עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

חלב החלומות

מחשבות על אמנות ומלאכת מחשבת בביאנלה 2022 בוונציה

Simone Leigh, "Brick House", 2019. photo: Roberto Marossi

"חלב החלומות", כותרת הביאנלה בוונציה 2022, לקוחה משם ספרה של לאונורה קרינגטון (Leonora Carrington, 2011-1917), אמנית סוראליסטית שזכתה בהכרה ובהוקרה בין-לאומיות רק בשנותיה המאוחרות. צירוף המילים מרתק: חלב. חלומות. החלב – חומר דומם אך זורם ומשתנה, טעון אסוציאציות לנשיות – אימהות ונתינה – הופך לחמקמק, למעורפל – לחלומות. המשחקיות והריבוד בכותרת מרמזים על הגמישות, הפתיחות וההעזה הניכרת בביאנלה שאצרה ססיליה אלמאני (Cecilia Alemani). עמודי התווך שתחתם הניחה אלמאני את המסד הרעיוני של הביאנלה נוגעים לתפיסת ה"אנושי" ולשאלה אם ה"אנושי" משתנה בימינו. היחסים בין האנושי לטכנולוגי והקשר שלנו לכדור הארץ הוגדרו על ידה כנושאים המרכזיים בתערוכה הבין-לאומית, והם מהדהדים גם ברבים מהביתנים הלאומיים (הנאצרים על ידי המדינות השונות). נושאים אלו משקפים את רוח התקופה (ה-Zeitgeist): מודעות מוגברת לאקולוגיה בעקבות מגפת הקורונה העולמית (שהביאה גם לדחיית הביאנלה מ-2021 ל-2022), לשינויי האקלים שמופעם בולט, להבנה שחידדה תנועת ה-Me Too שגם במערב, ובוודאי ברחבי העולם, נשים עדיין מוחלשות והגזענות (שרצח גור'ג פלויד הציף) עודה כוח מרכזי בעיצוב המציאות.

Simone Leigh, "Façade", 2022. photo: Marco Cappelletti. Courtesy: La Biennale di Venezia

החלטותיה האוצרותיות של אלמאני מנכיחות נושאים אלו ומבטאות רוח שינוי: לראשונה בתערוכה הבין-לאומית בביאנלה אמניות הן רוב מכריע, 90% מכלל המציגים. לא פחות חשוב מכך הוא שהביאנלה לא חרתה על דגלה את העובדה הזאת, בדיוק כפי שבביאנלות קודמות ההטיה המגדרית הגברית לא היוותה כותרת. גם הרחבה וגיוון מנעד המדיה קיים אך אינו מוצהר. קרמיקה, עבודות סיבים וחבל ועבודות טקסטיל, כלומר קראפט, מוצגות לצד מה שנתפסו בעבר כאופני הבעה נעלים יותר. הכללת אופני יצירה אלו, רובם טכניקות משחר התרבות החומרית, מאפשרת התבוננות וחשיבה שאינן היסטוריות-לינאריות והיררכיות. אמצעי הבעה אלו זוהו במידה רבה (לא בלעדית) עם עשייה נשית ויצירה של קבוצות שלא הייתה להן גישה לחומרים יקרים. התפוצה הנרחבת של אופני יצירה אלו מתקשרת לנוכחות הניכרת של מיתוסים מתרבויות שונות בתערוכה. כך למשל חומר/קרמיקה מתקשר למיתוסים של בריאה בדתות שונות ברחבי הגלובוס.

Simone Leigh, "Last Garment", 2022. photo: Marco Cappelletti. Courtesy: La Biennale di Venezia

סימון לי (Simone Leigh), ילידת 1967, היא האישה השחורה הראשונה שמציגה בביתן הלאומי האמריקאי. היא יוצרת בעיקר בקרמיקה לצד חומרים מהצומח כמו חבלי רפייה, ובשנים האחרונות גם בברונזה. בתערוכתה "Sovereignty" (ריבונות) החומרים והטכניקות מעבירים מסרים לא פחות מהנושאים עצמם. משקל רב יש לשינוי שחוללה בחזית הביתן על ידי כיסוי גג המבנה הניאו פלדיאני ברפייה. הביתן האמריקאי שנבנה ב-1930 דומה מאוד לבית האחוזה של תומס ג'פרסון, הנשיא האמריקאי השני שהיה בעל עבדים. הכיסוי שלו בחומרי בנייה ממחוזות שונים באפריקה הוא בבחינת הצהרה על שינוי סדר היום שאליו מכוונת לי. בעוד שבירידים בין-לאומיים בעבר, במיוחד בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, סימנו גגות רפייה את הביתנים שבהם הוצגו לראווה הקולוניות של המעצמות כפרימיטיביות, כאן החומר מסמן את הכבוד המחודש לאדריכלות מסורתית ידידותית לסביבה ומזמן חשיבה מחודשת על מהי תרבות.

