בשנים האחרונות נראה שיותר ויותר אמניות ואמנים ישראלים מתחומים שונים כמו ציור ורישום נמשכים למלאכה הגופנית כל כך של הקרמיקה ולאפשרויות האמנותיות הגלומות בחומר.
"החיבור לקרמיקה הגיע דרך סבתא שלי", מספרת האמנית דנה יואלי. יואלי, בוגרת התואר הראשון והשני במחלקה לאמנות בבצלאל, החלה את דרכה בציור וברישום אך עוסקת במהלך השנים במגוון רחב של פרקטיקות, ובהן גם מיצב וצילום. "סבתא שלי, אגי יואלי (1921-2018, ר"ב), הייתה קרמיקאית, ובתור ילדה ממש נגעלתי מחומר. זה נראה לי כמו בוץ. המון שנים הייתה לי הסתייגות מהחומר הזה, ואני ממפה אותה לפי כמה צירים: הראשון הוא הציר האינטואיטיבי, העובדה שמדובר בחומר שמעורב בו לכלוך, חוסר שליטה, כזה שצריך לעבור המון תהליכים. השני הוא הציר שבו מתחת לפני השטח תמיד נמצאת סבתא שלי, דמות מיתולוגית שקשה היה להתקרב אליה. היה לי תמיד ברור שקרמיקה היא הזירה שלה ולא שלי, ושאני פונה לציור או לרישום. גם הפסלים הקרמיים הקטנים שאני עושה היום קשורים למסורת של ציור. הציר השלישי היה זה שלפיו קרמיקה היא לדודות, ריפוי בעיסוק, יצירה של מתנ"ס. שלושת הצירים האלה מבהירים למה נרתעתי מהקרמיקה כל השנים, אבל אולי הם גם מסבירים למה אני עוסקת בה עכשיו".
אז איך התחברת אל החומר בכל זאת?
"החיבור הגיע מתוך הביוגרפיה הפרטית שלי ולא בגלל מעמדה של הקרמיקה בעולם האמנות בימינו – סבתא שלי נפטרה והשאירה לי את הסטודיו שלה בתל אביב, משם אני עובדת היום. פרט לכמה שיעורים שעשיתי על אובניים, שעליהם אני בקושי עובדת, אני לומדת הכול לבד, וגיליתי שטוב לי ללמוד דברים חדשים באופן עצמאי. בצורה הזו אין לי לכאורה איזו מסורת שאני צריכה לכבד, אני לא 'פושעת' בחומר ויכולה לעשות מה שאני רוצה. המסורת מביאה ידע ומיומנות, אבל היא יכולה גם להוות מכשול. בלימודי ציור, לדוגמה, משננים בשלב די מוקדם ששמן מציירים רק'gras sur maigre' , כלומר צבע 'שמן' תמיד יבוא מעל צבע 'רזה'. מעולם לא עלה על דעתי לעבוד אחרת. ברגע שאת יודעת שיש דברים שלא עושים, את לא תיגשי לשם, ומערכת שלמה של התנסות וחידוש יכולה להיעלם. כשאין שום רקע טכני – שזה היה המצב שלי בקרמיקה בכלל ובפורצלן בפרט – גם אין תחושה של פרות קדושות אלא רק סקרנות ועניין. המחשבה ללמוד טכניקה חדשה הופכת למחשבה מלהיבה, לא למחשבה מאיימת. המתיחה של החומר אל הגבול שלו היא סוג של ספורט אמנותי. ובנוסף לזה סבתא שלי כבר מתה, אז זה מאוד משחרר".
לאט לאט מצאה את עצמה יואלי מתעסקת בעיקר בפורצלן. "לא ידעתי שאפשר לפסל בפורצלן", היא אומרת. "במשך הרבה שנים היו תלויים אצלי על הקיר בסטודיו צילומים של מיניאטורות ופיגורינות מפורצלן כהשראה או מחשבה על האופן שבו התרבות מעבירה דימויים מחרידים כל מיני תהליכים של עידון, כדי שיוכלו להפוך לאובייקטים. במקרה הזה סצנות ציד מאוד עניינו אותי. התחלתי בפיסול נושאים דומים בחומר פולימרי ובחומרים אחרים, שרציתי שיידמו לפורצלן. אני אוהבת את זה שחומר מגיע עם כל המטען התרבותי שלו. במקרה של הפורצלן מדובר בקשת ענקית של רעיונות, שבסופו של דבר נוגעים באופן שבו בני האדם ממשטרים את המרחב שלהם, שולטים בטבע ובעולם ומציגים אותו לראווה. בפורצלן האירופי גם אפשר לראות בסצנות עצמן הדגמה מצמררת לאופן שבו אפשר להפוך זוועה לדקורציה. יש בו אספקט אירופי קלאסי כי הוא הובא מסין, כמו המון מותרות של המערב. והוא גם הכי לבן שיש, מטאפורה מושלמת לטוהר וצחור. הוא מבהיק וקר וגם מפונק ושביר".
