עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

חיבורים ומחברים

שיחה עם האמנית חנאן אבו-חוסיין

מתוך התערוכה "סיזיפוס", 2022, בטון, קרמיקה, מחברי פלסטיק רדי מייד, גלריה בית בנימיני. צילום: דור קדמי

רוב עבודותיה של האמנית חנאן אבו-חוסיין הן עבודות מיצב גדולות, אך לאחרונה חרגה ממנהגה, ובתערוכה הזוגית "סיזיפוס"[1] בבית בנימיני שאצרו רעות רבוח ושלי שביט הציגה עבודה קטנה יחסית, ללא כותרת, במדפים של הגלריה הקטנה. העבודה עשויה מאובייקטים המשלבים בין מחברי אינסטלציה מפלסטיק (רדי-מייד) ליציקות קרמיקה טבולות בבטון של מחברים דומים.

העבודה החדשה מזכירה עבודה קודמת שלך מ-2017 "Destruction of the Father" ("חורבן האב"), שהוצגה בגלריית המפעל בירושלים במסגרת שהות אמן, עבודה שייצגה את מערכת היחסים המורכבת שלך עם אביך. מה מייצגת העבודה בבית בנימיני עבורך?

[1] תערוכה זוגית עם האמנית בתיה מלכא.

2017 ,"Destruction of the Father" ("חורבן האב"), מיצב, צינורות ביוב, בטון, נעליים, גלריית המפעל. צילום: ילנה קוונטי

"העבודה מ-2017, השנה שבה אבי נפטר, הייתה בנויה מקונסטרוקציה של צינורות ביוב מפלסטיק שיוצאים מתוך יציקות בטון של הנעליים של אבא שלי. צינורות הביוב שמעבירים, בדרך כלל מים נקיים ומים מלוכלכים, מייצגים את היחסים המורכבים שלי איתו. בשש השנים האחרונות לחייו אבא שלי בקושי דיבר איתי. הוא כעס עלי מכל מיני סיבות, וכל המשפחה החרימה אותי ועדיין מחרימה אותי ואת אמא שלי בגללי. העבודה בבית בנימיני מייצגת אותי ואת אמא שלי, והיא סוג של דיאלוג בינינו. אנחנו מחוברות האחת לשנייה, אבל אין לנו בסיס ואין לנו צינורות. אמא שלי ואני מעין יחידה כזאת שהיא לבד בעולם.

"מגיל מאוד צעיר לא רציתי להיות כמו אמא שלי, שהייתה מסורה כולה למשפחה של אבא שלי. אני בחרתי לא להיות כמוה: אני מרדנית, ואמא שמרנית ומסורתית. תמיד הייתי ה'נגד' ולא רציתי ללכת עם העדר. היום אני מחוברת אליה, אבל לא לאף אחד אחר במשפחה. המצב הזה משמש כחומר גלם לעבודות שלי".

ספרי לי על החומריות של העבודה הזאת ועל החיבור שבין הפלסטיק החלק ליציקות הבטון בעלות הגימור המחוספס.

פרט מתוך התערוכה "סיזיפוס", 2022, גלריה בית בנימיני. צילום: דור קדמי

"החומר של העבודות נראה כמו בטון, אבל למעשה אלה יציקות קרמיקה טבולות בבטון, ולכן הן מאוד שבירות. הן מייצגות את אמא שלי, שהיא אישה שבורה ושבירה. לעומתה, אני הוא מחבר הפלסטיק החזק והמודרני, כמו מחברי צינורות הביוב. מחברי הפלסטיק האלה הם עמידים וחזקים ויש להם נוכחות וצבעוניות. הם לא יכולים להישבר לחתיכות, לכל היותר הם עלולים להיסדק. מחברי הפלסטיק ומחברי יציקות הבטון מחוברים אחד לשני ונכנסים אחד לתוך השני.

"את הכוח שלי שאבתי מהרצון לא להיות כמו אמא שלי. החולשה שלה עוררה אותי למרוד, אבל מצד שני אני מתחברת לחולשה הזאת ומזדהה איתה מאוד. יש לי אמפתיה לכל מה שאמא שלי עברה, ואני מבינה שהדור שלה שונה מהדור שלי. זה חלק מהסיפור".

היציקות שלך לא מושלמות. פני השטח מחוספסים ומלאים בבועיות אוויר. נראה שהאסתטיקה הזאת היא טביעת אצבע שאופיינית לעבודות נוספות שלך בבטון.

פרט מתוך התערוכה "סיזיפוס", 2022, גלריה בית בנימיני. צילום: דור קדמי

"אמנם למדתי שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל (2003-2001) וקיבלתי שם כלים איך לעבוד עם חומר קרמי, אבל אני ממש לא מגדירה את עצמי כקרמיקאית או כאמנית קרמיקה. אני רואה את עצמי כבנאית שעושה יציקת בטון הכי פשוטה של הערבים: מלט וחול. אם אני רוצה בטון חלש אני מוסיפה הרבה חול, ואם אני רוצה מלט חזק אני שמה פחות חול. יציקות עדינות, נקיות וחלקות זה לא אני. אני אוהבת את הבטון המלוכלך, אני אוהבת שיש בועות אוויר, אני אוהבת שזה לא חָלק. זה מאפיין גם את העבודה על אבא שלי וגם את העבודה 'שדה נעליים' שהוצגה בביאנלה לאמנויות ולעיצוב 'גוף ראשון. טבע שני' 2020 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

הרבה מהעבודות שלך עוסקות באישה בחברה הערבית ובמיניות האישה בכלל. כשהתבוננתי בעבודה הזאת וראיתי את כל החורים הפתוחים, החשופים והפעורים שמזמינים אותך להסתכל פנימה, חשבתי על זה גם במובן הנשי. האם זה משהו שחשבת עליו?