Gabriel Chaile. Photo: Roberto Marossi. Courtesy: La Biennale di Venezia. All works with the additional support of Barro Gallery, Buenos Aires; ChertLudde, Berlin; Ammodo

בפסליה האנתרופומורפיים של לי יש זיקה למסורות אפריקאיות ולדימויים היברידיים נפוצים. מרבית פסליה ההיברידיים משלבים בין דמויות נשיות שחורות לגופים שונים, במיוחד גוף וקנקן, או בין דיוקן לחלל אדריכלי בפסליה הגדולים. באופן אירוני, פסליה היפים מתייחסים גם ל-Blackamore – מסורת אובייקטים רוויים בגזענות המוכרים בתרבות האירופית והאמריקאית. מדובר באובייקטים שמחברים בין גוף לפונקציה (מברשת ניקוי, מאפרה, כלי מזיגה) ומבטאים חשיבה המצמצמת את הגוף השחור לכלי לשימוש אדוניו. האמנות של לי מאירה את הפער וההתנגשות בין המסורות האפריקאיות שבהן צירוף גוף ואובייקט נובע מתפיסה פלואידית של מציאות לבין עיוות דורסני ומשפיל של גוף.

Ali Cherri, "Of Men and Gods and Mud", 2022. Photo: Roberto Marossi. Courtesy: La Biennale di Venezia

ב-"Brick House", עבודתה מ-2019, העומדת במרכז הכניסה לקורדירי בארסנלה (Arsenale Corderie), עושה לי שימוש בלבני בנייה ליצירת פסל אישה שאת גופה מחליף מבנה מקומר, חלל המזכיר בקתה עגולה או איגלו. לי מתייחסת דרך החומר למבני מגורים שבונות נשים בצ'אד, בטוגו ובניגריה, אך גם לאדריכלות גזענית כמו מסעדה בדרום ארצות הברית שבה חלל ההסעדה הוא חצאית של מאמי סטריאוטיפית שהסועדים מחללים באופן סימבולי. 

מעניין לחשוב על הפיסול של סימון לי ביחס לתנורים/טבונים הענקיים שמציג גבריאל צ'יילה (Gabriel Chaile), יליד 1985, אמן ארגנטינאי ששורשי משפחתו אפריקאיים, ערביים ומהעמים הראשונים של אמריקה. הוא משתמש בחומר באופן שמתייחס למסורות אנתרופולוגיות ובמידה של הומור.  האנתרופומורפיזם בעבודותיו אינו מעורר בצופה כאב כמו בעבודותיה של סימון לי, אלא הוא פנטסטי, דרמטי ונרטיבי. תנורי הענק שהוא מציג הם חמישה דיוקנאות בני משפחה – סבתו מצד אימו, הוריו וסבו וסבתו מצד אביו. העשייה בחומר לא צבוע, צירוף של היום-יומי וצורות המתייחסות לאמנות פרה-קולומביאנית בגודל קולוסאלי, יוצרים אמנות מרשימה שנוגעת בחיים ובמיתוס: אפיית הלחם, פולחן אבות ואימהות ואלוהיות משתלבים למהות פיזית אחת.

[1] על פי המיתולוגיה היוונית, הטיטאנים הם האלים ששלטו בעולם לפני האלים האולימפיים, וכשנוצחו נכלאו בעולם תת-קרקעי כזיכרון מודחק או כתת-מודע.

Ali Cherri, "Titans", 2022. Photo: Roberto Marossi. Courtesy: La Biennale di Venezia

חיבור של אפיוני תרבות חומרית מוקדמת ומיתוסים עתיקים מרכזי גם בעבודות הטיטאנים[1] של אלי שרי (Ali Cherri), יליד 1976, אמן לבנוני, זוכה בפרס אריה הכסף לאמן צעיר בביאנלה השנה. העבודה כוללת שלושה פסלים העשויים טרה קוטה, עץ ומתכת וכן עבודת וידיאו בשם "Of Men and Gods and Mud" העוקבת אחר עובדים המייצרים לבנים בסכר בסודן. הבוץ, החומר והחיבור בין אדמה למים שממנו יוצרים אובייקטים מופיעים במיתוסים יהודיים ונוצריים, באפוס המסופוטמי (עלילות גילגמש) ובמיתוסים מצריים העוסקים בבריאה (ובמבול). פסלי ה"טיטאנים", שתי דמויות אנוש מכונפות וחיה עם ראש אנושי (מעין קנטאור), משמרים חספוס ועוצמה ראשונית.

