עמוד הבית

עיונים

היסטוריה ברסיסים

מתוך פרולוג הספר "קרמיקה, אומנות וציביליזציה" של ההיסטוריון הבריטי פול גרינהלש העוסק בהיסטוריה של הקרמיקה במקביל להתפתחות החברה האנושית מיוון העתיקה ועד ימינו

Ceramic Art and Civilisation, Paul Greenhalgh (Author), Bloomsbury Publishing, Bloomsbury Visual Arts Imprint, 1st Edition, Published at 24 Dec 2020

קרמיקה: סיפור מפואר על אודות האנושות וכוח חיוני בהנעת הציביליזציה שלא ממש מתיישב עם התסריט התרבותי שכתבנו לעצמנו.

ב־1889, בצילו של מגדל אייפל שהוקם זה לא כבר לכבוד התערוכה העולמית של פריז, עמדה כפופה דמות רעת מזג. פול גוגן (1903-1848), צייר, קדר לעת מצוא וכותב חריף, עמד ליד המתחם הנרחב שהקדישה התערוכה לקרמיקה והביט באי שביעות רצון בעוברים ושבים החולפים על פני שורות הכלים שהפכו לחלק מחייו: "בעיני זהו נושא מעניין, ואף על פי כן, מתוך כל עשרה אנשים משכילים, תשעה יחלפו על פני האזור הזה באדישות גמורה. מה אפשר לומר? הם פשוט לא מבינים." תגובת הציבור הסעירה אותו, אבל הציבור – אז כמו היום – היה הפכפך, וגוגן היה רגיל לזה. מה שהטריד אותו יותר מכך היה האופן שבו החוגים האינטלקטואליים והאומנותיים מתייחסים לקרמיקה. נראה שהם מתנערים ממנה ומסרבים להכיר בה כפרקטיקה אומנותית.

כקדר – מבריק לעיתים – השתייך פול גוגן לקהילה גדולה ומשגשגת; ככותב על קדרות הוא השתייך למועדון קטן מאוד. תחום תולדות האומנות זכה להכרה מוסדית עוד בימי חייו, ודיסציפלינות אחרות צברו ספרות מחקרית עשירה, אך בקרמיקה לא הרבו לעסוק אף על פי שהייתה זו תקופה עשירה ושופעת בתולדותיה. דברים חשובים אומנם נאמרו והועלו על הנייר, והיו כמה היסטוריונים ותיאורטיקנים מוכשרים להפליא שהתעמקו בכלי קרמיקה, אך הספרות העוסקת בתחום הייתה מורכבת בעיקר מטקסונומיות, ממיתולוגיות ומבדיות.

אומללותו של גוגן הייתה גדלה שבעתיים אילו ידע שמאה שנה אחרי שהשמיע את תלונתו, המצב לא ממש השתנה. ב־1985 פרסם כתב העת האומנותי המוביל "Burlington Magazine" מאמר מערכת המכיר בכך ש"למחקר המעמיק של הקרמיקה עד כה לא הייתה השפעה רבה על חקר תולדות האומנות כולה… כיום חיוני מתמיד להכליל את הקרמיקה בכל מחקר של האומנויות החזותיות." זמן קצר לאחר מכן, בהקדמה לקטלוג של אחד מאוספי הקרמיקה הגדולים של אמריקה נכתב כי בהשוואה להיסטוריות אחרות של האומנויות החזותיות כמו ציור, פיסול או אדריכלות, הקרמיקה "קיבלה תשומת לב מועטה ברוב הסקירות ההיסטוריות הכלליות על האומנות. אנו מניחים שמצב עניינים זה נובע מבלבול באשר למעמדה של הקרמיקה בהיררכיה המשוערת של האומנות ומהשמטתה הכרונית מרוב תוכניות ההשכלה בתולדות האומנות. זהו ליקוי חמור".

Les Céramics de Gauguin, Carole Andreani, Hard Cover Photos with Artifacts in it Les Editions de l'Amateur, 2003

וכעת, יותר משלושים שנה לאחר מכן, עמוק בתוך המאה העשרים ואחת, "הליקוי החמור" עדיין לא תוקן, וההיררכיה התרבותית נותרה פחות או יותר כשהייתה. למעשה המצב אפילו מעט גרוע יותר, כי מעמדם של המקצועות הדיסציפלינריים באומנות החזותית נפגע באופן כללי, ואת המילה "קרמיקה" קשה למצוא בתוכניות הלימודים האוניברסיטאיות. הילה של חוסר חשיבות נכפתה עליה בשל "גניבת ההיסטוריה", אם לשאול מונח מהאנתרופולוג הגדול ג'ק גוּדי (Goody).

