הקראפטיביזם (Craftivism), הלחם של "קראפט ו"אקטיביזם", אומנם הפך למונח פופולרי בשנים האחרונות בזכות פרויקטים של קראפט שהופצו בקנה מידה גדול בארצות הברית ובבריטניה, אך למעשה הוא קיים מרגע שבני האדם החלו ליצור קראפט ומרגע שהם נזקקו לאקטיביזם.
קראפטיביזם הוא שיטת יצירה המשלבת את החומרים, המסורות והעמדה של הקראפט עם המאבק הדיאלקטי לשוויון. בני האדם עושים בו שימוש מימים ימימה בעולם כולו, אך הוא הוגדר לראשונה רק ב-2001. פרויקטים מוקדמים בַּתחום וכתיבה עליהם התמקדו בקבוצה קטנה של אמנים וכותבים בארצות הברית, בבריטניה ובאוסטרליה, בעיקר נשים, שעבדו לרוב עם סיבים או טקסטיל.
מאמר זה יציע הגדרה חדשה לקראפטיביזם ולאחר מכן יסקור את ההיסטוריה העכשווית שלו. אבקש לבחון בו סוגים שונים של פרויקטים קראפטיביסטיים, ולבסוף אצביע על תמות וסוגיות מתהוות בתחום.
הגדרת הקראפטיביזם
מקובל להגדיר קראפטיביזם כשימוש בקראפט למטרה אקטיביסטית. המונח עשוי גם להתייחס לתנועה אמנותית מסוימת שיוצרותיה התמקדו באמנות הסיבים בארצות הברית בראשית שנות האלפיים.
היה לי ברור שהקראפטיביזם רחב יותר מזה, וכסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת OCAD בטורונטו כתבתי על ההבדל בין האופן שבו הקראפט פועל לאופן שבו פועלים האמנות והעיצוב. החוקרת לואיז מזאנטי (Louise Mazanti) טוענת שהקראפט הוא "אובייקט־על" בעל "אוטונומיה חלקית" ייחודית, כלומר חפץ קראפט יכול להשתתף בחיים האמיתיים ובה בעת להגיב להם (Mazanti, 2011). דוגמה טובה לכך היא קדרית המזגגת מסר אקטיביסטי על צלחת. הצלחת בשימוש (משתתפת בחיים האמיתיים), אך בה בעת מציעה למשתמשת נקודת מבט אקטיביסטית.
להבין את הקראפטיביזם פירושו להבין את תפקידו הייחודי של הקראפט בתרבות, אך לשם כך עלינו גם לבחון לעומק את מהות הקראפט. במקום לכבול אותו לאוסף של שיטות וחומרים, אני מעדיפה לראות בו פעולה מתפשטת והולכת. קראפטיביזם הוא שיטה המשקפת את עמדתו של הקראפט, וככזה הוא עשוי לכלול מודלים חינוכיים, חומרי קראפט, טכניקות קראפט, מורים, תיאוריה או כל שילוב של המרכיבים האלה.
גם אקטיביזם, כמו קראפט, הוא מושג מעורפל וקשה להגדרה. על פי המרצה והסופר לוּנג ווֹנג (Loong Wong), "אקטיביזם הוא תהליך דיאלקטי שבו כוח והתנגדות באים תמיד לידי ביטוי. ולכן, אף ששליטתם של אחרים מגבילה אותנו, היא גם מספקת לנו אפשרויות לפעול. כך יכולות להתממש צורות חדשות של פוליטיקה אקטיביסטית, בייחוד כשאנשים מתחברים זה לזה על בסיס ערכים משותפים וזהויות משותפות" (2008 ,Wong).
ההגדרה הזאת מניחה שני יסודות חשובים לקראפטיביזם: ראשית כול הכותב מדגיש שאקטיביזם הוא תהליך דיאלקטי, קרי תהליך שנוצר ביחס לאחר, ושנית כול הוא מצביע על פוליטיקה אקטיביסטית חדשה המתממשת על בסיס ערכים משותפים, מעמודי התווך של האקטיביזם.
