עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

שושלת קרמית

ריאיון עם האוצרת טלי קיים על מורשת אסתטית, ארכיאולוגיה ופרפורמטיביות בתערוכה חדשה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

"הקדרות היא אם הפיסול", טענה האמנית הדוויג גרוסמן (1902-1998) בספרה "החרס". אמירה זו הייתה מקור ההשראה לאוצרת טלי קיים במהלך העבודה הארוכה והמורכבת על התערוכה "בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי בישראל" המוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. הניצנים למהלך פרחו עוד קודם לכן: "כשעבדתי באגף החינוך של המוזיאון הזמינה אותי האוצרת הראשית איה לוריא להסתכל על מיפוי אוסף הקרמיקה של המוזיאון", מספרת קיים. "מדובר במיפוי שיצרה עינב ברנס אליאסוב. במסגרת ההתמחות שלה בלימודי אוצרות ומוזיאולוגיה בתוכנית ע"ש יונה פישר בבית לאמנות ישראלית היא מיפתה את כל פרטי הקרמיקה שבאוסף, רובם כאלה שנכנסו לאוסף בשנים 1993-1981 שבהן האוצר הראשי שלו היה יואב דגון ז"ל. מדובר בלמעלה מעשרים עבודות, והיא הפליאה לספר את הביוגרפיה של האמנים שמאחורי העבודות ולספק פיסות מידע נוספות שרלוונטיות אליהן. כל העניין הזה מאוד סקרן אותי, וכשאיה הזמינה אותי להציע תערוכה בנושא, נעניתי כמובן בחיוב".

הדוויג גרוסמן, ראש, שנות ה-60. צילום: אברהם חי

אחד השמות שעוררו את סקרנותה של קיים כבר בתחילת העבודה על התערוכה היה זה של האמנית הדוויג גרוסמן. "היא השתייכה לדור המייסדות של הקרמיקה הישראלית", מספרת קיים. "הייתה ממקימי עין הוד, בת זוגו של הפסל רודי להמן, וכולם למדו אצלה. בשנות ה-70 היא כתבה ספר דו-לשוני (עברית ואנגלית) בשם 'החרס', שהוא סוג של מדריך לקדר המתחיל המשלב קטעי אוטוביוגרפיה ומחשבות על חומר באופן כללי. באחד החלקים בספר היא עוסקת בטכניקה שמאוד קרובה לליבה – 'בניין יד'. זה מה שמטאפורית הדליק אצלי את האור, את הרעיון לעסוק בבנייה של שושלות ובמקביל בבנייה של כלים קרמיים. זה הרגע שבו הכול התחבר. לכל זה נוסף גם ציטוט של כותבת בשם ר. בת יצחק – שעד היום לא הצלחנו לפענח מי היא הייתה – מתוך טקסט לתערוכת היחיד היחידה של גרוסמן בביתן לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל בשנת 1966. בת יצחק כותבת שם: 'מבחינת הממד האמנותי שנתגלה בה במרוצת דורות דומה כי האמנות הקרמית, יותר מכל אמנות אחרת, נעה במעגלות ואין בה מוקדם ומאוחר. אמנים במלאכת הקרמיקה הפליאו בכל הזמנים, ויצירות מימי קדם מתחרות בעוז באלו של ימינו'. זה היה ציטוט מדהים שהבהיר לי שלא משנה מתי יוצרים בחומר – העבודות מפעם והעבודות מעכשיו תמיד יהדהדו אחת את השנייה".

טליה טוקטלי, שחזור מיצב משנות ה-80. צילום: דור אבן-חן

זאת הייתה נקודת המוצא של קיים בעבודה על התערוכה. שמה, "בניין יד", מתייחס למכלול של טכניקות קרמיות שאינן כוללות שימוש באובניים, ובהן בניית אובייקטים ממשטחים ומחוליות חומר, צביטה ותבניות לחיצה. התערוכה מציגה את עבודותיהם של יוצרות ויוצרים בני דורות שונים המשתמשים בטכניקות האלה בפריסה כמו-גניאלוגית. המורשת של מגע בלתי אמצעי בחומר עברה ממורה לתלמיד, מדור לדור. "נקודת המוצא הייתה העבודות של הדוויג גרוסמן שהיו באוסף", מסבירה קיים. "ממנה התחלתי לעבור בין הדורות, דרך האמנית גדולה עוגן שביקשה להיות תלמידה שלה, לנורה כוכבי ונעמי ביטר שהיו בוגרות של המחזור הראשון של המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, שעוגן קיבלה את הניהול שלה בשנות ה-60, לטליה טוקטלי שהייתה מרצה בכירה במחלקה עד לפני כמה שנים ומציגה שחזור של תערוכת היחיד הראשונה שהיתה לה מחוץ לבצלאל בשנות ה-80, ממש באותו החלל ובאותו המוזיאון, ועד ליואב אדמוני שהיה אחד מתלמידיה של טוקטלי. אדמוני היה המפתח שלי לאמנים העכשוויים שמציגים בתערוכה: יחד עם נטלי אילון הקימו את קבוצת הפייסבוק 'פסלים תועים/תוהים' שיש בה 600 יוצרים, כולם פסלים שיוצרים בחומרים קרמיים אבל גם בחומרים אחרים. דרך הקבוצה, בין השאר, הגעתי לשאר המציגים העכשוויים בתערוכה, שגם הם כולם עובדים בטכניקה של 'בניית יד'".

