פורצלן שיצרה הזכירו לה את הקרח המתגבש על נהרות קפואים במולדתה, זה שנסדק עם בוא האביב אחרי חודשים רבים של קור. "תמיד אהבתי את הטבע. מלבד המשפחה שלי, זה גם מה שאני הכי מתגעגעת אליו ברוסיה. ברוסיה הרגשתי את ההבדלים הקיצוניים בין העונות. בחורף, השלג והקרח הם כמו קסם בעיני. כשנהר קופא הוא נראה אחרת בכל פעם. אני זוכרת את עצמי הולכת בשלג ומתפעלת ממה שהוא יוצר. הצמחים שמכוסים לבן, העלים, הגבעולים שצומחים מתוך השלג. תמיד הרגשתי שזה כמו יצירות אמנות. לטייל בשלג או בקרח היה מבחינתי כמו לבקר בתערוכה.
"את העונות ואת תנאי מזג האוויר אני מחברת אסוציאטיבית עם הרגשות שהיו לי באותו הזמן. מפולת שלגים, למשל, מזכירה לי תקופה שבה הייתי בודדה מאוד. ותמיד הכי אהבתי את החורף, כי אני אוהבת גשמים ורוחות ואני אוהבת שהם משתלבים ויוצרים סערה. פה בישראל קצת קשה לי להבדיל בין העונות. יש תחושה שכל השנה היא כמו קו אחד ארוך, שטוח, ותמיד לוקח לי רגע להבין באיזו עונה אנחנו נמצאים".
אל המעבדה לאמנות היא הגיעה אחרי שנתקלה ברשת בקול קורא בחורף שעבר. "הגעתי לישראל וניסיתי להכיר דברים חדשים, למצוא הזדמנויות חדשות. הגשתי הצעה לקול הקורא והתקבלתי, ובאביב כבר התחלתי לעבוד עם שרון על התערוכה. ידעתי שזו תהיה תערוכה שתציג קרמיקה ותעסוק בקרמיקה, אבל הקונספט התחדד עם הזמן. "עם הזמן הבנתי שאני פשוט צריכה להתמקד במה שאני הכי אוהבת – בטבע. בטח עכשיו, כשאני במקום אחר לגמרי, ובטח כשאני מתגעגעת כל כך לטבע ברוסיה. הסדק שנוצר בפורצלן הזכיר לי את הקרח שנסדק על הנהר, וזו הייתה נקודת המוצא שלי לשאר העבודות".
במרכז חלל התערוכה ניצב שולחן ארוך שהוא מעין סדנת עבודה. עליו היא ממשיכה גם תוך כדי ימי התצוגה להתנסות בחומר ולחקור אותו, דבר שעלול ליצור שינויים קטנים בתערוכה עצמה. מסביבו מסודרים שולחנות נוספים שעליהם מוצגים האובייקטים הקרמיים – כל אחד מהם מתאר התרחשות כלשהי או מוטיב בטבע: עננים, גשם, שלג, נהר קפוא, הרים, ואפילו אדמת מדבר.
את תהליך העבודה על כל אחד מהאובייקטים מתחילה גוסבה ברישום, סקיצה גרפית שבאמצעותה היא מתכננת את היצירה. במיצב העננים מוצבות שתי שורות של אובייקטים דמויי עננים, חלקם מונחים על השולחן וחלקם כמו מרחפים באוויר באמצעות חוטים שקופים. בין שתי השורות מחברים חוטי ברזל שמדמים גשם, ומנורה שמוצבת על השולחן יוצרת צלליות יפהפיות שלהם על הקיר שמאחור. "יצרתי בכוונה עננים שנראים קצת כמו סלעים או אבנים, וחיברתי ביניהם כי אני אוהבת שיש משהו שמחבר בין השמים לקרקע".
