עמוד הבית

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

זָר מקומי

ריאיון עם ניקולה טרצי, אוצר ומנהל מרכז CCA במסגרת התערוכה של האמנית ליאורה קפלן, "מקצבים של תהודה קבועה"

ניקולה טרצי, מנהל ואוצר CCA תל אביב-יפו בחלל התערוכה "ליאורה קפלן: מקצבים של תהודה קבועה". צילום: עדי פלומן

בשנת 2008 הגיע לראשונה ניקולה טרצי לישראל במסגרת עבודתו כעורך הראשי במגזין האמריקאי הוותיק "Flash Art", ומאז בכל שנה הקפיד לבקר בארץ, לעבוד כאן וללמוד את סצנת האומנות המקומית שסקרנה אותו. בשנת 2014, עם קבלת תפקיד מנהל תוכנית ה-MFA של בצלאל, הוא עבר באופן רשמי לחיות בישראל. אנחנו נפגשים במרכז CCA בפאתי שוק הכרמל שאותה טרצי מנהל ואוצר בארבע השנים האחרונות.

בגלריה שבקומה הראשונה מוצגת תערוכתה של ליאורה קפלן "מקצבים של תהודה קבועה". בחלל הלבן ניצבים שמונה פסלי טוטם המשלבים כדי קרמיקה ישראלית תעשייתית שנוצרו בעיקר במפעל שבכפר מנחם משנות החמישים ועד שנות השמונים. קפלן, אומנית בין-תחומית, התאהבה בקרמיקה התעשייתית המקומית עוד בילדותה בזכות כלי קרמיקה אחד של פנינה עמיר-זמיר שעמד בחדר העבודה של אבא שלה. העיסוק שלה כצורפת, ההתעניינות שלה בטכנולוגיות, בחומרים שונים וברוחניות ניכרים כולם בתערוכה. האובייקטים של קפלן מפוזרים בחלל בריחוק מוזיאלי ופועלים גם כיחידות עצמאיות וגם כמיצב אחד שלם. הם משלבים אלמנטים שנאספו לאורך השנים (Ready Made) לצד תוספות חדשות שיצרה האומנית מזכוכית, מעץ, ממתכת, מנצרים ומעור. בתערוכה נוצר מתח מרגש בין אומנות לקראפט ובין היסטורי לעכשווי.

אנחנו יושבים כאן ב-CCA, ואני לא יכולה שלא להתייחס לשינוי שהגלריה עברה בשנים האחרונות. נראה לי שמאז הצטרפותך ב-2018 אתה מוביל מהלך אוצרותי מעט שונה. האם תוכל להרחיב על כך?

"ליאורה קפלן: מקצבים של תהודה קבועה", 2022. מראה הצבה מתוך התערוכה ב־CCA תל אביב-יפו. צילום: טל ניסים

CCA – המרכז לאמנות עכשווית הוקם ב-1998, ותוכנית התערוכות של האוצר והמייסד סרג'יו אדלשטיין נסובה בעיקר סביב עבודות וידיאו ארט וסאונד בשילוב ניו מדיה. הגישה שלי, לעומת זאת, לא מתייחסת באופן ספציפי לדיסציפלינה, למדיום או אפילו לאסתטיקה כזו או אחרת. אני רואה את עצמי כמישהו שמביא תפיסה רחבה ומדויקת יותר של בניית תערוכות. מבחינתי, כשצופה מגיע ל-CCA הוא לא בא לראות אומן או תערוכה ספציפיים אלא סדרת תערוכות, וזה חשוב לי מאוד כי אנחנו מוסד אומנות ללא אוסף שמטרתו להזמין ולהפיק פרויקטים חדשים של אומנים חיים ועכשוויים. בתהליך שלי מול אומנים אני מציע להם את מרחב התצוגה כמרחב היסטורי, פיזי, פוליטי, גיאוגרפי, ומזמין אותם ליצור משהו במיוחד בשבילו (Site specific). מבחינתי החלק החשוב הוא לא המדיום או האסתטיקה אלא הפורמט שבו הכול יכול לקרות ולהתקיים בדיאלוג.

כאוצר שחי בישראל בשנים האחרונות אבל שורשיו באיטליה, איך לדעתך משפיעה הזרות הזאת על הקריאה שלך את עולם האומנות הישראלית ועל המהלכים האוצרותיים שאתה יוצר?