לפני שנה קנתה יואלי תנור. "מאז העיסוק שלי בקרמיקה נעשה משמעותי הרבה יותר", היא אומרת. "הצלחתי מעבר לציפיות ושאבתי מזה המון שמחה, ואני בכלל לא צינית לגבי זה – זו הפתעה אמיתית עבורי". עבודות הפורצלן של יואלי נעות על הציר שבין הפיגורטיבי למופשט. "בדרך כלל הדימוי מגיע ממחשבות בסטודיו", היא מסבירה. "זה יכול להיות דימוי של לב של לווייתן או טירה שביקרתי בה בבוואריה או אסטרואיד. החומר הזה הוא באמת כמעט אורגני, לפעמים אני ממש לוחצת אותו ביד ומה שנשאר עליו הוא התבנית הכי קדמונית של לחיצת היד שלי, כמו איזו השארת חותם. בעבודות אני מנסה לחבר בין דברים שקורים בתרבות לדברים מופשטים יותר. השריפה של החומר ב-1,200 מעלות בתנור היא מבחינתי ליבת העולם".
אחד הדברים שמשכו את האמן אלעד רוזן לעסוק בקרמיקה הוא העובדה שמדובר בחומר לא מוכר. רוזן, גם הוא בוגר התואר הראשון והשני בבצלאל ומגיע מפרקטיקה רבת שנים של ציור, הציג לאחרונה בבית בנימיני את תערוכת היחיד הראשונה שלו שכולה בקרמיקה – "הנמנע השלישי" (שאצר תמיר ארליך). "התחלתי את העיסוק שלי בקרמיקה בטכניקה מאוד פרימיטיבית, מה שנקרא בלשון העם 'נחשים' או בשפה המקצועית 'חוליות'.
בהמשך הגעתי לרזידנסי בבית בנימיני, שם נכנסתי לתוך עולם של יציקות והרגשתי הדרת כבוד. למדתי מכל מי שעבד איתי וסביבי, והיום את היצירה עצמה אני עושה לבד בסטודיו שלי ומגיע לבית בנימיני רק בשביל השריפה. אני חושב שאחד הדברים שמשכו אותי לחומר הזה היה העובדה שהוא מאוד מתאים לשפה שלי מלכתחילה. אם, למשל, משהו נסדק או יש איזו פאדיחה בגלזורה, זה ממש לא סוף העולם מבחינתי. אני מכיר קרמיקאים שמבחינתם זה אומר שהפסל לא הצליח, אבל אצלי גם בציור יש פתח לדברים לא צפויים, ואם משהו לא מתוכנן קורה, אני זורם איתו, רץ איתו".
בתערוכה האחרונה יצר רוזן עשרות פסלים של תותים אנושיים שנלחמים זה בזה כמו בשדה קרב. את הדימוי של התותים האלה, שקיים אצלו כבר די הרבה שנים בציור על קנבס, הוא העביר לדיקט ואז ליציקת חומר. "הרבה פעמים השאיפה שלי היא שהציורים שלי 'יבלעו' את הצופה. העבודה בקרמיקה מאפשרת לי לצאת החוצה מהדו-ממד, והצופה באמת נבלע בתלת-ממד הזה של התותים".
זה חומר שתמשיך לעסוק בו בהמשך?
"כן. כרגע אני לא עובד על עבודות קרמיקה, אבל אני מאמין שזה לגמרי שם, בטח עם הטכניקה החדשה של היציקות, וכנראה שעוד אחזור להשתמש בזה".
בחודשים האחרונים מצאה את עצמה גם האמנית זויה צ'רקסקי מתנסה בקרמיקה. צ'רקסקי, אולי האמנית הישראלית המצליחה ביותר בימים אלה בארץ וגם בחו"ל, עסקה בעבר הרחוק בפיסול אבל לא בקרמיקה. בעשר השנים האחרונות היא מציירת – בעיקר בשמן על בד אבל גם בטושים ובחומרים נוספים. "לפני כמה שנים עשיתי חוג קדרות", היא מספרת, "ותמיד רציתי לחזור לקרמיקה. אני לומדת עכשיו בבית בנימיני בקורס עם הקרמיקאית רעות רבוח. הגעתי לשם אחרי שראיתי את פסלי הקרמיקה של אלעד רוזן וזה עשה לי חשק". לעבודות הקרמיקה הנוכחיות שיוצרת צ'רקסקי יש שפה משותפת עם הציורים שלה. "הפסקתי לפסל בעבר כי כבר לא היה קשר בין הפסלים לשפה שלי. הם היו מושפעים מצעצועים, מדמויות פופ ועוד. עכשיו אני מרגישה שמצאתי שפה שמדברת עם שאר העבודות שלי. את הסקיצות לעבודות הקרמיקה אני יוצרת קודם כול בציור".
את מרגישה אחרת כשאת עובדת עם חומר שהוא לא בשליטתך המלאה?
