עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

פואמות

אגרטלים 

Placeholderעם הזמן החלה החנות למכור גם מתוצרתם של מפעלים ישראליים אחרים, למשל "בית היוצר". המפעל והחנות נסגרו בשנת 1996, ודב נפטר בשנת 2004. צמד האגרטלים משתייך לטיפוס Ranftbecher, "גביעי צמיג", על שם התפיחה דמוית הצמיג שבבסיסם. בגביעים מוקדמים הצמיג מובחן ותפוח ביותר, אך הוא קיים גם בגביעים צנועי-צמיג מעין אלו. העיטור עשוי אמייל וזהב בטכניקה האופיינית לזכוכית ונציאנית, אף שהאגרטלים נוצרו בצ'כיה ועוטרו בישראל. את אבקת האמייל מערבבים בנוזל צמיג ושומני שנשרף לאחר מכן ומניחים בעזרת מכחול, והזהב הוא עלה זהב, צבע או אבקת זהב מעורבת בכספית. דב ינוביץ ידע היטב את מלאכת עיטור הזכוכית באמייל ובזהב, והביצוע המצוין מעיד שהיה מיומן במלאכתו, אלא שבשנות ה-80 של המאה ה-20 הסגנון הזה כבר לא היה מבוקש בשל שינוי טעמו של הציבור, חילופי האופנה וחלוף הזמן."ארטיס" לא הצטיינה באיקונוגרפיה ישראלית או במקוריות: את הפורצלן עיטרה לרוב בדקאלים (הדפסים) מהסוג המופיע על כלי נעמן ועל כליהם של יצרנים גרמניים. מפה לאוזן מסופר כי הדקאלים יובאו מגרמניה בזול במסגרת הסכם השילומים ונמכרו ליצרנים מקומיים. דב ינוביץ היה בעליה בשותפות של חברה בשם "ארטיס בית חרושת לליטוש זכוכית בע"מ", שנוסדה בסוף שנות ה-40 וייבאה כלי זכוכית ופורצלן מצ'כוסלובקיה ומיפן. בבית המלאכה שברמת גן עיטרו את הכלים ומכרו אותם לקהל זעיר-בורגני שחיפש כלים אירופיים. במכתב למערכת "קול העם" בשנת 1952 התלונן מזכיר ועד הפועלים נסים לוי על השיטה הפוגעת קשות בתעשיית הזכוכית המקומית וגוזלת מהפועל הישראלי את פרנסתו. על הרצון להשתלב בשפה החזותית המקומית מעיד סמליל החברה, שהורכב מהמילה Artis ומעליה שלושה ניצני רימון. השימוש במוטיב הלקוח מהמילון האיקונוגרפי היהודי-ישראלי מעיד על מודעות למתרחש בשדה התרבות החומרית המקומי. החברה אמנם לא ייצרה בישראל ועיטרה בשפה אירופית, אך הניסיון לדבר בשפה המקומית – ולו רק בסמליל – ניכר. העיר ונציה הייתה יצרנית הזכוכית החשובה באירופה בזכות זכוכית סודה מסוג קריסטלו (cristallo) השקופה והיפה שאופן ייצורה נשמר בקנאות. תקופה של חוסר יציבות באמצע המאה ה-16 דחפה אמני זכוכית להגר מוונציה לרחבי אירופה, ואיתם היגרו נוסחאות הזכוכית והשיטות לייצורה, עד שבסופו של דבר איבדה ונציה את הבכורה בסחר הזכוכית האמנותית.דב ינוביץ נולד בשנת 1912 בעיר חוסט ועבד במרכזי זכוכית חשובים ברחבי צ'כוסלובקיה – קריבסקה (Chribska), מורבסקה אוסטרבה (Moravská Ostrava) ונובי בור (Nový Bor). לאחר השואה שב לתעשיית הזכוכית, אולם בשנת 1949 נדרש להצטרף למפלגה הקומוניסטית, ומשסירב, פוטר מהעבודה באשמת חבלה ועלה לארץ. מפעל "ארטיס" וחנות המפעל ישבו תחילה בתל אביב, ובראשית שנות ה-50 עברו לרמת גן, לרחוב המעיין 12, קרוב לבורסת היהלומים ולמפעל "עלית". במדורי הדרושים בארכיון עיתונות יהודית היסטורית אפשר למצוא הצעות עבודה מטעמה של "ארטיס" לאמנים זריזים ומוכשרים לעיטור זכוכית וחרסינה. אוסף הנשיא בן-צבי כולל את המתנות שקיבל הנשיא מאזרחים, מדיפלומטים ומראשי מדינות, ואת החפצים והרהיטים מביתו. צמד אגרטלי הקריסטל שבאוסף מתנות הנשיא אינו חתום, ולא היה ידוע עליו דבר פרט לתיאור הבסיסי שלו ברשימת המתנות. ידיעה בעיתון משנת 1954 על מערכת זכוכית וחרסינה שצייר דב ינוביץ והעניק לנשיא הולידה מסע תגליות על האיש ועל המפעל שהקים. מעט כלי "ארטיס" צצים מפעם לפעם באתרי המכירות הפומביות ובאוספיהם של המשוגעים לדבר. מרבית הכלים בשוק הם כלי פורצלן מעוטרים בפרחים, לעיתים רבות לצד פס זהב.

דימוי: שני אגרטלי ארטיס. צילום: אלומה פישמן

מיזם "ארץ חפץ" הוא מיזם מורשת מוזיאלי שמנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן-צבי. המיזם עוסק ברישום ובתיעוד חפצי מורשת בבתי אוסף, והאוסף הראשון שנרשם במסגרת המיזם הוא אוסף הנשיא בן-צבי, שנשמר במתחם בית הנשיא ההיסטורי מאז ייסוד יד בן-צבי אך מעולם לא נרשם על פי תקן מוזיאלי. מאמר על אודותיהם הופיע באתר המיזם, כאן.

רות עיטם־פכטוביץ – רשמת מיזמי תיעוד וחוקרת חפצי מורשת במחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד, יד יצחק בן-צבי

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.