לספרות העוסקת בדיסציפלינות האומנותיות יש תרומה רבה לביסוס מעמדן התרבותי וערכן הכלכלי, ואחת הסיבות המרכזיות לכך שאנו מעריכים אומנויות מסוימות יותר מאחרות היא הסקירות ההיסטוריות שנכתבו על אודותיהן. הספרות מעניקה משקל ועומק למקצוע האומנותי: היא מספקת לו קורות חיים, אילן יוחסין, ובסופו של דבר מעמד. "תעשיית ההיסטוריה" לא הצליחה להתגייס באופן עקבי לטובת הקרמיקה, והזנחה זו נטעה בה חוסר ביטחון מתמשך ושבריריות אינטלקטואלית וערערה את זהותה. בעידן המודרני נדחקה הקרמיקה לשוליים והוגדרה כתופעה היסטורית, ולכן היא נאלצת להילחם ללא הרף על המרחב שלה כפרקטיקה חיה ונושמת. כל אומנות שנדרשת לכך סובלת באופן בלתי נמנע מבלבול ומחוסר ביטחון. וכך כתב מבקר האומנות החשוב קלמנט גרינברג:

"הקרמיקאים חרדים למעמד אומנותם. אני זוכר תקופה שבה גם הצלמים היו חרדים באותו אופן. מעמדו של הצילום חווה עליות ומורדות רבות, ואחדים מהמורדות אולי היו גדולים אף יותר מאלה של הקרמיקה… אבל נחזור לקרמיקה. נדמה לי שהיא זוכה לתשומת לב רבה יותר לאחרונה, אך עדיין לא מספקת."

גרינברג אמר את הדברים האלה ב־1979, והוא צודק: תשומת הלב עדיין אינה מספקת. ולכן אנשים שיוצרים קרמיקה מתקשים לחשוב על העיסוק שלהם במונחים של אומנות. ובספר מסוג זה אין ברירה אלא לקרוא לפרק הראשון שלו "מהי קרמיקה."

צילום: דור קדמי

תהיה זו טעות לטעון שאין ספרות העוסקת בקרמיקה. למעשה יש לא מעט ספרים בנושא. חלק גדול מהספר הזה נכתב בספריית האומנות הלאומית שבמוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. הספרייה מחזיקה אלפי ספרים על קדרות בכונניות עשויות מהגוני מלוטש המשתרעות לכל מלוא העין כמו נוף הולנדי מישורי של מידע. אבל בעצם "נוף" הוא אינו מטאפורה הולמת פה, כי הוא מרמז על עקביות ואחידות חומרית, על מערכת מלוכדת של עורקים וזרמים. אלפי הספרים בספרייה אינם מתלכדים להיסטוריוגרפיה, לחזון מובנה של מקצוע אומנותי או לרשת ברורה של נרטיבים ורעיונות.

הטקסונומיה שולטת בספרות הקרמיקה – הררי ספרים מוקדשים לזיהוי אנשים, מפעלים וסדנאות, לקיבוץ ולסיווג של התוצרת. כבר בסוף המאה התשע-עשרה מילאו את מדפי הטקסונומיה מאות כרכים, החל בניתוחים פסבדו־מדעיים שפילחו את הקדרות לסוגים, לסגנונות ולתקופות, וכלה במדריכים הפונים לאספנים, שמספרם גדל והולך. אומנם ספרים אלה הם משאב חיוני לכל היסטוריון, וכולנו אסירי תודה עליהם, אך יחדיו הם משרים אווירה של בולאות או אורניתולוגיה. ואולי של אספנות של דגמי רכבות. מדריך לחובבי התחום מ־1874 הגדיר עצמו "מדריך חותמות מקוצר לאספן השאפתן," וכותרת המשנה שלו הבהירה כי הוא "בגודל נוח לכיסו של האספן." לצד ספרות הרשימות הזו נכתבו גם מונוגרפיות על אודות קדרים ומפעלים מסוימים והאסכולות שאליהן הם משתייכים. את החיבורים האלה כתבו דורות של ביוגרפים מסורים, שלרוב היו מקושרים למוזיאונים או לבתי מכירות פומביות.