Zsófia Keresztes, "After Dreams-I Dare to Defy the Damage". Photo: David Biro

עבודות הפיסול בגימור פסיפס של ז'ופיה קרסטש (Zsófia Keresztes), ילידת 1985, שמוצגות בביתן ההונגרי, הן מעין הכלאה בין אמנות פסיפס ביזנטית, אר-נובו של סוף המאה-19, דימויים סוריאליסטיים וזיכרון עבודות של גאודי. במיצב "After Dreams — I Dare to Defy the Damage" נקודת המוצא של  קרסטש הייתה ספרו של הסופר היהודי הונגרי אנטאל סרב "מסע לאור ירח", שגיבורו נוסע לרוונה שבאיטליה לחזות בפסיפסים הביזנטיים המרהיבים מהמאה השישית. בעבודות העכשוויות שלה צורות פלואידיות, גופים ההופכים לכלים וצורות אדריכליות, כשהפסיפס, העשוי פרגמנטים של חרסינה, הופך לרשת המחברת – עוטפת גופים.

פסלי דמויות, גדולות מגודל טבעי, שיצרה מרינליני מוקרג'י (1949-2015 ,Mrinalini Mukherjee), הם מהעבודות החידתיות והבולטות בתערוכה. מוקרג'י התמקדה בעבודות סיבים לאורך עשרות שנים. עבודותיה הוצגו מחוץ להודו רק החל מאמצע שנות התשעים, וב-2019 נערכה לה תערוכה רטרוספקטיבית במטרופוליטן בניו יורק שעוררה עניין בין-לאומי בעבודתה.

Mrinalini Mukherjee, Photo: Marco Cappelletti. Courtesy: La Biennale di Venezia

שלוש הדמויות המוצגות בביאנלה – רודרה ודווי (Rudra, Devi) מ-1982 וונשרי (Vanshree) מ-1994 נקראות בשמות של אלות המוזכרות בוודות (Vedas), כתבי הקודש של ההינדואיזם. הפסלים עשויים קשירת חבל המפ (קנבוס), בדומה לקשירת מקרמה, והחומר צבוע בצבעים עמוקים ועשירים. הפסלים מסרבים לקטגוריזציה – ספק פיגורטיביים ספק אבסטרקטיים – ומכילים יסוד צמחי-בוטני. החבל שממנו הפסלים עשויים ­– אמצעי קשירה, חיזוק וחיבור ­– בונה את העוצמה של הישויות המרשימות. החיבור בין הבוטני לצורות הנשיות מזכיר את סגנון האר-נובו, מתקשר לעבודות של קרסטש בביתן ההונגרי ודורש התבוננות חדשה ביסודות המהפכניים שהציע הסגנון.

Tau Lewis. Photo: Roberto Marossi. Courtesy: La Biennale di Venezia. All works with the additional support of Stephen Friedman Gallery. Thanks to donations to the Canadian Friends Fund of La Biennale, at KBF CANADA

ביצירות של טאו לואיס הקנדית (Tau Lewis), ילידת 1993, יש, בדומה לעבודות של מוקרג'י, איכות מונומנטלית והירואית. הסדרה Divine Giants Tribunal" (2021)" המוצגת ב"חלב החלומות" שאבה השראה ממסכות יורובה מניגריה ומבֶּנין. המסכות-דיוקנאות העצומות (גובהן כשלושה מטרים), האנושיות-חייתיות, תפורות חלקים-חלקים, תצרף מרהיב ובשרני של בדים, עור ופרווה. אמנות, מלאכה ופולחן שיש להם שורשים משותפים מתחברים בעבודות עזות המבע האלה. המסכות-דיוקנאות טעונות בעוצמת הטקסטילים ומזכירות את תפקידו הראשוני של הטקסטיל כמגן חיוני על הגוף האנושי במאבק ההישרדות אל מול איתני הטבע.

