כשהזמינו אותי להעלות על הכתב מחשבות על זהות ועל חומר בעקבות השתתפותי בתערוכה "חומרי זהות" שהוצגה בבית בנימיני באצירת אסתר בק ויעל נובק, חשבתי שהדיאלוג הזה שבין אדם לבין יצירתו הוא שיח עגול ומתפתח שמתוכו עולות שלל שאלות המובילות ומנחות את אמן החומר מתוך סקרנות שאיננה תלושה מהתרבות שצמח בה. דומה שאין אלא ללכוד את נקודת הזמן העכשוויות שבה פרדיגמת זהות אמן החומר נתפסת כעת ולשקפה ממש כפי שהיא נשקפת בעיני, שהרי יש ביכולתה להמשיך ולהתעצב עם הזמן.
השיח הזה, שמתחיל באינטימיות גדולה בחללי העבודה, יוצא מעבר לגבולות מחברות האמן ומעבר לשרטוטי ההדמיה ולשרבוטי המלל. הוא לא נחבא עוד מאחורי לוחיות ניסיונות המעידות על חריצות ודבקות במטרה, אלא משתרש בחללי התצוגה, בטביעת הכפיים ובמשיכת המכחול. הוא כתב היד. הוא זהות.
מה יש לו ליוצר לדבר את שפתו? קיימת בו ההשתוקקות חסרת הפשרות להביע עמדה ולהשמיע את קולו. הוא מציב שאלות מול הצופה על אז ועל עכשיו, לעיתים מאיר על בעיה המבקשת פתרון, ולעיתים משאיר אחריו רק חידה ורמז – כל מה שיניע את הקהל להיתרם מהמהלך האמנותי שנרקח בסטודיו.
הקושיות המזוהות עם עונת האביב קראו לי לצאת צפונה ודרומה ולדגום כבמעשה מעבדה אמני חומר דרך חתך עשייתם ולבדוק את אותה הזהות המשתקפת כעת בין הסיפור הפרטי ליצירה האישית.
כרכור
מרצפות הטרצו המשובצות בשביל הכניסה לסטודיו טובלות במופע של צמחייה ירוקה חיננית, חודרות גם לחלל הסטודיו של לורי גולדשטיין וקושרות בין החוץ לפנים. הסטודיו מסודר ואינטימי – הצגת יחיד בתפארתו המעניק תחושה אורגנית מוארת ומאווררת המחמיאה לצבעוניות הטבעית שבין מדפי הסטודיו העמוסים כל טוב. הרגשתי שהאמנית דוגמת את הפַּלֵטָה הצבעונית של החוץ המקיף את הסטודיו שבו חשכת הליל ואור הזריחה פוגשים באבן, בירוקת ובאדמה.
בעבודותיה מתכתבת גולדשטיין עם תולדות האופנה, ודומה שהמרווח המשתנה בין סוף הגלזורה לשפה החשופה של החומר כמוהו כרווח בין קצה גבול של בגד לעומק חשיפה של קרסול. לעיתים ההצצה לגוף הכלי היא גם בקו האמצע של הביקיני.
גולדשטיין פועלת כבר 28 שנים בחומר ויוצרת בטכניקה של משטחים וגזרות חומר כלים לשימוש יום-יומי לטקסים ולהרגלים שלנו. הכלים מוקפדים ואמינים, והשימושיות החשובה לה כל כך מניעה אותה לבחור בגלזורות ייעודיות שפיתחה עם השנים – גלזורות משי האופייניות לה – ולמשוך אותן לטמפרטורות גבוהות המסנטרות את החומר עד תומו.
השליטה המוחלטת של גולדשטיין בצבעוניות של פני השטח של הכלים מעידה על התבוננות עמוקה בעולם החומר, והיא מאפשרת לחומרים את מרחב הפעולה הנדרש להם ובעיקר מחבקת את הבלתי צפוי, בדומה ליחס החם ולפתיחות של לורי ללקוחות הסטודיו, והייתי אומרת לבני אדם בכלל.