צילום: דור קדמי

יש סוג נוסף של ספרות מעבר לזה. חלק ניכר מהמחקרים הגדולים העוסקים בקרמיקה מסתתר בתוך דיסציפלינות אחרות, ובעיקר ארכיאולוגיה, היסטוריה, כלכלה, לימודי מגדר, אנתרופולוגיה, היסטוריה של הטכנולוגיה, חקר התרבות החומרית וגיאוגרפיה. כל אחת מהדיסציפלינות האלה פיתחה גישה משלה לחומר, ולעיתים האג'נדות שלהן נבדלות להדהים זו מזו. אף שרבים מהמחקרים האלה נהדרים, יש להם תופעת לוואי מטרידה: הם מוציאים את הקרמיקה אל מחוץ לעצמה ומשתמשים בה לרוב כראיה בתוך סיפור העוסק במשהו אחר: אורחות חיים עתיקים, מגמות אתנוגרפיות ודמוגרפיות, מופעים תיאטרליים, חדשנות טכנולוגית, תזונה, כלכלה תעשייתית, ציור ופיסול, אקטיביזם פוליטי, דת, קישוט הבית. מדובר במחקרים שעושים שימוש בקרמיקה ולא מחקרים על אודות קרמיקה. אלה שני דברים שונים בתכלית. יתרה מזו, הכְּתבים הקיימים לא ממש מסבירים לנו "מהי קרמיקה". הסיבה שלא מתקבלת תשובה ברורה לשאלה הזאת היא שהספרות המחקרית ייצרה קרמיקות רבות – לא כלי אחד ויחיד אלא תל של רסיסים שבו כל חתיכה מציגה את עצמה כשלם ולא כחלק ממשהו אחר. ואף שהגישה הזאת העניקה לנו רסיסים רבים, עדיין איננו מצליחים להרכיב מהם את הכלי השלם.

אין בכוונתי לזלזל כאן בפעילותן המחקרית של הדיסציפלינות השונות או להכחיש את תרומתן לזהותה של הקרמיקה. ללא החומר ההקשרי שיצרו התחומים-עמיתים הרבים הללו, לא הייתי יכול לכתוב את הספר הזה. ובכל זאת נוצר מצב שבו מצויים ברשותנו שפע חרוזים יפים אך אין לנו חוט אחד לשזור אותם יחד.

המטרה כאן היא לספק את החוט הזה, או לפחות חוט כלשהו, במטרה להגדיר את הקרמיקה כהלכה, לאפיין מה היא הייתה ועודנה, וכיצד היא מתפקדת לא רק כענף בתוך מקצועות אחרים, אלא כתופעה העומדת בפני עצמה.

ההיסטוריה הכתובה של האומנות במאה השנים האחרונות מנעה מהקרמיקה את המרחב התרבותי הראוי לה. יש לזכות מחדש במרחב הזה, ולא למען הקרמיקה לבדה אלא למען בריאותו החברתית והאינטלקטואלית של תחום תולדות האומנות כולו. יש להגדיר את האומנות באופן שיכיל את כל הדיסציפלינות המשתייכות לתרבות החזותית. זהו יצור רב־שכבות ורב־תכליתי, וההיסטוריות שאנו מנסחים חייבות לשקף את המציאות הזאת או להודות שאין להן שום זכות להיקרא "היסטוריה" מלכתחילה.

מה שמאכזב אף יותר הוא שבשלושים השנים האחרונות היה כרסום משמעותי במעמדם של "המקצועות הדיסציפלינריים", קרי הסוגות שנחשבו לחלק מהעשייה האומנותית במערב בחמש מאות השנים האחרונות לפחות, ולעיתים אף יותר מכך. בתחומי אומנות רבים – טקסטיל, זכוכית, ציור, יציקה, חריתה, מידול, ויטראז'ים, חישול מתכות, תכשיטנות, נגרות, סיתות, הדפסים, רישום, וכמובן קרמיקה – הצטמצמה מאוד ההכשרה המקצועית העילית במדינות מסוימות, ובראשן בבריטניה. כשבוחנים את הצמצום המכוון הזה של תשתית המיומנויות הלאומית על רקע השחיקה הכוללת של המיומנויות המקצועיות החומריות בחברה, מתברר שיש השלכות עצומות לא רק על האומנות אלא גם על התעסוקה במובנה הרחב, על משמעותה של "עבודה", על העולם החומרי הגשמי ועל איכות החיים של כולנו. במובנים רבים, מאתיים השנים האחרונות של המודרניות התמקדו במחיקת המיומנות ממרבית מערכות הייצור. אולי המאתיים הבאות יחזירו אותה להיות חלק מהותי מאיכות החיים.