"אה, זה עדיין בשליטה שלי ברמה גבוהה מאוד", צוחקת צ'רקסקי. "אני לא שופכת כל מיני דברים. אני בונה פסלים ורוב הזמן יודעת מה תהיה התוצאה הצפויה".
לפני כשנה הציג האמן גיל יפמן את תערוכת היחיד "שייסע" בבית בנימיני, גם היא תוצר של רזידנסי שלקח בו חלק במקום. יפמן הוא אמן רב-תחומי, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, שהעיסוק בקראפט אינו זר לו.
במהלך השנים הוא יוצר מיצבים עשויים טקסטיל וסריגה, ובתקופה האחרונה גם יוצר לא מעט בלֶבֶד. אבל התערוכה הזאת היא ההתנסות הראשונה שלו בקרמיקה. "אני בן אדם מאוד מעופף, ולכן ריתק אותי ומשך אותי לעבוד עם חומר, עם אדמה, עם משהו שקיים כבר משחר האנושות", הוא אומר. "עוד בזמן הלימודים בבצלאל הייתי תמיד פוזל לכיוון המחלקה לעיצוב קרמי. כששלומית באומן (שגם אצרה את התערוכה. ר"ב) הזמינה אותי לרזידנסי, הרגשתי כאילו תפילותי נענו".
יפמן מספר כי יש עבודות שכבר יצר לפני כן בטקסטיל, והעבודה בקרמיקה קירבה אותו מבחינה מושגית למקור. כך למשל בפסלי שיני הזהב שהוצגו בתערוכה. "היו לי שיניים מטקסטיל, אבל בנייה שלהן מקרמיקה כבר מזכירה תחליפים מציאותיים כמו שיניים תותבות. זה אומנם לא אותו החומר שמשתמשים בו, וזה לא אותו ציפוי זהב, אבל זה דומה. גם השימוש שלי בחומר שחור יכול להצביע על איזה סוג של ריקבון או עששת. והוא גם עבד כל כך יפה עם הזהב".
במקביל לפסלי השיניים יצר יפמן עבור התערוכה פסל אחד גדול של תולעת. "היא הייתה עשויה כולה חוליות של חומר ממוחזר, של שאריות או עבודות שנשברו, וזה העניק לחומר הזה גם סוג של היסטוריה. החוליות הן דימוי משותף גם לתולעת וגם לעבודה הקרמית. מעבר לזה התולעת היא יצור שהוא גם רב מיני וגם רב מגדרי, היא נמצאת גם מחוץ לגוף שלנו וגם בתוכו, וכשאנחנו מתים היא זוחלת ואוכלת אותנו. היא מסמלת משהו בין חיים למוות, בין פריון לכיליון. גם כל העניין הזה של התנור הוא אלמנט שואתי קצת, וזה התחבר לי לנושאים שאני מתעסק בהם בשוטף".
את ההתנסות, שהוא מקווה שעוד יהיה לה המשך, מסכם יפמן כמאוד בלתי אמצעית. "הרגשתי כמו במשפחה. הייתה לי עזרה טכנולוגית ועזרה הדדית, ומצד שני עשיתי את זה ממקום מאוד אינדיבידואלי. התהליך היה לי מרתק גם מבחינה טכנית. גם הדברים שהתחרבשו יצאו נורא יפה. זה כיף ליצור במין ענווה, בתהליך שיש בו הרבה דברים שיודעים והרבה דברים שלא יודעים. החומר הוא זה שמחליט".
גם האמן הרב-תחומי אורן פישר עושה בימים אלה צעדים ראשונים בעולם הקרמיקה. פישר מגיע מציור, מסטריט ארט, מרישום, מפיסול, מקולאז' ומווידיאו, אבל עד עכשיו קרמיקה לא הייתה על הפרק. "אני ממש בחיתולים", הוא אומר. "אין לי הרבה ניסיון בעצמי. אבל כן יש לי איזה חזון להקים רזידנסי, להזמין אמנים ולאצור להם תערוכות קרמיקה". את הרזידנסי והתערוכות הוא מתכוון לקיים בחלל של "חובות הלבבות" – מקום של אמנות, אוכל וקרמיקה בשכונת שפירא בתל אביב – יחד עם סיוון דיין שהקימה את המקום.
על המשיכה העכשווית לעסוק בעצמו בקרמיקה הוא אומר, "אני מגיע לאמנות הרבה פעמים ממקום של ריפוי ושל עבודה שהיא יותר קראפטית. זה עוזר לי לרפא את עצמי, כמו מדיטציות של מגע עם חומר. התהליך שעוברים עם החומר מאוד מדבר אלי. כמו באפייה יש בו את גורם ההפתעה. הוא משתנה. מעבר לזה אני מרגיש שזה קצת כמו לשחק בבוץ או בארגז חול שהיינו משחקים בו כילדים. הרצון הזה לשחק לא באמת עובר כשאנחנו מתבגרים, אנחנו רק יודעים להחביא אותו. עם החומר זה מצליח לעלות ולבצבץ".
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
