בחלל המעבדה במוזיאון העיצוב בחולון ניצב שולחן אוכל ארוך ועליו כלים קרמיים בצבע אחיד. על הכלים מוקרנים דימויים מתחלפים של מנות אוכל מלווים בסאונד של טקסט ומלודיה. זהו תיאור תמציתי של מיצב מורכב ביותר של קולקטיב "זמנתגובה" המוצג בתערוכה "טעימה מן העתיד: מעבדה חושית אינטראקטיבית". התערוכה, שאצרה טליא ינובר, היא חלק ממערך התערוכות הכללי "אוכל" שמוצג בימים אלה במוזיאון (אוצרות: דנה בן שלום וליאורה רוזין), ועוסק ביחסים בין אוכל, אנשים ועיצוב.
הקולקטיב מונה חמישה חברים.ות: לימור פרץ סמיה, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר שעשתה הסבה לעיצוב תקשורת חזותית, הייתה בעלת סטודיו עצמאי וכיום מנהלת את תחום העיצוב בחברת Morning; ענבל ראובן, מעצבת בוגרת לימודי תקשורת חזותית עם התמחות בטיפוגרפיה מהרויאל אקדמי בהולנד; דורון נעמה גלפר, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר ומלגת סטודיו ראשון בבית בנימיני; ניר ג'ייקוב יונסי, אמן בין-תחומי שמגיע מתחום המוזיקה האינטראקטיבית ועוסק כיום בעיקר בפרפורמנס שכולל נגינה בלייב; ואולגה סטדניוק, מעצבת פנים ואדריכלית, מרצה בשנקר שלאחרונה עושה שימוש רב בטכנולוגיות של בינה מלאכותית. אף על פי שהם עובדים יחד רק שנה וקצת, נדמה כאילו הם היו שם זה עבור זה מאז ומעולם. לקיים ריאיון עם חמישה מרואיינים זה לא דבר פשוט, אבל הם מאפשרים זה לזה להתבטא ולשתף, ויחד הם יוצרים תמונה שלמה ומלאה.
הקשר בין החמישה נוצר בהדרגה – פרץ סמיה, ראובן וסטדניוק הכירו במסגרת לימודי אוצרות בשנקר בשנת 2020. את גלפר הכירה ראובן בבית בנימיני, ואת יונסי הן פגשו במסגרת מיצב סאונד שהציג בחלל המעבדה של האוצר שרון תובל. השורשים של הפרויקט שמוצג בימים אלה נעוצים בהצעה תיאורטית לפרויקט הגמר של ראובן ופרץ סמיה בלימודי האוצרות. "הרעיון היה סדרת תערוכות מובנית שעוסקת בזמן התגובה שלנו למה שקורה סביבנו וכוללת תערוכות פופ אפ עם יוצרים מתחומים שונים", מסבירה פרץ סמיה. "מההתחלה היה לנו ברור שהן ישלבו גם חומר וגם דיגיטל, ושהן יתייחסו לכאן ועכשיו".
לסטדניוק, גלפר ויונסי הן חברו לטובת פרויקט שהוצג בשבוע העיצוב ירושלים בשנת 2022 והיה בעצם הראשון שלהם כקולקטיב. תוך כדי שבוע העיצוב עצמו הם התבשרו על כך שנבחרו להשתתף בשבוע העיצוב ההולנדי שמתקיים מדי שנה באיינדהובן ונחשב לאחד מאירועי העיצוב החשובים בעולם.
באיינדהובן הם העלו במשך תשעה ימים שש עבודות, כולן בעלות אלמנט פרפורמטיבי. הסעודה שמוצגת כעת במוזיאון העיצוב היא פיתוח של אחת משש העבודות הללו, ששונתה בהתאם לחלל ולתערוכה. "לי היה רעיון ראשוני לעבודה שהייתה קשורה יותר בכלים", מספרת גלפר. "רציתי לייצר פרפורמנס שבמסגרתו אני מכינה כלים לארוחה שלמה והם מתייבשים לגמרי ובכל זאת אנחנו אוכלים ושותים מהם ומרימים כוסית לחיי הפורענות וההאבסה".
העובדה שאת מגיעה מעיצוב הפכה את העניין שלך בקרמיקה לעניין פונקציונלי יותר?
"לא, אני לא אדם כל כך פונקציונלי. העניין שלי בחומר מגיע מהמקום של הרוח, יש בו משהו ראשוני בעיני והוא מגיב כמונו. זה קסום בעיני. במקביל, בגלל שאני בכל זאת מגיעה מעיצוב, יש משהו בדי-אן-איי שלי שהוא מאוד עיצובי".