סדרה מעניינת שמעסיקה את גולדשטיין בעשור האחרון היא סדרה של כלי ואריחי הקולאז' שלה. לדופנות החומר של מכלי הסדרה היא מצמידה דקאלים מונוכרומטיים של דימויים אינפורמטיביים המספרים על תולדות הלבוש, פיגורות גרפיות המאורגנות בתצוגה על במה ובדריכות של מאחורי הקלעים, כאילו ממש עוד רגע קט יעלה המסך לקראת המערכה הראשונה שאותה לורי ממסגרת בקווי לאסטר זהב.
תחושה זו מתיישבת עם העובדה שלגולדשטיין יש רקע אקדמי בלימודי עיצוב לתיאטרון, ודומה ששפה זו מקיימת תנועות זום אין וזום אאוט מאפיון חלל ומרחב תצוגה עד למפגש בין הפרפורמר לבגדיו ולאביזריו.
את התנועה שלורי מחפשת לקיים על "במת כלי השולחן" היא מממשת דרך עקבות של העשייה בסטודיו: מריחת המכחול הגלויה, קו חופשי מוזהב, טפטוף צבע ועיוות א-סימטרי קל – כל אלה הם סימנים מבורכים מבחינתה, והיא משאירה אותם וקוראת לעין לנוע דרכם בשעשוע מסוים.
אי אפשר שלא לתהות על פשרה של הטמעת דקאלים מסוימים אלה בגופי הכלים מעבר לערכי האסתטיקה. גולדשטיין מסבירה שיש קשר מובהק בין הסטטוס של מעמדה החברתי המשתנה של האישה לאורך הרצף ההיסטורי לחוסר הנוחות שהבגד מציע ללובשו. ואולי רק כדי לאזן את העובדה ההיסטורית הזאת, הגזרות הקרמיות שהיא עצמה מציעה דרך כליה קוראות תיגר על התפיסה המיושנת המגבילה ההיא, ומרכיבות בחיבוריהן כלים נוחים ושימושיים להפליא.
רחובות
גם הרחוב העירוני השלֵו לא יכול היה להכין אותי למפגש עם הסטודיו של שמחה אבן חן.
דלת פלדה שעליה כתובים מספרי טלפון לשעת חירום נפתחת בכבדות ומגלה מאחוריה סטודיו עמוק, מסודר ומצוחצח למשעי. הסטודיו רחב ידיים, אפילו רחב גפיים, וקיר זכוכית עצום קבוע לאורך הצד הצפוני שלו ומחזיק בהצלחה תקרה גבוהה, היכל אור לתצוגת פאר העשייה. היצירות האמורפיות, המזכירות מרחוק דימוי של כתם צבע, נחות על מדפי אוויר לבנים, והן מלכודות אהבה גם לאור מסביב וגם לאלה הנמשכים לאסתטיקה ולניקיון התנועה והחומר.
אין שם דברים מיותרים, מה שלא עובר את הסף המוקפד של אבן חן או שאינו הכרחי להמשך המחקר נזרק ומפנה כלאחר כבוד את מקומו לדבר השלם הבא.
אבן חן יוצרת בחומר כבר 26 שנים. היא בונה רצועות חומר ממשטחים ומשלבת אותן לקונסטרוקציה מעניינת. מצד אחד היא אמנית מדענית, רצינית וממוקדת ומצד אחר היא נהנית מהשעשוע שהמפגש הצורני מזמן לה ביצירתה. כשמה כן היא: שמחה ואבן וחן.
רוב העבודות שלה מתחילות מגלגל בצורה כזו או אחרת ומתכתבות עם זיכרון ילדותה – ביקורים תכופים בבית המלאכה למיכון חקלאי של אביה, שהכיל בין השאר צינורות מתכת גליליים ארוכים, קוד צורני מובהק בשפתה.
אצל אבן חן הצבע הוא המנוע, וגם הוא מעגלי במידה מסוימת – הוא נקודת המוצא למחקרה וגם נקודת הסיום. אם בהתחלה היה נדמה שהמשיכה הטבעית שלה היא בראש ובראשונה לטכניקה (כמי שהתמחתה בטכניקת Naked-Raku), מתברר שסקלת גוני השחור והלבן היא שהייתה בראש מעייניה ותפקדה כשאלת מחקר שהציבה לעצמה. בחירת הטכניקה המעושנת, מבחינתה של אבן חן, הייתה אמצעי בלבד להשגת המטרה ולא נבעה מהרצון להעמיק בה ולהיצמד אליה. היא הייתה רלוונטית כל עוד שירתה אותה להשגת התוצאות הצבעוניות שאליהן שאפה.