יואב אדמוני. צילום: דור אבן-חן

בסופו של דבר, מספרת קיים, נוצרו שלושה קווים רעיוניים בתערוכה – הראשון הוא השושלתי – מי למד אצל מי, מי הכיר את מי ומי אימץ את הגישה האסתטית של מי. כל העבודות נעשו ביד, ללא שימוש באובניים וללא גלזורה. הקו הזה מתכתב גם עם התפיסה הצורנית והאסתטית של גרוסמן, שהשתמשה בעיקר בצבעים שהופקו מהאדמה. הקו השני הוא קו גופני. "לאט לאט הסתמן איזה ציר גופני, גם הוא קשור באופן מסוים לטכניקה שמנכיחה את היד. אצל חלק מהאמנים המציגים, האקט הפיסולי הוא פרפורמטיבי. כך למשל בעבודת הווידיאו של יואב אדמוני שבה רואים אותו בוקע מתוך איזשהו רחם עשוי חומר; או בעבודה של אברהם קריצמן, שהתהליך בה אולי לא גלוי, אבל יש בו משהו מאוד פרפורמטיבי, חושי, גדול מהחיים. גם העבודות של ליגל סופר, שמשווה בין חלקים של מחרשה ושלשלאות ברזל לחוליות של הגוף שלנו, הוא גופני, וכך גם בעבודה של נטלי אילון שמתייחסת ללב האנושי". הקו השלישי הוא הקו הארכיאולוגי, גם הוא קשור לאמנים ולאמניות המציגים: "גרוסמן בעצמה", מספרת קיים, "העבירה קורסים לסטודנטים לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית כדי ללמד אותם עניינים שקשורים לחומר ויכולים לעזור להם במיפוי. גדולה עוגן הייתה בתו של צלם של ארכיאולוגיה, וזה השפיע על העבודות שלה".

אברהם קריצמן. צילום: דור אבן-חן

בתערוכה מתייחסת קיים גם למעמדה ההיררכי של הקרמיקה בעולם האמנות. "בטקסט האוצרותי אני מצטטת ממאמר של גדעון עפרת ("ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932" שפורסם בשנת 1991. ר"ב), שבו הוא מסביר מדוע התקשתה הקרמיקה להשתלב בתרבות המקומית ונותרה מלאכת יד הטובה לייצוג הישראליות ותו לא. בתקופה שבה עבדו אמניות הקרמיקה המשמעותיות הראשונות, הלך הרוח של האמנות הישראלית היה חיפוש אחרי הסגנון האוניברסלי, ואילו הן באותה עת עסקו במקום וחיפשו את החומר המקומי ואת המיתוסים המקומיים. לטענתו של עפרת הקרמיקה שילמה ביוקר על העיסוק הזה. אני חושבת שהרגע המכונן מבחינתי בהשקפה שלי בנושא הזה הייתה כשמצאתי ציטוט בתוך ספרה של הדוויג גרוסמן שבו כתבה: 'אדם ואדמה – זוג ראשוני. אדמה – היא חומר. והקדר, היוצר בחומר, מעין מעשיו של הבורא בידיו. הקדרות היא אם הפיסול. הכד הוא הפשטת דמות, דמות אדם או חיה'. זה גרם לי להבין שהדברים אינם נפרדים. למה אנחנו לא מצליחים להתייחס לפיסול קרמי באותו ממד של הפשטה שבו אנחנו מתייחסים לפיסול אחר? הרי ברור שאפשר לקחת כד פונקציונלי ולהציג אותו בצורה לא-פונקציונלית".

נטלי אילון. צילום: דור אבן-חן

לסיכום אומרת קיים, "עבורי, המעניין הוא שהדור הצעיר יותר בתערוכה משקף למעשה את הדורות שקדמו לו. זה בא לידי ביטוי בזיקה לארכאי, בגישה האלכימית אל החומר שנוצר באופן עצמאי, בניסיונות הטכניים של עירוב חומרים וכמה תהליכים בדרך אל היצירה הסופית, וגם בחשיבה דרך הנייר כמתווה התחלתי של הפעולה הפיסולית. התערוכה כולה מנסה כל הזמן לטעון שאין הבדל בין הדורות. שהעיסוק בחומר, שהוא מעשה בראשיתי, עובר מתחת לרדאר הטכנולוגי-חדשני שהאמנות העכשווית מאמצת לתוכה". 

"בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי בישראל", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

אוצרת: טלי קיים

נעילה: 23 באפריל 2022

רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.