"חלב החלומות", כותרת הביאנלה בוונציה 2022, לקוחה משם ספרה של לאונורה קרינגטון (Leonora Carrington, 2011-1917), אמנית סוראליסטית שזכתה בהכרה ובהוקרה בין-לאומיות רק בשנותיה המאוחרות. צירוף המילים מרתק: חלב. חלומות. החלב – חומר דומם אך זורם ומשתנה, טעון אסוציאציות לנשיות – אימהות ונתינה – הופך לחמקמק, למעורפל – לחלומות. המשחקיות והריבוד בכותרת מרמזים על הגמישות, הפתיחות וההעזה הניכרת בביאנלה שאצרה ססיליה אלמאני (Cecilia Alemani). עמודי התווך שתחתם הניחה אלמאני את המסד הרעיוני של הביאנלה נוגעים לתפיסת ה"אנושי" ולשאלה אם ה"אנושי" משתנה בימינו. היחסים בין האנושי לטכנולוגי והקשר שלנו לכדור הארץ הוגדרו על ידה כנושאים המרכזיים בתערוכה הבין-לאומית, והם מהדהדים גם ברבים מהביתנים הלאומיים (הנאצרים על ידי המדינות השונות). נושאים אלו משקפים את רוח התקופה (ה-Zeitgeist): מודעות מוגברת לאקולוגיה בעקבות מגפת הקורונה העולמית (שהביאה גם לדחיית הביאנלה מ-2021 ל-2022), לשינויי האקלים שמופעם בולט, להבנה שחידדה תנועת ה-Me Too שגם במערב, ובוודאי ברחבי העולם, נשים עדיין מוחלשות והגזענות (שרצח גור'ג פלויד הציף) עודה כוח מרכזי בעיצוב המציאות.
החלטותיה האוצרותיות של אלמאני מנכיחות נושאים אלו ומבטאות רוח שינוי: לראשונה בתערוכה הבין-לאומית בביאנלה אמניות הן רוב מכריע, 90% מכלל המציגים. לא פחות חשוב מכך הוא שהביאנלה לא חרתה על דגלה את העובדה הזאת, בדיוק כפי שבביאנלות קודמות ההטיה המגדרית הגברית לא היוותה כותרת. גם הרחבה וגיוון מנעד המדיה קיים אך אינו מוצהר. קרמיקה, עבודות סיבים וחבל ועבודות טקסטיל, כלומר קראפט, מוצגות לצד מה שנתפסו בעבר כאופני הבעה נעלים יותר. הכללת אופני יצירה אלו, רובם טכניקות משחר התרבות החומרית, מאפשרת התבוננות וחשיבה שאינן היסטוריות-לינאריות והיררכיות. אמצעי הבעה אלו זוהו במידה רבה (לא בלעדית) עם עשייה נשית ויצירה של קבוצות שלא הייתה להן גישה לחומרים יקרים. התפוצה הנרחבת של אופני יצירה אלו מתקשרת לנוכחות הניכרת של מיתוסים מתרבויות שונות בתערוכה. כך למשל חומר/קרמיקה מתקשר למיתוסים של בריאה בדתות שונות ברחבי הגלובוס.
סימון לי (Simone Leigh), ילידת 1967, היא האישה השחורה הראשונה שמציגה בביתן הלאומי האמריקאי. היא יוצרת בעיקר בקרמיקה לצד חומרים מהצומח כמו חבלי רפייה, ובשנים האחרונות גם בברונזה. בתערוכתה "Sovereignty" (ריבונות) החומרים והטכניקות מעבירים מסרים לא פחות מהנושאים עצמם. משקל רב יש לשינוי שחוללה בחזית הביתן על ידי כיסוי גג המבנה הניאו פלדיאני ברפייה. הביתן האמריקאי שנבנה ב-1930 דומה מאוד לבית האחוזה של תומס ג'פרסון, הנשיא האמריקאי השני שהיה בעל עבדים. הכיסוי שלו בחומרי בנייה ממחוזות שונים באפריקה הוא בבחינת הצהרה על שינוי סדר היום שאליו מכוונת לי. בעוד שבירידים בין-לאומיים בעבר, במיוחד בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, סימנו גגות רפייה את הביתנים שבהם הוצגו לראווה הקולוניות של המעצמות כפרימיטיביות, כאן החומר מסמן את הכבוד המחודש לאדריכלות מסורתית ידידותית לסביבה ומזמן חשיבה מחודשת על מהי תרבות.