ב2017 במסגרת הזמנתה לרזידנסי בסין היא התנסתה לראשונה בעבודה עם פורצלן. שם תרגמה את הסקלה המונוכרומטית השגורה בשפתה לחומר הגבוה, ובאיזה פרץ של סקרנות ואומץ התנסתה בסגול ואדום. מאז הצבעים חזקים, מגוונים ונוכחים יותר. קשה להתעלם מההשפעה הרגשית המובהקת של הצבעוניות העזה בעבודותיה על הצופה, צרכן האמנות. הצבע על סלילי הגלילים האמורפיים המשולבים והשזורים זה בזה ביצירותיה אינו אטום. דוגמאות גרפיות של קווי אורך, קווי רוחב וגריד ריבועי הם חרכי הצצה לגוף הפורצלן הלבן.
אי אפשר שלא לקשר את שפת העיצוב הנקייה והמינימליסטית הזו לעבָרהּ כמדענית במחלקה לביוכימיה באוניברסיטה העברית. סגנון זה מרפרר באופן מובהק לאותו נייר המילימטר שעליו הציגה כמדענית את מסקנות המחקרים שערכו היא וצוותה. אם פעם שיקף הנייר המרושת תחת ידיה תוצאות מדעיות הקשורות לתרופות ותאים, היום הנייר כבר מציג את עצמו כתוצאה אמנותית. הוא סובייקט המכיל את תנועת קריסת הפורצלן לתוך מופע של השחלות וקיפולים, את שיווי המשקל המבטא את המתח בין האורגני לעיצוב המוקפד וכמובן את מסקנות מחקר הצבע החומרי.
"גם אם חשבתי שאני מבינה, אני בעצם לא כל כך מבינה את התהליך", מודה אבן חן. ואני לא יכולה שלא לחשוב שדווקא גישה זו היא שלא נותנת לסקרנותה מנוח. לא די לה בתוצאה הייחודית, החד-פעמית, והיא תמיד מחפשת את אתגר המחקר הבא. דומה שאופן הפעולה המדעי נשתרש בה כקרמיקאית. היא מחליפה את הנתונים בשאלת המחקר (מינונים, כמויות, מידות וסוגי חומרים) ובודקת בקפדנות את התוצאה.
פעולתה האמנותית של אבן חן בסטודיו היא לדבריה אלגוריה לחיים הלא צפויים, מלאי ההפתעות, שהם מאוזנים יותר ופחות אבל תמיד בתנועה. הגישה הזאת מזמנת בעיני מרחב להתפתחות, לריגוש וללמידה, וכל אובייקט בה הוא תמיד נקודת ציון בדרך למחקר החדש הבא.
מזכרת בתיה
בין מבנים לשימור ברחוב המושבה נגלה קיר סגול שבו קבועה ויטרינה קטנה ובה פריטי קדרות מתחלפים. קו מתכת תכול ומסולסל מצייר כד וזוג ספלים, לוגו הסטודיו, ומתחתיו אותיות בצבע חול מכריזות "אודי צ׳רקה – מרגישים את האמנות בידיים".
שביל צדדי מוביל אותי אל מאחורי הקיר למבואת כניסה שבה נערכת מלאכת מחזור החומרים ושם גם מטופחות אדניות פרחים ותבלינים.
הסטודיו ריבועי, ממוסגר בזוגות אובניים שפניהם פנימה, אל לב הסטודיו, שם ניצב שולחן עתיק עשוי עץ הקובע את מקום מושבו של המאסטר המנצח על תלמידיו ממרום 35 שנות עבודתו בחומר.
מימין גלריה קטנה שקבועים בה מדפי תצוגה לכלי פורצלן של צ'רקה כמו שורות מחברת שבה פרושים עקרונות, מחשבותיו. כלי קדרות המשלבים באופן לא צפוי חומרים מנוגדי תכונות: חומר שחור גס ופראי יחד עם פורצלן שעליו חרוט כְּתב המנזיל מתוכו קובלט שנמרח. שעשע אותי מראהו של כלי פורצלן שעל דופנותיו קבועה הכתובת "קיר אמן". וזה מתקשר בדיוק למרחב האמנותי שצ'רקה פועל בו ומזוהה איתו.