שלא כמו אוצר במוזיאון שיש לו משימה היסטורית והוא מחויב לקונטקסט מסוים, כאן ב-CCA אנחנו עובדים ומציגים אומנים חיים, רובם ישראלים שנולדו פה, וזה מייצר רלוונטיות. אני מאמין שדווקא נקודת המבט ה"מרוחקת" שלי מאפשרת לי להסתכל על עבודותיו של האומן במנותק מהכבלים הפוליטיים והתרבותיים ולשים אותו במרכז כאינדיבידואל יוצר. יש שיחשבו שהזרות שלי מקשה עלי לדבר את השפה המקומית, אבל אני מאמין שזה דווקא היתרון שלי, כי אני יכול לצלול לנושאים מורכבים ורגישים בלי שמשהו יגביל אותי.

טוטמים של ליאורה קפלן בתערוכה  "ג'ונתן מונק: מודל תצוגה שש – גרסת תל אביב", 2020-2019, CCA תל אביב-יפו. צילום: שי בן אפרים

בשנת 2020 הציגה ליאורה קפלן שלושה טוטמים לצד תערוכת היחיד של האומן הבריטי ג'ונתן מונק. האם תוכל לספר לי על המהלך והליווי האוצרותיים שלך מהנקודה הזאת ועד לתערוכת היחיד שלה "מקצבים של תהודה קבועה" שמציגה גוף עבודות גדול יותר?

לדעתי חשוב לעבוד עם אותו אומן כמה פעמים. כיוון שאני עובד עם אומנים חיים, אני בונה איתם מערכת יחסים ודיאלוג שמתפתחים לאורך השנים. מה שמאוד ריתק אותי בעבודות של ליאורה הוא האופן שבו היא מגדירה מחדש את המושג "ניכוס".  גם ג'ונתן מונק עוסק באומנות הקונספטואלית שלו בניכוס, וכשהזמנתי אותו להציג ב -CCA, רציתי שהוא יתחבר לסצנה המקומית שקיימת פה אבל גם רציתי את ההזדמנות לדבר דרך התערוכה על ניכוס באופן רחב יותר, וכך ליאורה בעצם הפכה להיות חלק מהתערוכה כי עבודותיה מתעסקות בעיני באופן מוחלט בניכוס. מכלול האובייקטים המנוכסים המוצגים בטוטמים הם יצירות איקוניות של קרמיקה ישראלית תעשייתית ובכך הם מוטענים במשמעויות תרבותיות ובזיכרונות סובייקטיביים וקולקטיביים על בית, מקומיות ושייכות.

כבר אז בתערוכה של ג'ונתן מונק ראיתי איך הקהל הגיב בהפתעה ובהתרגשות לעבודות של ליאורה, שהייתה אז אומנית לא מוכרת. בדרך כלל אני מחכה קצת יותר כדי להציג אומן שוב, אבל במקרה של ליאורה הרגשתי שזאת התחלה של סדרה חדשה וחשובה ולכן הזמנתי אותה לגבש את שלושת הטוטמים שהיא הציגה לצד העבודות של מונק לכדי תערוכת יחיד.

העבודה עם ליאורה היא דוגמה לאני מאמין שלי כאוצר בעבודה ובקשר שלי עם אומן. יש אוצרים שעוברים מאומן לאומן ומציגים אותם פעם אחת בלבד. אני נוטה לא לעבוד ככה אלא לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם. זה לא מגיע כאסטרטגיה מובנית אלא מתוך החיים עצמם.

ליאורה קפלן: "מקצבים של תהודה קבועה", 2022. מראה הצבה מתוך התערוכה ב־CCA תל אביב-יפו. צילום: טל ניסים

בכל פסלי הטוטם של ליאורה קפלן יש ציר מרכזי של קרמיקה ישראלית תעשייתית המספרת סיפור של מקומיות ובית ישראלי. מהי נקודת המבט שלך על האובייקטים הקרמיים בפרט ועל הטוטמים בכלל כאוצר שלא גדל על הדימויים הללו?