מתוך שתי הטענות האלה עולה הגדרה חדשה של הקראפטיביזם, רחבה ומתקדמת הרבה יותר מקודמותיה, שמתווה ליוצרים ולכותבים אחרים דרך לצעוד בה קדימה. בתזה שלי משנת 2016 הגדרתי את הקראפטיביזם כך: "מבע של אקטיביזם או התנגדות מהעמדה של הקראפט, רחבה ומגוונת ככל שתהיה" (Baumstark, 2016).
תולדות הקראפטיביזם
המונח נכנס ללקסיקון ב-2001 לאחר שהכותבת והיוצרת בּטסי גְריר (Betsy Greer) טבעה אותו בשיחה עם חברה. הספר שתכתוב גריר, Craftivism: The Art of Craft and Activism" (Greer, 2014)" והאמנים שיוצגו בו, הם שיגדירו את נוף הקראפטיביזם הצפון אמריקאי במשך יותר משבע שנים.
ספרה של גריר, ואחרים כמוהו, הציגו בעיקר פרויקטים של נשים המבוססים על טקסטיל או סיבים. ואולי אין זה פלא. נהוג להציג את אמנויות הסיבים והטקסטיל כתקדים פמיניסטי לקראפטיביזם, כיוון שפיית' רינגולד (Faith Ringgold) וג'ודי שיקגו (Judy Chicago) השתמשו בעבודתן בטכניקות של קראפט במסגרת תנועת האמנות הפמיניסטית של שנות השישים והשבעים.
לטקסטיל, ובייחוד ליצירות טקסטיל של נשים, יש אמנם מקום בקראפטיביזם, אבל לא ייתכן שזהו החומר היחיד שמשמש ליצירה בתחום. לא, הקראפטיביזם זקוק למלוא טווח החומרים הזמין לקראפט ותובע את האפשרות להשתמש בכל חומר, שיטה או מסורת של קראפט כמחווה אקטיביסטית.
אף שאמניות משתמשות בקראפט למטרות אקטיביסטיות כבר עשרות שנים, רוב העבודה הנחשבת קראפטיביסטית במהותה נוצרה אחרי 2010. הפופולריות של השיטה הגיעה לשיא במצעדי הנשים של 2017 בערים שונות בארצות הברית, בקנדה ובאירופה עם השימוש הנרחב בכובעי Pussyhat.
הדוגמה האיקונית של כובעי Pussyhat – פרויקט שהגו בנובמבר 2016 ג'יינה זוויימן (Jayna Zweiman) וקריסטה סוּ (Krista Suh), וסרגה בפועל קאט קויל (Kat Coyle) – הופצה במהירות על ידי קהילות מקוונות של סורגות וגם דרך הרשתות החברתיות. הפרויקט נחשב באופן כללי לאחד הפרויקטים הקראפטיביסטיים המצליחים בכל הזמנים, הרבה בזכות צורתו האיקונית הבולטת, אבל הוא גם ספג ביקורת, והמתנגדים לו טענו כי הוא לוקה במהותנות מגדרית, מבצע הדרה גזעית ומסווה את תרומתן של נשים מסוימות לבחירתו של טראמפ.
ואף על פי כן הכובעים האלה הפכו להיות דוגמה נגישה לקראפטיביזם שרבים בעולם המערבי נחשפו אליה וחלקם אף היו שותפים ליצירתה. כמה מהכובעים האלה הגיעו אף לארכיונים של מוזיאונים, כמו מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, ובאתר הפרויקט היוצרות עדיין טוענות שמדובר ב"סמל גלובלי איקוני לאקטיביזם פוליטי" (.Pussyhat Project, n.d).
יש לציין שאומנם רבות מהדוגמאות המתועדות לקראפטיביזם מגיעות מארצות הברית, מבריטניה או מאוסטרליה, אבל אף אחד מהאזורים האלה לא "המציא" את הקראפטיביזם, והקראפטיביזם אינו "שייך" לו. הקראפטיביזם נוכח תמיד בדרום הגלובלי ובכל מקום שיש בו צורך באקטיביזם ויוצרים בו קראפט.