בפסליה האנתרופומורפיים של לי יש זיקה למסורות אפריקאיות ולדימויים היברידיים נפוצים. מרבית פסליה ההיברידיים משלבים בין דמויות נשיות שחורות לגופים שונים, במיוחד גוף וקנקן, או בין דיוקן לחלל אדריכלי בפסליה הגדולים. באופן אירוני, פסליה היפים מתייחסים גם ל-Blackamore – מסורת אובייקטים רוויים בגזענות המוכרים בתרבות האירופית והאמריקאית. מדובר באובייקטים שמחברים בין גוף לפונקציה (מברשת ניקוי, מאפרה, כלי מזיגה) ומבטאים חשיבה המצמצמת את הגוף השחור לכלי לשימוש אדוניו. האמנות של לי מאירה את הפער וההתנגשות בין המסורות האפריקאיות שבהן צירוף גוף ואובייקט נובע מתפיסה פלואידית של מציאות לבין עיוות דורסני ומשפיל של גוף.
ב-"Brick House", עבודתה מ-2019, העומדת במרכז הכניסה לקורדירי בארסנלה (Arsenale Corderie), עושה לי שימוש בלבני בנייה ליצירת פסל אישה שאת גופה מחליף מבנה מקומר, חלל המזכיר בקתה עגולה או איגלו. לי מתייחסת דרך החומר למבני מגורים שבונות נשים בצ'אד, בטוגו ובניגריה, אך גם לאדריכלות גזענית כמו מסעדה בדרום ארצות הברית שבה חלל ההסעדה הוא חצאית של מאמי סטריאוטיפית שהסועדים מחללים באופן סימבולי.
מעניין לחשוב על הפיסול של סימון לי ביחס לתנורים/טבונים הענקיים שמציג גבריאל צ'יילה (Gabriel Chaile), יליד 1985, אמן ארגנטינאי ששורשי משפחתו אפריקאיים, ערביים ומהעמים הראשונים של אמריקה. הוא משתמש בחומר באופן שמתייחס למסורות אנתרופולוגיות ובמידה של הומור. האנתרופומורפיזם בעבודותיו אינו מעורר בצופה כאב כמו בעבודותיה של סימון לי, אלא הוא פנטסטי, דרמטי ונרטיבי. תנורי הענק שהוא מציג הם חמישה דיוקנאות בני משפחה – סבתו מצד אימו, הוריו וסבו וסבתו מצד אביו. העשייה בחומר לא צבוע, צירוף של היום-יומי וצורות המתייחסות לאמנות פרה-קולומביאנית בגודל קולוסאלי, יוצרים אמנות מרשימה שנוגעת בחיים ובמיתוס: אפיית הלחם, פולחן אבות ואימהות ואלוהיות משתלבים למהות פיזית אחת.
[1] על פי המיתולוגיה היוונית, הטיטאנים הם האלים ששלטו בעולם לפני האלים האולימפיים, וכשנוצחו נכלאו בעולם תת-קרקעי כזיכרון מודחק או כתת-מודע.
חיבור של אפיוני תרבות חומרית מוקדמת ומיתוסים עתיקים מרכזי גם בעבודות הטיטאנים[1] של אלי שרי (Ali Cherri), יליד 1976, אמן לבנוני, זוכה בפרס אריה הכסף לאמן צעיר בביאנלה השנה. העבודה כוללת שלושה פסלים העשויים טרה קוטה, עץ ומתכת וכן עבודת וידיאו בשם "Of Men and Gods and Mud" העוקבת אחר עובדים המייצרים לבנים בסכר בסודן. הבוץ, החומר והחיבור בין אדמה למים שממנו יוצרים אובייקטים מופיעים במיתוסים יהודיים ונוצריים, באפוס המסופוטמי (עלילות גילגמש) ובמיתוסים מצריים העוסקים בבריאה (ובמבול). פסלי ה"טיטאנים", שתי דמויות אנוש מכונפות וחיה עם ראש אנושי (מעין קנטאור), משמרים חספוס ועוצמה ראשונית.