בעבודה אחרת מדמה גוסבה את גלי הים המתנפצים, ומנורת השולחן מייצרת תאורה דמוית שקיעה. את הגלים היא יצרה ממשטחי חומר דקים ושטוחים, שבשריפה הראשונה התעגלו וקיבלו צורה של גל, והזיגוג החלקי עליהם יוצר אפקט של מים ומשווה להם מראה רטוב. אחרי שהתנסתה בשריפה שנייה והבינה שהיא משטיחה אותם בחזרה והם מאבדים את הצורה שלהם, היא יצרה עבורם כלי עזר קטנים שישמרו על הצורה במהלך השריפה. כשהקימה את התערוכה החליטה לצד ה"גלים" להציג גם את הכלים הקטנים, שנראים קצת כמו גלים בעצמם.
העבודות עשויות מאבנית ופורצלן – חומר שלמדה לעבוד איתו לראשונה בסטודיו של דבורקין. גוסבה עובדת עם החומר הקרמי בצבעו המקורי, ולא מערבבת אותו עם פיגמנטים או מזגגת אותו בזיגוגים צבעוניים, מה שהופך את האווירה בתערוכה לשקטה והרמונית. התאורה שנוצרת באמצעות מנורות השולחן מחזקת את התחושה שאף שהחלל הוא חלל מעבדה, נוצר בו חיבור עם הטבע.
הצבעוניות היחידה בתערוכה היא במיצב שמורכב מהקרנה של תמונת נוף על הקיר ולפניה על השולחן עבודת פיסול בחומר שמתחקה אחרי הנוף עצמו. "את התמונה צילמתי עוד ברוסיה", מספרת גוסבה. "נסעתי עם חברים לטיול של יום אחד, נסיעה של שלוש שעות ברכבת ממוסקבה. לקחתי איתי חומר, וכשהגענו למקום ישבתי כשמסביבי רק הטבע ופיסלתי את הצורות השונות של הנוף. בכוונה בחרתי במקום שיש בו צורות מגוונות – גבעות, אגם, צמחייה. ישבתי במשך שלוש שעות ועבדתי, מה שהיה גם סוג של פרפורמנס. הפסל שפיסלתי אז נותר ברוסיה, ולרגל התערוכה שחזרתי אותו ויצרתי אחד חדש על בסיס תמונת הנוף הקיימת".
לצד אותו שולחן עבודה ארוך החליטה גוסבה לתלות על אחד הקירות את רישומי ההכנה לחלל שיצרה טרם ההקמה. "אני אוהבת קרמיקה אבל אני אוהבת גם גרפיקה", היא אומרת. "לפעמים אני גם משלבת בין שתיהן. יש לי סדרות קודמות של כלים קרמיים שציירתי עליהם רישומים גרפיים. בזמן ההקמות הבנתי שאם אני מתייחסת לתערוכה כאל הפורטרט העצמי שלי, ואם אני מתייחסת לעצמי כאמנית מולטי-דיסציפלינרית שמפסלת ומעצבת סטים, אז הרישומים חייבים להיות חלק ממנה. גם למדי העבודה שהחלטתי לתלות על הקיר בכניסה לחלל אני מתייחסת כסוג של דיוקן עצמי. זו החליפה שבה אני משתדלת לעבוד, כי כבר הרסתי בעבודה את רוב הבגדים שלי. מבחינתי זו כמו קבלת פנים לתערוכה, הדבר שמציג אותי הכי טוב ומציג אותי בפני המבקרים בה".
את טקסט התערוכה התלוי על הקיר כתבה גוסבה באנגלית ולצידו מופיע התרגום לעברית של שרון תובל. "אין מילים בחלל התערוכה בכלל, ורציתי לנסח כמה דברים על הרעיון של התערוכה, על הטבע ועל הדימויים. זו תערוכה אישית, אז שמחתי ששרון הציע שאכתוב חלק מהטקסט שלה בעצמי. הוא מסתיים כך:
'החומר מאפשר לי לחזור אל ביתי,
לטבע אליו אני מתגעגעת,
וגם להבין טוב יותר את המקום החדש,
בו אני איתי.
עכשיו אני מכילה שני עולמות: שדות של שלג וגלי ים חמים'".
"חקירה קרמית. טבע" – אליזבטה גוסבה, המעבדה לאמנות, תל אביב-יפו
אוצר: שרון תובל
נעילה: שבת, 23 בדצמבר 2023
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