סוגי הקראפטיביזם
רוב הפרויקטים בתחום הקראפטיביזם מתאימים לאחת מבין שבע קטגוריות, אך חלקם עשויים לנוע בין קטגוריות או להשתייך לכמה מהן בעת ובעונה אחת.
"אישי ופרטי" (Personal and Private) הוא סוג הקראפטיביזם הנפוץ ביותר, והוא זה שבטסי גריר דוגלת בו. הוא אינטימי, מבטא התבוננות פנימית, ולעיתים קרובות מתרחש בין כותלי הבית. סוג זה של קראפטיביזם, שאופן יצירתו איטי ומחושב, משמש לעיתים קרובות כניגוד לפיזיות של מחאת הרחוב. אבל יוהאנה הֶדְווה (Johanna Hedva), במאמרה "Sick Woman Theory" ("תיאוריית האישה החולה"), מזכירה לנו שאין הכרח להיות נוכחת פיזית ברחוב כדי להפוך לשחקנית פוליטית, וכי הישרדותנו והשימוש המכוון והמחושב בזמן שלנו הם פוליטיים בפני עצמם (2016 ,Hedva).
"קראפט למען קראפט" (Craft for craft's sake) רואה בתחום עצמו מטרה ראויה לאקטיביזם. לקראפט יש יכולת ייחודית להזדהות עם נקודות מבט מודרות שכן הוא עצמו הודר בעבר: הטקסטיל ואמנויות הסיבים שנוצרו על ידי נשים לא נחשבו לאמנות, ועבודות היד של עמים ילידיים נחשבו נחותות לעומת יצירות האמנות של כובשיהם. מוזיאונים ובתי ספר הסירו את הקראפט משמותיהם כי העדיפו את האמנות והעיצוב. במאות העשרים והעשרים ואחת השוו את הקראפט למיידיות של הייצור ההמוני הזול, ולכן אמניות ואמנים רבים החליטו להשתמש באקטיביזם למען הקראפט עצמו, כדי להזכיר לצופים כמה זמן, השקעה ומאמץ מושקעים בייצור חפצי קראפט. אולי זה לא נשמע אקטיביסטי במיוחד, אבל צריך לזכור שהאמנים האלה מקיימים דיאלוג עם מערכות של ייצור וצרכנות שלא קל לקרוא עליהן תיגר.
"התנגדות מומחשת" (Illustrative Resistance) היא סוג הקראפטיביזם שזוכה לתשומת הלב הרבה ביותר והוא מתרחש כשהאמן משתמש בפני השטח של החפץ כדי להמחיש נקודת מבט אקטיביסטית. אנחנו רואים את זה על גבי ספלים, כריות נוי, ז'קטים נאים ותליונים המעוטרים במשפטים, בקריקטורות או באיורים אקטיביסטיים. אם האמנית או האמן עושים שימוש בכלי האסתטיקה המקובלים, המסר האקטיביסטי עובר בצורה מעודנת יותר. לדוגמה, ביצירתה "Plunder Me, Baby" קוּקוּלי וֶלארדֶה (Kukuli Velarde) משתמשת בדמויות פיגורטיביות קדם־קולומביאניות בעלות עיניים בולטות כדי להתעמת עם המבט הקולוניאליסטי של מבקרי המוזיאונים. גם ג'ניפר לינג דאצ'וּק (Jennifer Ling Datchuk) משתמשת באסתטיקה המוכרת של פיגורינות קיטשיות ומחצלות סיניות כדי להצביע על כוח העבודה הבלתי נראה המשולב ביצירתם של חפצים. ביצירתה "Live to Die" היא קוברת פיגורינות קרמיקה של נערות מתחת למחצלות, שעל כל אחת מהן רקום הביטוי "לחיות כדי למות", מילים המבקשות מהמתבוננת ומהמתבונן לחשוב על הידיים הבלתי נראות שמייצרות את החפצים שהם רוכשים בקלות רבה כל כך.