עבודות הסריגה של רוזמרי טרוקל (Rosemarie Trockel), ילידת 1952, הן אמירה אירונית על היררכיות מקובעות של אמנות וקראפט. טרוקל, מהאמניות הגרמניות הבין-לאומיות המובילות, הייתה האישה הראשונה שהציגה בביתן הגרמני בביאנלה ב-1999. בתערוכה הבין-לאומית "חלב החלומות" היא מציגה משטחי סריגת סיבים שנסרגו במכונה ומתוחים על קנבס כך שהם נראים מרחוק כציור אבסטרקטי מונוכרומטי "קלאסי" (מרבית העבודות הן משנות השמונים). כך הטמירה טרוקל את עבודת מכונת הסריגה, שמחליפה עבודת כפיים נשית, למחוזות הציור האבסטרקטי, הנשגב. בחלק מהעבודות המוצגות יש התערבויות של אריגה ידנית של השותפה שלה לאריגה הלגה שנטפטרי (Helga Szentpétery), דבר שמנכיח גם באמנות הטקסטיל הזאת את השיח על הייחודי, על החד-פעמי, הנידון בהקשרי אמנות "גבוהה". באמצעות ההצבה של מלאכת היד מול פעולת המכונה טרוקל מעלה שאלות על סוגיות מחיקת האינדיבידואליזם, "כתב היד" של יוצרות, בידי טכנולוגיות ייצור מודרני. 

Rosemarie Trockel, Photo: Andrea Avezzù. Courtesy: La Biennale di Venezia

פסלי חוטי המתכת הסרוגים של רות אסאווה (1926-2013 ,Ruth Asawa), המעוררים דיון על קו וחלל ומסמנים העדר, נחשבים היום כחלק מהאמנות האבסטרקטית האמריקאית בשיאה. הדיון קו וחלל, האופן המיוחד שבו עבודותיה מסמנות חלל ומסמנות העדר, מרתק. אסאווה, אמנית אסייתית-אמריקאית, מוצגת לראשונה במסגרת הביאנלה. בדומה לאומניות אחרות המוצגות בביאנלה גם אסאווה זכתה בעבר להערכה מוגבלת בשל המדיה שבה בחרה, בשל מוצאה האתני ובשל היותה אישה. מאז תחילת שנות האלפיים היא זוכה להכרה מחודשת אחרי כמה עשורים שבהם כמעט לא הוצגה. הסריגה במתכת, הסגנון שמזוהה עם יצירתה, התפתח בעקבות היכרות עם אמנות קליעת סלים במקסיקו בזמן לימודיה ב-Black Mountain College בשנות הארבעים (מהאקדמיות לאמנות המשפיעות בארצות הברית ובתולדות האמנות המודרנית). עבודות הסריגה מזכירות צורות טבעיות של קינים, גלמים ופקעות וגם צורות ביומורפיות וצורות של אנטומיה נשית, במיוחד רחם. אסאווה הוצגה באופן נרחב יחסית בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים במקביל ליאיוי קוסמה ואווה הסה (Eva Hesse), ומעניין לחשוב על המשותף לעבודות של האמניות האלה שפעלו בשדה האמנות האמריקאי כזרות. במבט רטרוספקטיבי, משותפים לשלושתן הרחבת מנעד החומרים והאימוץ של טכניקות עבודה מחוץ לזרם המרכזי.

Ruth Asawa, "Untitled". Photo: Roberto Marossi. Courtesy: La Biennale di Venezia

בביאנלה ה-59 ניצבות בקדמת הבמה עבודות בטכניקות של מלאכת מחשבת המאתגרות היררכיות קודמות. קרמיקה, וביתר שאת עבודות סיבים וטקסטיל, נחשבו, ובמידה מסוימת עדיין נחשבות למשניות בישראל. לאורך שנים המילים "גובלן" ו"מקרמה" שימשו באקדמיות הישראליות לאמנות בעיקר כדי לשים עבודות שחרגו מהזרם המרכזי ללעג. 

מנעד אופני היצירה הרחב בביאנלה הנוכחית נובע כאמור מרוח התקופה ומשקף מה שנדמה כרגע קריטי של הפנמת והטמעת תהליכי שינוי חברתי תרבותי בעולם האמנות. הוא גם מעיד על התחברות מחודשת למיתוסים ולמיתולוגיות, אשר דרך החומר, האריגה, הקשירה והקדרות נוגעת בשורשים תרבותיים עמוקים ואוניברסליים.

The Milk of Dreams", Art Biennale 2022, Venice"

אוצרת: Cecilia Alemani

נעילה: 27 בנובמבר 2022

ד"ר סמדר שפי – מבקרת וחוקרת אמנות, מרצה, מייסדת ואוצרת ראשית של המרכז לאמנות עכשווית ברמלה  CACR ואוצרת אמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב מאז 2013. בעבר אצרה במוזיאונים מובילים, בהם מוזיאון פתח תקווה והמשכן לאמנות בעין חרוד, בחללים ציבוריים, בהם בית האמנים בירושלים, בגלריות פרטיות ועוד. בעלת בלוג ביקורת האמנות "The Window" המופיע בעברית ובאנגלית. בוגרת תואר שלישי בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.