רוב עבודותיה של האמנית חנאן אבו-חוסיין הן עבודות מיצב גדולות, אך לאחרונה חרגה ממנהגה, ובתערוכה הזוגית "סיזיפוס"[1] בבית בנימיני שאצרו רעות רבוח ושלי שביט הציגה עבודה קטנה יחסית, ללא כותרת, במדפים של הגלריה הקטנה. העבודה עשויה מאובייקטים המשלבים בין מחברי אינסטלציה מפלסטיק (רדי-מייד) ליציקות קרמיקה טבולות בבטון של מחברים דומים.
העבודה החדשה מזכירה עבודה קודמת שלך מ-2017 "Destruction of the Father" ("חורבן האב"), שהוצגה בגלריית המפעל בירושלים במסגרת שהות אמן, עבודה שייצגה את מערכת היחסים המורכבת שלך עם אביך. מה מייצגת העבודה בבית בנימיני עבורך?
[1] תערוכה זוגית עם האמנית בתיה מלכא.
"העבודה מ-2017, השנה שבה אבי נפטר, הייתה בנויה מקונסטרוקציה של צינורות ביוב מפלסטיק שיוצאים מתוך יציקות בטון של הנעליים של אבא שלי. צינורות הביוב שמעבירים, בדרך כלל מים נקיים ומים מלוכלכים, מייצגים את היחסים המורכבים שלי איתו. בשש השנים האחרונות לחייו אבא שלי בקושי דיבר איתי. הוא כעס עלי מכל מיני סיבות, וכל המשפחה החרימה אותי ועדיין מחרימה אותי ואת אמא שלי בגללי. העבודה בבית בנימיני מייצגת אותי ואת אמא שלי, והיא סוג של דיאלוג בינינו. אנחנו מחוברות האחת לשנייה, אבל אין לנו בסיס ואין לנו צינורות. אמא שלי ואני מעין יחידה כזאת שהיא לבד בעולם.
"מגיל מאוד צעיר לא רציתי להיות כמו אמא שלי, שהייתה מסורה כולה למשפחה של אבא שלי. אני בחרתי לא להיות כמוה: אני מרדנית, ואמא שמרנית ומסורתית. תמיד הייתי ה'נגד' ולא רציתי ללכת עם העדר. היום אני מחוברת אליה, אבל לא לאף אחד אחר במשפחה. המצב הזה משמש כחומר גלם לעבודות שלי".
ספרי לי על החומריות של העבודה הזאת ועל החיבור שבין הפלסטיק החלק ליציקות הבטון בעלות הגימור המחוספס.
"החומר של העבודות נראה כמו בטון, אבל למעשה אלה יציקות קרמיקה טבולות בבטון, ולכן הן מאוד שבירות. הן מייצגות את אמא שלי, שהיא אישה שבורה ושבירה. לעומתה, אני הוא מחבר הפלסטיק החזק והמודרני, כמו מחברי צינורות הביוב. מחברי הפלסטיק האלה הם עמידים וחזקים ויש להם נוכחות וצבעוניות. הם לא יכולים להישבר לחתיכות, לכל היותר הם עלולים להיסדק. מחברי הפלסטיק ומחברי יציקות הבטון מחוברים אחד לשני ונכנסים אחד לתוך השני.
"את הכוח שלי שאבתי מהרצון לא להיות כמו אמא שלי. החולשה שלה עוררה אותי למרוד, אבל מצד שני אני מתחברת לחולשה הזאת ומזדהה איתה מאוד. יש לי אמפתיה לכל מה שאמא שלי עברה, ואני מבינה שהדור שלה שונה מהדור שלי. זה חלק מהסיפור".
היציקות שלך לא מושלמות. פני השטח מחוספסים ומלאים בבועיות אוויר. נראה שהאסתטיקה הזאת היא טביעת אצבע שאופיינית לעבודות נוספות שלך בבטון.
"אמנם למדתי שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל (2003-2001) וקיבלתי שם כלים איך לעבוד עם חומר קרמי, אבל אני ממש לא מגדירה את עצמי כקרמיקאית או כאמנית קרמיקה. אני רואה את עצמי כבנאית שעושה יציקת בטון הכי פשוטה של הערבים: מלט וחול. אם אני רוצה בטון חלש אני מוסיפה הרבה חול, ואם אני רוצה מלט חזק אני שמה פחות חול. יציקות עדינות, נקיות וחלקות זה לא אני. אני אוהבת את הבטון המלוכלך, אני אוהבת שיש בועות אוויר, אני אוהבת שזה לא חָלק. זה מאפיין גם את העבודה על אבא שלי וגם את העבודה 'שדה נעליים' שהוצגה בביאנלה לאמנויות ולעיצוב 'גוף ראשון. טבע שני' 2020 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
הרבה מהעבודות שלך עוסקות באישה בחברה הערבית ובמיניות האישה בכלל. כשהתבוננתי בעבודה הזאת וראיתי את כל החורים הפתוחים, החשופים והפעורים שמזמינים אותך להסתכל פנימה, חשבתי על זה גם במובן הנשי. האם זה משהו שחשבת עליו?