פרט מתוך התערוכה "סיזיפוס", 2022, גלריה בית בנימיני. צילום: רחל מנשה דור

"המחברים האלה נכנסים אחד לשני, נולדים אחד מתוך השני או יוצאים האחד מתוך השני. אי אפשר להתעלם מהזהות המינית בתוך היצירה: החיבורים האלה הם גם סוג של אם ובת, אחד גדול אחד קטן, והם מתייחסים למיניות, לאימהות, לקשר ביני לבין אמא שלי ולהבדל בינינו. ממחבר אחד יוצא צינור קטן יותר וסגור, כזה שאין לו המשכיות, סמל לזה שאין לי צאצאים. אמא שלי ילדה ילדים, הביאה משפחה, ואני לא. אני גאה בכך שיש לי רחם, אבל לא השתמשתי בו. אני אישה פמיניסטית שמאמינה בחופש הנשי ובחופש הגופני שיש לכל אדם באשר הוא".

העבודה הזו בנויה מרדי-מייד שמשכפל את עצמו בחומר אחר. מה את יכולה לספר על השילוב בין דברים מן המוכן ובין יציקות ועבודת יד, ומה הכוח שיש בעינייך לריבוי ושכפול אלמנטים בעבודות שלך?

Jasadi Milki W'lisa Sharaf Ahad, 2019 ("הגוף שלי ורק שלי ולא שייך לאף אחד"), פרטים מתוך התערוכה "גיבורע", גרבי ניילון וסיכות ביטחון, הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי. צילום: שי הלוי

"עוד בתור סטודנטית במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל שילבתי רדי-מייד בעבודה שלי. ב-2014 עשיתי עבודה משמעותית ראשונה בשם 'Eye of a Needle, 2014' שהייתה מורכבת כולה מחוטים וממחטים מן המוכן. אני אוהבת להשתמש ברדי-מייד כחלק מהעבודה ובריבוי שחוזר על עצמו: למשל העבודה Jasadi Milki W'lisa Sharaf Ahad, 2019 ("הגוף שלי ורק שלי ולא שייך לאף אחד") שבנויה מגרביונים מחוברים באמצעות סיכות ביטחון, 'Broken, 2010' שמורכבת מחזיות, 'Sharaf (Honor), 2014' שעשויה ממצ'טות בטון תלויות, ויש עוד הרבה דוגמאות. בעבודה בבית בנימיני אני משתמשת במחברים מפלסטיק מן המוכן המחוברים ליציקות של מחברים שנעשו בעבודת יד, עבודה גברית כביכול, עבודה של בנייה. הרדי-מייד שתול בתוך היצירה. מאוד חשוב לי השכפול, שהוא מעין סוג של ריבוי בתוך היצירות שלי. הכמות והעומס מייצגים את העומס האישי והרגשי שלי, ויכול להיות שהאובססיביות שלי מביאה אותי לזה. כמו שינון של טקסט שאני חוזרת עליו הרבה פעמים על מנת שלא לשכוח. העבודות שלי הן מאוד טעונות ומאוד אישיות. היום אני מאוד שלמה עם עצמי, והאמנות היא דרך לשחרר או לרפא את עצמי דרך ה'דיבור' הזה או דרך היצירה".

האם את רואה את העבודה הזאת מתפתחת לעבודה אחרת?

Sharaf (Honor), 2014', פרטים ממיצב במסגרת פסטיבל האמנות העכשווית "מנופים", חוטים ובטון, גלריה ברבור. צילום: רויטל כהן

"אני רואה את המחברים הללו כסקיצות, כרישומים לעבודה גדולה יותר. אני מרגישה שזה מין התחלה של משהו שהולך להתפתח לממדים גדולים ממש, אולי מחברים יותר גדולים ועם יותר נוכחות בחלל גדול. אני אוהבת את צינורות הבטון הענקיים לצד הכבישים, והם השראה בשבילי. לבית בנימיני הגעתי עם שישה ארגזים מלאים ביחידות להצבה, אבל בסופו של דבר בחרתי להציג שמונה יחידות בודדות על המדפים בגלריה הקטנה. אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד במקום מצומצם דווקא משום שאני רגילה לעבוד בגדול. זה גורם לי לחשוב על העבודה שלי באופן אחר".

חנאן אבו-חוסיין – אמנית, עוסקת בחינוך, מרצה במכללת שנקר ובסמינר הקיבוצים ומובילה פרויקטים אמנותיים שעיקרם שיתוף פעולה ערבי-יהודי בירושלים המזרחית. השלימה תואר ראשון באמנות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ובוגרת תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים. הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית בכירה לשנת 2023. חיה ויוצרת בירושלים.

רחל מנשה דור – אמנית, מרצה ומנחה במכון לאמנות במכללת אורנים; בעלת תואר ראשון ושני בגיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בקרמיקה מבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, פרובידנס, ארצות הברית.

התרחשויות

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.