את הקרמיקאי והסופר הבריטי אדמונד דה ואל (Edmund de Waal) פגשתי לראשונה באירוע שהתקיים במסגרת התערוכה "אנחנו חיים כאן, לנצח עוזבים" ("we live here, forever takingleave") באחוזת ואדסדון שבמחוז בקינגהמשייר, אנגליה. את האירוע קיימה משפחת רוטשילד לציון הגעתן הקרבה לישראל של שלוש מהעבודות שהוצגו בתערוכה, וההיכרות הזאת בינינו הובילה לביקור בסטודיו שלו במערב נורווד שבדרום לונדון.
בהתאמה מושלמת ליצירותיו, המרחב שבו הוא יוצר צבוע כולו בלבן, והחלל הבוהק שטוף השמש מעניק נופך חלומי ותחושה כאילו אני ניצבת בתוך אחד ממכלי הפורצלן שלו. דה ואל, שמוביל אותי אחריו בצניעות רבה, מספר שהבניין היה פעם מפעל לייצור תחמושת ומצביע על עבודות בשלבים שונים של עשייה המפוזרות בפינות הסטודיו: סקיצות נייר עדינות על הקירות, צורות רחבות ודקיקות בתהליכי ייבוש שנעשו על אובניים, פיסות פורצלן זעירות שרופות ומכוסות זהב, כלי אובניים שהכין כשהיה קדר צעיר הממתינים לאיסוף עבור מוזיאון ויקטוריה ואלברט, פינת ספרים ובה ציור שמן פלמי שחור כמעט לגמרי, עבודות קרמיות עכשוויות דמויות סכינים שקיבל באחד ממסעותיו במזרח הרחוק ועוד.
דה ואל פרץ לתודעה הציבורית בשנת 2010 עם השקת ספרו "הארנבת עם עיני הענבר" שהפך לרב מכר. הספר עוסק במסע גילוי אילן היוחסין של משפחתו, שהחל במפגש עם פסלונים יפניים מסורתיים בשם "נֶצקֶה" (Netsuke) שירש מדודו. דה ואל גדל כבן לאיש דת אנגליקני מכובד והוא צאצא למשפחת אפרוסי (Ephrussi), שושלת בנקאים יהודים מאודסה שכל רכושם וכספם הוחרם על ידי הנאצים. בני המשפחה הבודדים ששרדו נפוצו לכל קצוות תבל ללא זיקה מהותית למורשת היהודית שהייתה. יצירותיו של דה ואל נקשרות באדיקות לעיסוקו באוספי ארכיונים, בכתבים ובטקסטים היסטוריים שהם עדות לחיים שהיו, ואותם הוא מבטא בפואטיות בחומר ובצורה.
דה ואל, שביקר לראשונה בישראל בשנת 2015 בכנס במוזיאון ישראל, יגיע במהלך שנת 2023 להתקין את עבודותיו בתצוגת קבע בבניין החדש של הספרייה הלאומית [1] בירושלים. בראיון איתו הוא מספר לי: "אני מאוד מתרגש לקראת הביקור בירושלים. מתוכננות לי כמה הרצאות בימים הראשונים. כשהייתי בישראל בפעם הקודמת לפני שמונה שנים, פגשתי המון אנשים – סופרים, אמנים, אקדמאים – ובקושי ישנתי, ואני מחכה לא לישון שוב".
[1] את הבניין החדש של הספרייה הלאומית תכנן משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון, והוא שוכן בקריית הלאום בירושלים, בסמוך למוזיאון ישראל. המבנה הוקם בתמיכת משפחת רוטשילד באמצעות קרן יד הנדיב, משפחת גוטסמן מניו יורק, המדינה והאוניברסיטה העברית.
העבודות שיגיעו הן "סוכה" (Sukkah) ו"תהילים ד'" (Psalm IV) הקנוניות ועבודת הקיר "ספריית הגלות" (library of exile), שנעשו בשנת 2019 לביאנלה לאמנות בוונציה ונוגעות בנושאים של שייכות, אובדן וגלות. העבודות "סוכה" ו"ספריית הגלות" (עבודת קיר) נתרמו לספרייה על ידי דה ואל עצמו ואילו את "תהילים ד'" תרמו אילן ומלינדה וינגייט (Ealan and Melinda Wingate). אילן וינגייט הוא מנהל גלריית גגוזיאן (Gagosian) הבריטית, המייצגת גם את דה ואל.