עבודות הפיסול בגימור פסיפס של ז'ופיה קרסטש (Zsófia Keresztes), ילידת 1985, שמוצגות בביתן ההונגרי, הן מעין הכלאה בין אמנות פסיפס ביזנטית, אר-נובו של סוף המאה-19, דימויים סוריאליסטיים וזיכרון עבודות של גאודי. במיצב "After Dreams — I Dare to Defy the Damage" נקודת המוצא של קרסטש הייתה ספרו של הסופר היהודי הונגרי אנטאל סרב "מסע לאור ירח", שגיבורו נוסע לרוונה שבאיטליה לחזות בפסיפסים הביזנטיים המרהיבים מהמאה השישית. בעבודות העכשוויות שלה צורות פלואידיות, גופים ההופכים לכלים וצורות אדריכליות, כשהפסיפס, העשוי פרגמנטים של חרסינה, הופך לרשת המחברת – עוטפת גופים.
פסלי דמויות, גדולות מגודל טבעי, שיצרה מרינליני מוקרג'י (1949-2015 ,Mrinalini Mukherjee), הם מהעבודות החידתיות והבולטות בתערוכה. מוקרג'י התמקדה בעבודות סיבים לאורך עשרות שנים. עבודותיה הוצגו מחוץ להודו רק החל מאמצע שנות התשעים, וב-2019 נערכה לה תערוכה רטרוספקטיבית במטרופוליטן בניו יורק שעוררה עניין בין-לאומי בעבודתה.
שלוש הדמויות המוצגות בביאנלה – רודרה ודווי (Rudra, Devi) מ-1982 וונשרי (Vanshree) מ-1994 נקראות בשמות של אלות המוזכרות בוודות (Vedas), כתבי הקודש של ההינדואיזם. הפסלים עשויים קשירת חבל המפ (קנבוס), בדומה לקשירת מקרמה, והחומר צבוע בצבעים עמוקים ועשירים. הפסלים מסרבים לקטגוריזציה – ספק פיגורטיביים ספק אבסטרקטיים – ומכילים יסוד צמחי-בוטני. החבל שממנו הפסלים עשויים – אמצעי קשירה, חיזוק וחיבור – בונה את העוצמה של הישויות המרשימות. החיבור בין הבוטני לצורות הנשיות מזכיר את סגנון האר-נובו, מתקשר לעבודות של קרסטש בביתן ההונגרי ודורש התבוננות חדשה ביסודות המהפכניים שהציע הסגנון.
ביצירות של טאו לואיס הקנדית (Tau Lewis), ילידת 1993, יש, בדומה לעבודות של מוקרג'י, איכות מונומנטלית והירואית. הסדרה Divine Giants Tribunal" (2021)" המוצגת ב"חלב החלומות" שאבה השראה ממסכות יורובה מניגריה ומבֶּנין. המסכות-דיוקנאות העצומות (גובהן כשלושה מטרים), האנושיות-חייתיות, תפורות חלקים-חלקים, תצרף מרהיב ובשרני של בדים, עור ופרווה. אמנות, מלאכה ופולחן שיש להם שורשים משותפים מתחברים בעבודות עזות המבע האלה. המסכות-דיוקנאות טעונות בעוצמת הטקסטילים ומזכירות את תפקידו הראשוני של הטקסטיל כמגן חיוני על הגוף האנושי במאבק ההישרדות אל מול איתני הטבע.
עבודות הסריגה של רוזמרי טרוקל (Rosemarie Trockel), ילידת 1952, הן אמירה אירונית על היררכיות מקובעות של אמנות וקראפט. טרוקל, מהאמניות הגרמניות הבין-לאומיות המובילות, הייתה האישה הראשונה שהציגה בביתן הגרמני בביאנלה ב-1999. בתערוכה הבין-לאומית "חלב החלומות" היא מציגה משטחי סריגת סיבים שנסרגו במכונה ומתוחים על קנבס כך שהם נראים מרחוק כציור אבסטרקטי מונוכרומטי "קלאסי" (מרבית העבודות הן משנות השמונים). כך הטמירה טרוקל את עבודת מכונת הסריגה, שמחליפה עבודת כפיים נשית, למחוזות הציור האבסטרקטי, הנשגב. בחלק מהעבודות המוצגות יש התערבויות של אריגה ידנית של השותפה שלה לאריגה הלגה שנטפטרי (Helga Szentpétery), דבר שמנכיח גם באמנות הטקסטיל הזאת את השיח על הייחודי, על החד-פעמי, הנידון בהקשרי אמנות "גבוהה". באמצעות ההצבה של מלאכת היד מול פעולת המכונה טרוקל מעלה שאלות על סוגיות מחיקת האינדיבידואליזם, "כתב היד" של יוצרות, בידי טכנולוגיות ייצור מודרני.