"קראפטיביזם דיאלקטי" (Dialectical Craftivism) עושה שימוש בדיאלוגים המתרחשים בסמוך לקראפט וסביבו. הדיאלוג יכול להתקיים בעת יצירת הקראפט או בזמן השימוש בו, אבל האמניות והאמנים מנצלים את השיחה המתפתחת למטרות אקטיביסטיות. למשל, "The Democratic Cup", פרויקט שיתופי מאת אָיוּמי הוֹרִיֶה (Ayumi Horie) וניק מוֹאֶן (Nick Moen), ייצר הזדמנויות רבות לדיאלוג עם היווסדו ב-2016. מדובר באוסף של ספלים שיצרו האמנים במטרה לעודד "שיחה מועילה ומכבדת" בתגובה לרטוריקה הפוליטית ההרסנית שהשתלטה על ארצות הברית (.The Democratic Cup, n.d). בספלים האלה נעשה שימוש באירועי התרמה, בברטרים ובשיחות פתוחות. מכיוון שכולנו יכולים לתאר לעצמנו שיחה על כוס תה או קפה, "הספל הדמוקרטי" ממחיש את יכולתו הייחודית של הקראפט לעודד דיאלוג.
"קראפטיביזם פרפורמטיבי" (Performative Craftivism) משתמש בפרפורמטיביות של הקראפט למטרות אקטיביסטיות. הקראפט אומנם עוסק לרוב בחפצים דוממים, אך תהליך יצירתם הוא תהליך קהילתי ופרפורמטיבי שדורש מרחב, מחוות ותנועה. יש היסטוריה עשירה של הדגמות קראפט וסדנאות קראפט שהן בבחינת פרפורמנס. בקראפטיביזם הפרפורמטיבי, האמניות והאמנים רותמים את טבעו הפומבי של הקראפט ליצירת מיצג המושך תשומת לב לסוגיות המדוברות.
הקדר אֶהרֶן טוּל (Ehren Tool) הוא יוצא צבא ארצות הברית שיוצר ספלים בלבד. טול נודע בכך שהוא יושב מול האובניים שלו במוזיאונים, בבתי ספר ובחללי סטודיו ויוצר בקפידה ספלים ועליהם מסרי שלום אקטיביסטיים. טול מחלק את הספלים שלו בחינם ויושב לפטפט עם כל מי שרוצה להצטרף אליו. כלומר, הוא עושה שימוש בפרפורמטיביות של העבודה עם החומר על האובניים כדי לייצר דיאלוג והבנה.
"קראפטיביזם קהילתי" (Communal Craftivism) הוא תהליך של קירוב לבבות בקהילה דרך קראפט. כפי שטוען וונג, מופעים חדשים של אקטיביזם מתהווים בין אנשים בעלי ערכים משותפים. רוב הקראפט היה תמיד קהילתי, אם באופן מתוכנן ואם באופן ספונטני, מתוך רצון בנחמה. מעגלי תפירה, סדנאות עבודת מתכת קבוצתיות וכלים שיתופיים – אלה כמה דוגמאות שבהן הקראפט זקוק לקהילה. קראפטיביזם קהילתי משתמש בשיתופיות המובנית של הקראפט ובשיטות עבודתו כדי להעביר מסרים אקטיביסטיים או לבצע פעולות אקטיביסטיות.
"קראפטיביזם פילנתרופי ומסייע" (Philanthropic and charitable craftivism) הופך במהירות לפופולרי מאוד, שכן נוכח הקפיטליזם והתסיסה העולמית נדרשת חלוקה מאוזנת יותר של משאבים. קראפטיביזם מסייע הוא שימוש במעמדו של הקראפט כדי לגייס כספים למטרה אקטיביסטית, או שימוש בכספים שגויסו כדי לייצר קראפט שיוצא נגד מערכת כוח כלשהי. דוגמאות לכך הן סיוע באתרי אסון במקרים שבהם המדינה מפגינה אוזלת יד, גיוס כספים לחולים או לאנשים הזקוקים לשכר דירה וכדומה או תרומה לארגונים הפועלים למען מטרות אקטיביסטיות.