מכיוון שלא גדלתי עליהם אני רואה אותם רק כאובייקטים ומוצא אותם אסתטיים, חזקים ועוצמתיים. אין ספק שהם מדברים לגמרי את המקום הזה – מדבר, הרים, אור בוהק ונוגע, הצבעים והצורות. אני מאמין שהם לא יכלו להיווצר בשום מקום אחר, אלא רק בישראל.

אני לא מומחה לקרמיקה וגם לא מתעניין ספציפית בקרמיקה ישראלית כדיסציפלינה. אני מסתקרן לעבוד עם אומנים שהפרקטיקום, הטריגר ודרכי החשיבה שלהם מתורגמים לעבודה בקונטקסט תרבותי והיסטורי כמו אצל ליאורה. היא מציגה אוסף חפצים השייכים לתרבויות ומסורות שונות, ודרך החיבורים הייחודים שהיא מוצאת ביניהם היא יוצרת גופים בעלי משמעות תרבותית והיסטורית חזקה. עם זאת, אני צריך לדעת שגם אם יגיע ל-CCA צופה מטימבקטו שאין לו מושג על קרמיקה ישראלית, הוא עדיין יוכל להתרגש ולראות בטוטמים אובייקטים מעניינים, אסתטיים וטעונים.

חשוב לי להוסיף שבחלל התערוכה עצמו אין טקסט קיר ולכן אין מי שיגיד לך מה אתה רואה או איך את אמורה להתבונן על העבודות. זאת החלטה מודעת שלי להציב את טקסט הקיר בחוץ ולאפשר לצופה לקרוא לפני או אחרי שהוא מסתכל על העבודות. אני לא מעוניין להגיד לצופים שלי איך "לקרוא" את התערוכה.

ליאורה קפלן, Voice under all silences, 2021. עץ, פליז וקרמיקה ישראלית ממפעלי כפר מנחם וקרנת, 177×54×28 ס"מ. באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן, תל אביב. צילום: טל ניסים

לסיום, כאוצר שחי ופועל בזירה הישראלית והבין-לאומית איך אתה רואה את פריחתו של החומר הקרמי המוצג כיום במוזיאונים ובגלריות החשובות בארץ ובעולם? האם יש לכך קשר לתקופה הייחודית שבה אנחנו חיים?

אני בטוח שיש קשר לתקופה שבה אנחנו חיים. אני עוקב אחרי הפריחה של הקרמיקה במרחב של אומנות עכשווית כבר לא מעט שנים, למשל בפריז הוצגה בחודשים האחרונים תערוכת קרמיקה ענקית בשם "The Flames". אני חושב ששדה האומנות הוא מאוד ייחודי באופן שבו הוא תמיד נוגס מדיסציפלינות אחרות ומנכס אותן. למשל הייתה תקופה שבה האומנות הוקסמה מהאדריכלות והרבה אומנים יצרו אובייקטים אדריכליים. דוגמה נוספת היא הניכוס מעולם הקולנוע ושימוש בפורמטים קולנועיים כמרכיב מרכזי בעבודות אומנות. אנחנו חיים בשדה "לא ממושמע" שנושק תמיד לעולמות אחרים כמו מדע, טקסטיל, אופנה וכו'.

פריחתה של הקרמיקה היא אולי סוף עידן הסנוביזם של עולם האומנות שראה את החומר הקרמי כאינטלקטואלי פחות. אולי עכשיו "המפלצת" של עולם האומנות רעבה שוב ונוגסת הפעם בשדה הקרמי ומנכסת אותו. אסור לשכוח את ההשפעה של שווקים חדשים שנכנסו לשוק האומנות בעשורים האחרונים – אפריקה, אינדונזיה, סין – ופתחו את עולם האומנות לקולות חדשים משמעותיים. במזרח הרחוק, בעיקר ביפן, יש לקרמיקה מקום של כבוד. השדה הקרמי לא צריך יותר להצדיק את עצמו ולשים את עצמו בתבניות של קראפט, עיצוב או אומנות, אלא פשוט להיות.

ליאורה קפלן, "מקצבים של תהודה קבועה", גלריה CCA, תל אביב

אוצר: ניקולה טרצי

נעילה: 19 במרץ 2022

עינב ברנס אליאסוב – אומנית, אוצרת ומרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל.

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

אחיה כנה – אומן, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; חי ויוצר בתל אביב. 

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.