התרומות הנדיבות האלה הן פרי הקשר החם שנרקם בין דה ואל לספרייה לאחר ביקורו בישראל. בשיחה עם יגאל צלמונה, היועץ של הספרייה לענייני אמנות ותערוכות, הוא מספר לי שהקשר עם דה ואל החל ביוזמת אנשי הספרייה הלאומית (ובהם צלמונה. נ"צ') בביקורו בישראל ב-2015. בביקור הזה הם פנו אליו בהזמנה לבקר בארכיוני הספרייה ולהתרשם מאוסף הספרים של כותבים יהודים: "הראינו לו את המכתבים המקוריים של ולטר בנימין, של גרשם שלום ועוד…" מספר צלמונה. "הוא נורא התרגש, החזיק את המכתבים ביד וישב שם שלוש שעות."
כעבור ארבע שנים, בשנת 2019, נערך סימפוזיון גדול בביאנלה לאמנות של ונציה בנושא ספרות של מהגרים וספרות בסכנה. הספרייה הלאומית הוזמנה להשתתף בו, וצלמונה דיבר שם על הנושא של שריפת ספרים. באירוע השתתף גם דה ואל שהוזמן כאמן, וצלמונה, שזה מכבר ביקש להציג עבודות של האמן בספרייה הלאומית, יזם עימו פגישה אישית: "סיפרתי לו על הספרייה ואמרתי לו שאנחנו רוצים את העבודות שלו, אפילו שבשלב ההוא עוד לא יכולתי לדמיין את חללי הספרייה בשלושה ממדים," מספר צלמונה. "הוא התלהב מעצם האפשרות ליצור עבודות לספרייה. הספרייה הלאומית היא מעין מקלט של כתבי יד. היא עוסקת בין השאר בנושא הגירה והצלה של יצירות טקסטואליות, חלק גדול מהן מתקופת השואה, והעבודות של דה ואל מתאימות כיוון שהן עוסקות בספרים, בספרות ובמשפחה שלו."
במקביל יצרה הספרייה קשר עם הפילנתרופ אילן וינגייט. הפנייה אליו שימחה אותו, והוא החליט לתרום את העבודה "תהילים ד'" שהייתה בבעלותו. מאוחר יותר הודיע דה ואל כי גם הוא יתרום שתי יצירות, "סוכה" ו"ספריית הגלות" כדי שלספרייה תהיה יותר מעבודה אחת באוסף. צלמונה מספר על הרעיון שמאחורי הצגת עבודות אמנות בספרייה: "הספרייה היא לא מוזיאון שנועד להציג יצירות אמנות או בית פרטי שמקושט באמנות. רצינו להביא יצירות אמנות שמהדהדות את הערכים של הספרייה, מנהלות דיאלוג עם הספרייה עצמה ומנסות ליצור מישור נוסף של פרשנות למה היא ספרייה בכלל, ומה היא הספרייה הלאומית בפרט".
עבודותיו של דה ואל שיוצגו בספרייה החדשה נוצרו עבור הביאנלה לאמנות בוונציה ב-2019, [2] והן חוקרות את מערכות היחסים בין אמונה, היסטוריה ועקירה, תוך התעמקות של דה ואל בטקסטים ארכיונים מהעולם היהודי ושימוש בהם. העבודה "סוכה" היא אחת מתוך אוסף עבודות שהציג דה ואל במסגרת פרויקט שעסק בטקסטים על חיי היהודים שכונסו בגטו ממדינות מוצא רבות. העבודה הוצגה לראשונה בבית הכנסת קנטון סקולה (Canton Scuola) בגטו בוונציה שהוקם ב-1516 והיה לאחד מהגטאות הראשונים בעולם.
[2] בביאנלה בוונציה הציג דה ואל שני פרויקטים גדולים תחת השם "תהילים" בשני חלקים שונים בעיר.
רבות מעבודותיו של דה ואל מציגות צילינדרים מפורצלן המסודרים בוויטרינות בקומפוזיציות מוקפדות הנדמות כמו מקצב מסתורי או צופן. העבודה "סוכה" נשענת על הטקסט המקראי ועל דימוי המבנה הארעי ששימש את בני ישראל בעת יציאת מצרים, מסע של נדודים והגירה. העבודה מורכבת מתשעה מבנים מלבניים צרים וגבוהים בהשראת מבני הגטו הצפופים. המבנים נראים כמרחפים מעל השולחן והם מכילים כלי פורצלן לבנים מוארכים שנשענות עליהם פיסות פלדה מוזהבת.