עם הפנים קדימה
אף שהקראפטיביזם עשוי ואף מתיימר לעיתים להיראות כמו פתרון עדין ומיטיב לתחלואי העולם, הוא אינו כזה. הקראפטיביזם, כמו כל צורות הייצור התרבותי, רווי בבעיות, בעוולות ובמהמורות. כדי ליצור קראפטיביזם אפקטיבי יש לנהוג באחריות, בקפידה ובמחשבה רבה, ואין די בכוונות טובות ובפקעת חוטים. כשמשתמשים בו כהלכה, הוא יכול לחבר בין בני אדם ולהניע פעולה פוליטית רבת כוח. אבל כשמתעלמים מהיבטים מהותיים של הקראפט או של האקטיביזם, הקראפטיביזם נראה נדוש, חסר תועלת, מתפנק.
בבואנו לבחון את הקראפטיביזם בעין ביקורתית, אפשר לזהות כמה תחומים המחייבים שיפור נרחב. ראשית כול חלק גדול מהקראפטיביזם מתרחש ברמה המקומית ומתועד לעיתים רחוקות, לא כל שכן מדווח. הקראפטיביזם נמצא סביבנו בכל עת, והדוגמאות שהבאתי במאמר הזה לא יכולות כמובן להקיף את כולו. שנית כול מי שמשתמש בקראפטיביזם חייב לדגול באקטיביזם אתי. בין היתר יש להקשיב לקהילות נפגעות, לנקוט פעולות אתיות מחושבות ולחקור כל היבט והיבט בפרויקטים הקראפטיביסטיים שלנו. טעויות נפוצות של העוסקים בתחום הן "לצנוח" לתוך קהילה שהם לא שייכים אליה, להשתמש בשרשראות אספקה לא אתיות להשגת חומרי קראפט, או להפתיע את המשתתפים במקום לקבל את הסכמתם. לבסוף, יש לחקור את העבר וההווה של הקראפטיביזם מבעד למשקפיים ביקורתיים. כשרוב העוסקות בתחום המחקר והכתיבה הן נשים לבנות מארצות הברית, מבריטניה ומאוסטרליה, אי אפשר לטעון שהקראפטיביזם ידידותי לנקודות מבט שונות או מודרות.
מאנגלית: תומר בן אהרון
מרי קלהאן באומסטארק (Mary Callahan Baumstark) – מרצה, מייקרית וכותבת עצמאית. בוגרת תואר ראשון בקרמיקה מאוניברסיטת מונטנה (University of Montana) ותואר שני באמנות עכשווית, עיצוב, והיסטוריה של אמנות ניו-מדיה של אוניברסיטת אונטריו לאמנות ולעיצוב (Ontario College of Art and Design University). כיום היא מנהלת את מרכז האמנות לואיסטאון (Lewistown Art Center) במונטנה, ארצות הברית.
*זכויות לצילום: Pussyhats, Alaska Air Flight 6 in Pink LAX-DCA 00049, 2017
מקורות:
Baumstark, Mary Callahan, 2016. MC Baumstark, “Craftivist Clay: Resistance and Activism in Contemporary Ceramics,” Masters Thesis, OCAD University
Greer, Betsy, 2014. Craftivism: The Art of Craft and Activism. Vancouver, CA: Arsenal Pulp Press
Hedva, Johanna, 2016. "Sick Woman Theory", Mask, 3.10.2016. https://tinyurl.com/39enn8kc
Mazanti, Louise, 2011. “Super-Objects: Craft as an Aesthetic Position". In Extra/Ordinary: Craft and Contemporary Art, edited by Maria Elena Buszek, pp 59-83. Durham: Duke University Press
Pussyhat Project, n.d., "Our Story", Pussyhat Project
The Democratic Cup, n.d., "About", The Democratic Cup
Wong, Loong, 2008. "Activism". In Stewart R. Clegg and James R. Bailey (eds.) International Encyclopedia of Organization Studies. Thousand Oaks, CA: SAGE Publications.
http://dx.doi.org/10.4135/9781412956246.n8.