משם הלך הרעיון והתגלגל באמצעות סיעור מוחות של כלל חברי הקבוצה (בכל זאת, לא מעט מוחות). "התמה של שבוע העיצוב באיינדהובן, שאותה בנינו בצורה משוחררת ואינטואיטיבית, נקראה 'Get Set'", מספרת ראובן. "היא עוסקת במשבר האקלים ובמה שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב". "מה שליווה את כל העבודות באיינדהובן היה החיבור של האדם לחברה, לסביבה ולכדור הארץ", מוסיפה פרץ סמיה. "זה נושא שהוא בליבנו. זה המקום שממנו הגענו לחקור את האוכל כצורך בסיסי. לא ניגשנו לעניין כאילו אנחנו מבקרי מסעדות, פשוט ניסינו להבין איפה נמצא את עצמנו ביחס אליו בעתיד. מכיוון שהטכנולוגיה קרובה לליבנו כקבוצה ומכיוון שכל פלטפורמות הבינה המלאכותית בדיוק החלו את ההתפוצצות שלהן באותה התקופה, החלטנו להשתמש בכלים של בינה מלאכותית בעבודה".
"התחלנו לשאול את הבינה המלאכותית מה נאכל בעתיד", מסבירה סטדניוק. "נושא שחשבנו עליו בעצמנו לפני כן. שאלנו מה יהיו חומרי הגלם שאיתם נעבוד בעתיד, מה יישאר ומה ייעלם, איך נוכל לעבוד איתם, איך אפשר להרכיב איתם מנות, וביקשנו ממנה גם לתת לנו מתכונים למנות שמבוססות על חומרי הגלם האלה. פיתחנו מערכת יחסים של ממש עם הבינה המלאכותית, גם באופן מילולי וגם באופן ויזואלי".
"זה תהליך שנשמע קל, אבל הוא היה ארוך ודרש זמן ומאמץ", אומרת פרץ סמיה. "את הדימוי של המנות בנינו יחד עם הבינה מתוך הטקסט, ובסופו של דבר קיבלנו גרסאות שונות של הצעות הגשה. חלק מהמנות היו מפותחות יותר ובחלק היינו צריכים להנחות את הבינה המלאכותית באופן מדויק יותר עד שהגענו למנות הסופיות".
תנו דוגמה למנה כזאת.
"למשל מנה של פטה צרצרים", מספרת סטדניוק. "זו מנה שקיבלנו מ-Chat GPT אחרי שהכנסנו אליו את חומרי הגלם. את הפרומפט הטקסטואלי הכנסנו לתוך מידג'רני, ובתוכנות האלה צריך לכוון אותן, זו ממש אוצרות של מילים. צריך להנחות אותה מה בדיוק רוצים לראות, מאיזו זווית, באיזו פלטה צבעונית וכן הלאה. לפעמים פגענו ולפעמים לא, ובכל מקרה התוכנה מייצרת המון דימויים ולכן שוב הייתה לנו עבודת אוצרות שבמסגרתה היינו צריכים לבחור את הדימוי הנכון לכל מנה".
"הרעיון היה להתמקד במזון שמיוצר במעבדה או במנות שאפשר לייצר לצריכה עצמית", מוסיפה פרץ סמיה. "התבססנו על טכנולוגיות, מחקרים וטרנדים שקורים בעולם הזה, ויש גם כאלה שהן נטולות טכנולוגיה במודע כמו למשל בישול סולארי. יש מנות שמבוססות על טכנולוגיות של סטארט-אפים כמו גידול חלבונים במעבדה, הדפסות תלת-ממד של מזון או גידול פטריות ואצות בבית. הכול מבוסס דאטה ומחקרים. אנחנו לא המצאנו כלום. כן היה חשוב לנו שכל מנה תייצג מחקר חדש או שפשוט תהיה מבוססת על ערכים של קיימות".
בסופו של התהליך הארוך התקבלו עשר מנות שמוגשות אל השולחן, בהן למשל ג'לי ספירולינה עם סוליין (אבקת חלבון שמיוצרת ע"י חיידקים באמצעות פחמן דו חמצני) ואוכמניות. כל מנה מוקרנת על גבי אחת הצלחות שיצרה גלפר לצד כוסות וכלים נוספים בצבעי טרקוטה טבעיים. "בהרבה חפירות ארכיאולוגיות הדבר הראשון שמוצאים הוא כלים מטרקוטה", מסבירה גלפר. "רצינו שהכלים ייתנו הרגשה של פעם ויוכלו ללכוד את ההקרנה כראוי. באיינדהובן הכלים לא היו שרופים בכלל, ובמוזיאון היינו חייבים לשרוף אותם בשריפת ביסק שהיא השריפה הראשונה, בטמפרטורה של 1,000-900 מעלות. על השולחן מונחות צלחות, קערות וכוסות בעלות אסתטיקה נקייה ומינימליסטית. כמה מהכלים שונים מהכלים הסטנדרטיים שאנחנו מכירים ויכולים למשל לעמוד על שני הצדדים. המחשבה הייתה ליצור משהו שנוכל להתחבר אליו אבל גם לא כזה שאנחנו לגמרי מכירים. צורות שנראות לנו מוכרות אבל הפונקציות שלהן אולי אחרות. כלים שיגרמו לנו לתהות אם שותים ואוכלים מהם. כאלה שיש בהם אניגמה וגורמים לנו להסס".