פסלי חוטי המתכת הסרוגים של רות אסאווה (1926-2013 ,Ruth Asawa), המעוררים דיון על קו וחלל ומסמנים העדר, נחשבים היום כחלק מהאמנות האבסטרקטית האמריקאית בשיאה. הדיון קו וחלל, האופן המיוחד שבו עבודותיה מסמנות חלל ומסמנות העדר, מרתק. אסאווה, אמנית אסייתית-אמריקאית, מוצגת לראשונה במסגרת הביאנלה. בדומה לאומניות אחרות המוצגות בביאנלה גם אסאווה זכתה בעבר להערכה מוגבלת בשל המדיה שבה בחרה, בשל מוצאה האתני ובשל היותה אישה. מאז תחילת שנות האלפיים היא זוכה להכרה מחודשת אחרי כמה עשורים שבהם כמעט לא הוצגה. הסריגה במתכת, הסגנון שמזוהה עם יצירתה, התפתח בעקבות היכרות עם אמנות קליעת סלים במקסיקו בזמן לימודיה ב-Black Mountain College בשנות הארבעים (מהאקדמיות לאמנות המשפיעות בארצות הברית ובתולדות האמנות המודרנית). עבודות הסריגה מזכירות צורות טבעיות של קינים, גלמים ופקעות וגם צורות ביומורפיות וצורות של אנטומיה נשית, במיוחד רחם. אסאווה הוצגה באופן נרחב יחסית בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים במקביל ליאיוי קוסמה ואווה הסה (Eva Hesse), ומעניין לחשוב על המשותף לעבודות של האמניות האלה שפעלו בשדה האמנות האמריקאי כזרות. במבט רטרוספקטיבי, משותפים לשלושתן הרחבת מנעד החומרים והאימוץ של טכניקות עבודה מחוץ לזרם המרכזי.
בביאנלה ה-59 ניצבות בקדמת הבמה עבודות בטכניקות של מלאכת מחשבת המאתגרות היררכיות קודמות. קרמיקה, וביתר שאת עבודות סיבים וטקסטיל, נחשבו, ובמידה מסוימת עדיין נחשבות למשניות בישראל. לאורך שנים המילים "גובלן" ו"מקרמה" שימשו באקדמיות הישראליות לאמנות בעיקר כדי לשים עבודות שחרגו מהזרם המרכזי ללעג.
מנעד אופני היצירה הרחב בביאנלה הנוכחית נובע כאמור מרוח התקופה ומשקף מה שנדמה כרגע קריטי של הפנמת והטמעת תהליכי שינוי חברתי תרבותי בעולם האמנות. הוא גם מעיד על התחברות מחודשת למיתוסים ולמיתולוגיות, אשר דרך החומר, האריגה, הקשירה והקדרות נוגעת בשורשים תרבותיים עמוקים ואוניברסליים.
The Milk of Dreams", Art Biennale 2022, Venice"
אוצרת: Cecilia Alemani
נעילה: 27 בנובמבר 2022
ד"ר סמדר שפי – מבקרת וחוקרת אמנות, מרצה, מייסדת ואוצרת ראשית של המרכז לאמנות עכשווית ברמלה CACR ואוצרת אמנות עכשווית במוזיאון בית ביאליק בתל אביב מאז 2013. בעבר אצרה במוזיאונים מובילים, בהם מוזיאון פתח תקווה והמשכן לאמנות בעין חרוד, בחללים ציבוריים, בהם בית האמנים בירושלים, בגלריות פרטיות ועוד. בעלת בלוג ביקורת האמנות "The Window" המופיע בעברית ובאנגלית. בוגרת תואר שלישי בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים.