בריאיון ל"ג'ואיש כרוניקל" לפני שנה מספר דה ואל על העבודה ומתאר מבנים שבירים שנראים זמניים מאוד לצד "חגיגיות" של פיסות הזהב הלוכדות את האור ומשקפות אותו סביבן בחלל (Anthea, 2022). דה ואל מסביר על הבחירה בפורצלן והסגירה בוויטרינה: "מדובר בחומר שביר כל כך, בדומה לבני אדם… ולכן אני בוחר להגן עליו באמצעות הוויטרינות שאני מכין". הוא מוסיף: "בוונציה הוצגה העבודה בנקודה גבוהה מאוד בבית הכנסת ומשם עברה לתצוגה במרתפי קתדרלת קנטרברי (Canterbury Cathedral) הקדושה שבאנגליה, מקום נמוך וחשוך. עכשיו, בספרייה הלאומית, תמוקם העבודה בחלל המבואה שמוביל אל בית הכנסת (שהוקם בספרייה. נ"צ)". יש לציין כי לצד בית הכנסת הוקם בספרייה גם בית תפילה לכל העמים.
ספריית הגלות, מיצב, 2019, אטנו ונטו, ונציה. צילום: Hélène Binet & Fulvio Orsenigo
העבודות "תהילים ד'" ועבודת הקיר "ספריית הגלות" נעשו עבור מיצב שנקרא בעצמו "ספריית הגלות" (Library of Exile) והוצב באטנו ונטו (Ateneo Veneto), מוסד להפצת מדע, ספרות, אמנות ותרבות לקידום סולידריות חברתית בוונציה. מיצב זה היה ביתן שהכיל 2,000 ספרים מקוריים ומתורגמים של סופרים גולים, מאובידיוס (Ovidius) ועד היום, ועל הקירות היו כתובים שמות של ספריות אבודות, מאלכסנדריה בעולם העתיק ועד מוסול בעת החדשה.
"תהילים ד'" היא אחת מארבע ויטרינות שהוצבו בביתן בין הספרים, והיא מכילה כלי פורצלן ופיסות שיש ופלדה שמסודרים בקומפוזיציה המהדהדת את סידור הטקסט בעמודיו הראשונים. העבודה מבוססת על מבנה העמוד מהמהדורה הראשונה של התלמוד שנדפסה בוונציה בתקופת הרנסנס על ידי דניאל בומברג (Daniel Bomberg). מהדורה זו, שכללה את הפרשנויות השונות בצידי הטקסט, הייתה להדפסה הסדרתית הראשונה של התלמוד, והיא למעשה הגרסה שאנחנו מכירים עד היום ושהפכה לטקסט מכונן ביהדות. בריאיון ל"ג'ואיש כרוניקל" במאי 2019 סיפר דה ואל על הפרויקט: "זו הייתה הדרך שלי להתחבר למורשת היהודית שלי; תהילים תמיד היו חלק מחיי כשגדלתי בכנסייה" (Keren, 2019).
יצירותיו הלבנות והצחורות של דה ואל הולמות את הגוון הבהיר של הבניין החדש הבנוי משילוב של בטון לבן ואבנים לבנות צהבהבות שנחצבו ממצפה רמון, חומרים שיעצימו את האור הטבעי של המבנה כולו. העבודה "תהילים ד'" מתוכננת להיות ממוקמת על קיר בטון אדריכלי לבן במבואת הכניסה שמוליכה אל אולם הקריאה.
"להתקנת העבודה באתר ספציפי כמו הספרייה הלאומית בירושלים יש חשיבות רבה," אומר דה ואל. "המקום הזה הוא מרחב דינמי המכיל חללים מסוגים שונים: חדרי קריאה, חללים פרטיים וחללים ציבוריים שבהם מתקיימת סדרה של אינטראקציות מורכבות ביותר בין אנשים שמחפשים ספרים ונוברים בארכיונים… העבודה 'תהילים ד" תוצב בחלל הכניסה ותהיה חלק מהאינטראקציות האלה… העבודה עצמה מבוססת על הדפס מרהיב של טקסט קדוש ולצידו פרשנות, כמו קול נוסף המקיף אותו. זו בעצם חוויית הקריאה עצמה. אתה שומע שני קולות – הקול שלך והקול של הכותב. עבורי המיצב הזה עוסק למעשה במפגש בין פעולת הקריאה לפעולת הפרשנות".