לכל החגיגה הזו מצטרפת עבודת סאונד מדוקדקת שיצר יונסי ומורכבת מכמה שכבות. "השכבה הראשונה היא ההקראה של המתכון – החומרים ואופן ההכנה – על ידי הבינה המלאכותית עצמה", הוא מסביר. "השכבה השנייה היא סאונד של בישול – טיגון, מזיגה, ערבוב וכן הלאה – והשכבה השלישית היא סאונד של חילוף בין המנות כשהן מוקרנות ברצף על הכלים שעל השולחן. כל שכבות הסאונד זולגות אחת לתוך האחרת. היו דברים שאין להם סאונד קיים שיכולתי להקליט כמו כזה של מדפסת תלת-ממד שמדפיסה עוגה או של מכשיר שמפרק פלסטיק. השתמשתי בסאונדים שהקלטתי במקומות שונים ברחבי העולם כדי לדמות או בעצם להמציא אותם. היה לנו חשוב בתוך המעברים בין ההקרנות לייצר כוריאוגרפיה של הקהל, כך שיזוז בין מנה למנה ויסתובב סביב השולחן, ובכל פעם מנה מוקרנת אחרת תפתיע אותו ממקום אחר. לסאונד יש חלק משמעותי בחוויית הצפייה הזאת".
"היה לנו חשוב שאנשים ישהו בחלל", מסבירה ראובן. "ככל שאתה שוהה ומקשיב ומבין יותר, אתה מתחיל לגלות מה זה האוכל הזה ולהבין מה כל זה אומר על העתיד שלנו, אילו שינויים מחכים לנו. בנוסף לכך הסאונד של הבישול מיועד לגרות אנשים. זה סאונד שהם מכירים מהמטבח שלהם, אבל הם בעצם במוזיאון ולא יכולים לאכול תוך כדי". "בגלל שמדובר במעבדה חושית, ניסינו להפעיל את כל החושים פרט לטעם. לכן גם מותר לגעת בזהירות בכלים", מוסיפה פרץ סמיה.
לצד השולחן מוצגת עבודה נוספת של הקולקטיב, גם היא מערבת בין חושים – במקרה הזה ראייה ומישוש. מדובר בעבודת וידיאו שיצרה סטדניוק ומוקרנת על מסך גדול. "רצינו לייצר תקשורת אינטראקטיבית עם המבקרים במוזיאון, וחיפשנו את האופציה להפעיל אותם", מסבירה פרץ סמיה. "זוהי עבודה משלימה לשולחן", אומרת סטדניוק. "הווידיאו מבוסס על שלושת חומרי הגלם שעל פי התחזיות יהיו פופולריים כמזון בסיסי בעתיד – אצות, פטריות וחרקים. הדימויים של חומרי הגלם פותחו באמצעות בינה מלאכותית, ואחר כך תוכנה אחרת העבירה אותם לשפה גרפית שנקראת 'פוינט קלאוד' – שפה שמאפשרת את ההתפרקות והחזרה של כל מרכיב לידי דימוי שלם.
מול המסך ניצב צילינדר שעליו יש חיישן שקולט תנועה של התקרבות והתרחקות. הוא עשוי משני כלים קרמיים שבעצמם מספרים סיפור ומעבירים בו בזמן מסר של 'תיגע' ו'אל תיגע' הודות לקוצים הקרמיים שנמצאים עליהם. החיישן נמצא בתוכם, כך שמי שנעמד ומזיז את היד מעל הכלי יכול להבין שעבודת הווידיאו על המסך מגיבה אליו ומשפיעה על הפירוק ועל ההרכבה מחדש של הדימוי".
לסיום מספרים חברי הקולקטיב (שגם ממשיכים לעבוד כל אחד בנפרד, כמובן) שיש להם עוד רעיונות בשפע לפרויקטים נוספים – כאלה שעוסקים בתחומים דומים אבל גם בנושאים שונים לגמרי. אני מאמינה שעוד ניתקל בהם לא מעט.
"טעימה מן העתיד: מעבדה חושית אינטראקטיבית", מוזיאון העיצוב חולון
אוצרת: טליא ינובר
במסגרת תערוכת "אוכל", אוצרות: דנה בן שלום וליאורה רוזין
נעילה: שבת, 21 באוקטובר 2023
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