הטענה כי האומנות החזותית יורדת מגדולתה בגלל יתירות טכנולוגית, היעדר עניין ציבורי או איזשהו תהליך דיאלקטי יסודי וטבעי שנובע באופן בלתי נמנע מן הקדמה – כזב היא. בפועל, האומנות החזותית נמחקת באופן ממוסד על ידי סביבה סוציו־כלכלית מסוימת. סצנת האומנות העכשווית משועבדת כולה לצורכי הכלכלה והפוליטיקה הניאו־ליברליות ומעוצבת על ידן. באחת מהופעותיו הפומביות האחרונות אישר הסופר הגדול רוברט יוז (Hughes) כי "הנושא של האומנות העכשווית הוא כסף." הנקודה של יוז היא שהמסמן "אומנות" הפך בראש ובראשונה למחוון כלכלי, לדרך לקבוע מחיר – לעומת ערך – לכל סוגי התוצרת התרבותית. מחבר ספר זה כמהּ בלהט לקיומו של שוק בר קיימא ובריא לכל תחומי האומנות החזותית. רק כך נצליח ליצור בעקביות יצירות בעלות ערך. אבל הגיע הזמן – שוב – להגדיר יצירתיות באופנים שחורגים מפרדיגמות שיווקיות, מתיאוריות כוזבות, ממבנים של קריירות מוסדיות, מתרגילי מחקר ממשלתיים או מתיקי השקעות. אם ברצוננו להחזיר את האומנות לתפקיד משמעותי ונוקב בתרבות העכשווית, יש לתת מענה למצב העניינים הקפקאי של עולם האומנות בימינו.

אין פירוש הדבר שהקרמיקה תשמש כאן לקידום אג'נדה רחבה יותר – הרי בדיוק בזה האשמתי אחרים זה עתה. לא. ספר זה שואף לומר באופן ישיר למדי מה באמת קרה לקרמיקה בהיסטוריה, להציג מודל שיתאר מה באמת היא הייתה, מה היו הסביבות שהיא פעלה בתוכן, מה היא השיגה ומה היה ערכה לתרבויות שיצרו אותה.

הספר ימקם את הקרמיקה בתוך הציביליזציה וינסה להציע הגדרה מועילה למילה זו. הוא יטען ללא היסוס כי מכל תחומי התרבות החומרית, הקרמיקה היא אחת האינדיקציות החשובות ביותר לאיכות חיים – לא רק כעדות לחיי העבר, אלא כתופעה חיה ונושמת. מובן שנכונותה של הקוראת לקבל את הטענה הזאת תלויה לא רק באופן שבו היא התרגלה לחשוב על קרמיקה, אלא גם באופן שבו היא התרגלה להבין את המושג "ציביליזציה". זוהי אחת המילים השנויות ביותר במחלוקת בזמננו, אך אם נשתמש בה כהלכה, היא תהפוך למושג מרכזי בהבנת הסביבה הגלובלית העכשווית בעולם שבו נדמה ששכחנו תרבות מהי.

מתוך: פרולוג הספר "קרמיקה, אומנות וציביליזציה" מאת פול גרינהלש שיצא לאור ב-2020 בהוצאת בלומסברי.

Greenhalgh, Paul (2020). Ceramic, Art and Civilisation. London: Bloomsbury Visual Arts; Bloomsbury Publishing Plc

מאנגלית: תומר בן אהרון

פול גרינהלש (Paul Greenhalgh) –  היסטוריון, סופר, אוצר אומנות ועיצוב. ב-25 השנים האחרונות שימש בתפקידים בכירים וניהל כמה מוסדות אומנות באנגליה, בקנדה ובארצות הברית. כיום הוא מנהל בכיר במרכז סיינסברי שבאוניברסיטת מזרח אנגליה (Sainsbury Centre at University of East Anglia) ומכהן גם כפרופסור לתולדות האומנות ואסטרטגיה למוזיאונים באוניברסיטה.

ניתן לעיין בספר בספריית בית בנימיני.

השקפות

השקפות

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.