העבודה השלישית שתיכלל באוספי הספרייה הלאומית אך לא תהיה בתצוגת קבע היא "ספריית הגלות" – עבודת קיר על אחד מהקירות הפנימיים במבנה הביתן "ספריית הגלות" שהוצג בוונציה. העבודה, הנקראת כמו שם המיצב, עשויה ממשטח פורצלן שכתוב עליו בעיפרון "library of exile". הכיתוב נראה כרישום חופשי ומהיר, שרבוט של מחשבה או הרהור ביומן אישי. העבודה הזאת שונה מעבודותיו המוכרות של דה ואל כיוון שהיא חד-ממדית ואינה כוללת את צורות הצילינדרים המוכרות. בעבודה זו משתמש דה ואל בפורצלן נוזלי, בפחם ובדפי זהב עדינים שמהם הוא מחלץ איכויות כמו רכּוּּת, שקיפות, טשטוש ושחיקה, המקנים ריבוד ויזואלי ועומק פואטי לפני השטח ולטקסט שנישא מעליהם.
כשאני שואלת על שילוב החומרים בעבודותיו, הוא מסביר: "כמו שראית בעצמך בביקור שלך, יש כאן בסטודיו הרבה מאוד חומרים וניסיונות שונים. רק היום למשל הצוות שלי ואני חיממנו וריקענו כסף ובדקנו את ההצבה שלו בסמוך לפורצלן. כל החומרים האלה חוברים יחד מסיבות שונות… הפלדה טהורה ומינימליסטית, השיש מביא איתו רכות ושקיפות עדינה, וכך גם הפורצלן והזהב. כשמפגישים ביניהם, מקווים שהם ידברו זה עם זה באלגנטיות מבלי להשתלט זה על זה או להתחרות זה בזה. צריכים לשחק עד שמוצאים את האיזון בין החומרים. הסטודיו הוא מרחב דינמי ומשתנה, ומאז הביקור האחרון שלך הוא כבר השתנה כל כך!"
עבודותיו של דה ואל, שנדדו בעולם תקופה ארוכה בתחנות שונות, עומדות להגיע לתחנה האחרונה בירושלים. אני משתפת אותו במחשבה על הסמליות של הדבר ושואלת אותו איך הוא מרגיש ביחס לזה. "הרעיון שהעבודות האלה יהיו בירושלים כל כך יפהפה ונפלא בעיני… עד עכשיו הן נדדו, ולכן אך ראוי שימצאו להן בית בירושלים. בעבודות עוברת כחוט השני היסטוריה משותפת של גלות, לא רק של יהודים אלא של קהילות רבות אחרות, שהיו וממשיכות להיות עקורות. אני לא יודע איך העבודות יתקבלו ואיך אני ארגיש או אגיב עד שאראה אותן שם, אבל אני כן יודע שספריות הן מקומות שמאפשרים מפגש ופתיחות מדהימה, כי אתה קורא בהן חוויות של כל כך הרבה אנשים אחרים ושומע כל כך הרבה קולות, ולכן התקווה שלי היא שהעבודות שלי יקבלו פרשנויות חדשות".
לקראת סיום הריאיון אומר דה ואל: "החיים היצירתיים שלי הם בעיקר דיאלוג בין כתיבה לעשייה, בין פורצלן לשירה. אני מקווה שהעבודות שלי יסבו עונג לאנשים, שהם ייהנו מהמפגש החגיגי והמיוחד ביניהן לבין הספרים. בעצם אין סיבה לא לחגוג את המפגש בין שני אלה בו זמנית".
נועה צ'רניחובסקי – חברת מערכת טקסטורה
מקורות:
David, Keren. "A new window on Venice’s ghetto life", The Jewish Chronicle, 2.5.2019.
Gerrie, Anthea. "Edmund de Waal addresses Jewish heritage in new collection of porcelain works", The Jewish Chronicle, 9.6.2022