"המחברים האלה נכנסים אחד לשני, נולדים אחד מתוך השני או יוצאים האחד מתוך השני. אי אפשר להתעלם מהזהות המינית בתוך היצירה: החיבורים האלה הם גם סוג של אם ובת, אחד גדול אחד קטן, והם מתייחסים למיניות, לאימהות, לקשר ביני לבין אמא שלי ולהבדל בינינו. ממחבר אחד יוצא צינור קטן יותר וסגור, כזה שאין לו המשכיות, סמל לזה שאין לי צאצאים. אמא שלי ילדה ילדים, הביאה משפחה, ואני לא. אני גאה בכך שיש לי רחם, אבל לא השתמשתי בו. אני אישה פמיניסטית שמאמינה בחופש הנשי ובחופש הגופני שיש לכל אדם באשר הוא".
העבודה הזו בנויה מרדי-מייד שמשכפל את עצמו בחומר אחר. מה את יכולה לספר על השילוב בין דברים מן המוכן ובין יציקות ועבודת יד, ומה הכוח שיש בעינייך לריבוי ושכפול אלמנטים בעבודות שלך?
"עוד בתור סטודנטית במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל שילבתי רדי-מייד בעבודה שלי. ב-2014 עשיתי עבודה משמעותית ראשונה בשם 'Eye of a Needle, 2014' שהייתה מורכבת כולה מחוטים וממחטים מן המוכן. אני אוהבת להשתמש ברדי-מייד כחלק מהעבודה ובריבוי שחוזר על עצמו: למשל העבודה Jasadi Milki W'lisa Sharaf Ahad, 2019 ("הגוף שלי ורק שלי ולא שייך לאף אחד") שבנויה מגרביונים מחוברים באמצעות סיכות ביטחון, 'Broken, 2010' שמורכבת מחזיות, 'Sharaf (Honor), 2014' שעשויה ממצ'טות בטון תלויות, ויש עוד הרבה דוגמאות. בעבודה בבית בנימיני אני משתמשת במחברים מפלסטיק מן המוכן המחוברים ליציקות של מחברים שנעשו בעבודת יד, עבודה גברית כביכול, עבודה של בנייה. הרדי-מייד שתול בתוך היצירה. מאוד חשוב לי השכפול, שהוא מעין סוג של ריבוי בתוך היצירות שלי. הכמות והעומס מייצגים את העומס האישי והרגשי שלי, ויכול להיות שהאובססיביות שלי מביאה אותי לזה. כמו שינון של טקסט שאני חוזרת עליו הרבה פעמים על מנת שלא לשכוח. העבודות שלי הן מאוד טעונות ומאוד אישיות. היום אני מאוד שלמה עם עצמי, והאמנות היא דרך לשחרר או לרפא את עצמי דרך ה'דיבור' הזה או דרך היצירה".
האם את רואה את העבודה הזאת מתפתחת לעבודה אחרת?
"אני רואה את המחברים הללו כסקיצות, כרישומים לעבודה גדולה יותר. אני מרגישה שזה מין התחלה של משהו שהולך להתפתח לממדים גדולים ממש, אולי מחברים יותר גדולים ועם יותר נוכחות בחלל גדול. אני אוהבת את צינורות הבטון הענקיים לצד הכבישים, והם השראה בשבילי. לבית בנימיני הגעתי עם שישה ארגזים מלאים ביחידות להצבה, אבל בסופו של דבר בחרתי להציג שמונה יחידות בודדות על המדפים בגלריה הקטנה. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד במקום מצומצם דווקא משום שאני רגילה לעבוד בגדול. זה גורם לי לחשוב על העבודה שלי באופן אחר".
חנאן אבו-חוסיין – אמנית, עוסקת בחינוך, מרצה במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים ומובילה פרויקטים אמנותיים שעיקרם שיתוף פעולה ערבי-יהודי בירושלים המזרחית. השלימה תואר ראשון באמנות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ובוגרת תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים. הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית בכירה לשנת 2023. חיה ויוצרת בירושלים.
רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.