לא ברור לי אם הסטודיו קטן או שמא חריצות העשייה שפניה גודש של מדפים עמוסי כלים ותוצרים היא שמעניקה תחושת צפיפות נינוחה.
צ'רקה, שתמיד אהב אמנות ומלאכת יד, הגיע בגיל 17 ממש במקרה ללמוד קדרות בסטודיו של ישראל שמואלי, ומאז הייתה ברורה לו דרכו. גם גיוסו כחייל קרבי לא הפריע לו להגשמת ייעודו, וברגילה הראשונה קנה אובניים, התקין לעצמו סטודיו במחסן שבחצר בית הוריו ובכל רגע נתון התיישב לעבודת גלגל. עם סיום השירות הצבאי עבר לשנה לקיבוץ, ואחותו, שלמדה במדרשה לאמנות, הפצירה בו לבוא ולשמוע את פיליפ רנצר שהיה אז מרצה במחלקה. מתוך סקרנותו נשאר לשמוע שיעורים של אמנים נוספים. מפגש משמעותי זה עם עולם האמנות גרם לצ'רקה להרגיש שהוא לא מבין מספיק לעומק את המידות והעקרונות שלפיהן נקבעת אמנות טובה, ומתוך הרוגז והתסכול הוא הרגיש שהוא חייב ללמוד שם. מאז צ׳רקה חי בשני עולמות מקבילים: במדרשה למד ועשה אמנות, ולפרנסתו קידר. הרעיון שהעבודה בחומר וההוראה הקרובים לליבו יהיו הפרנסה – "חיים ודלק", לדבריו – אִפְשר לו בסופו של דבר לעשות אמנות.
זהותו היהודית מונכחת בעבודותיו – דימויי כיפות מפוסלות או חלולות מטפטפות קובלט ומזכירות שד. הכיפה כצורה קדרית היא מאוד פוליטית מבחינתו: הוא נולד כילד דתי, ומגיל ארבע קבעו אותה על ראשו. "להסתובב במדרשה לאמנות בשנת 1995 כשרבין נרצח ואתה היחידי עם כיפה זה הרבה יותר מילד שאמרו לו לשים כיפה על הראש. אתה הופך להצהרה פוליטית". צ'רקה הרגיש שמשייכים אותו לציבור מסוים והופכים אותו בעל כורחו לשליח ציבור. התגובה שלו, כמו בכל קושי, תסכול או אתגר שהוא פוגש בחייו, היא התמודדות ישירה ובועטת דרך האמנות. ופה – דרך הכיפה.
תרבות הדווקא מניעה את צ'רקה בסטודיו ונוכחת בכל עבודותיו – להתריס נגד מוסכמות, לעמוד מול מה שמצופה, להראות את מה שקשה, את מה שאסור, לצחוק על מה שדבקה בו הילת קדושה. ספל הפורצלן יכול להכיל ציור של חמור כחול וגם דקאל של האפיפיור, ומסביב בלאסטר זהב ציור של כיפה, ממש כמו שחומר שגופו שחור ומגורגר יחבור בתרבות כלאיים עם מסורת משובשת של פורצלן כחול-לבן.
שנות הניסיון ויכולות הקדרות המפוארות שלו נתנו לו את האומץ לצחוק על הפורצלן הזה, על המסורת של אלפי השנים שלו. בואו נקמט אותו, נדביק לו מישהו שלא מתאים לו בשידוך – לא בצבע, לא בתכונות ההתכווצות, לא במקומות הרעיוניים שהוא מרפרר אליהם. את הסדקים שנוצרים בפורצלן הוא מברך, כמו היו חריצי כותל לנעוץ בהם פתקי שאלה, רעיון או השערה.
צ'רקה משאיר דרך עבודותיו הצעה להשתמש בחומר כדי לעשות אמנות. קריאה שיש בה הזדמנות לצמצם את הפער, לתת טעמים אחרים לשפות השונות ולהפגיש את המקבילים המרכיבים בסופו של דבר את זהות יצירתו.
בחזרה לנתניה
ישובה בסטודיו מול מקלדת. אצבעות יבשות מפורצלן מתקתקות. סביבי חומרים במצבי צבירה שונים. מקצתם רוויים בעבר ומסורת, מקצתם מגשימים הווה שאיננו גמור וידוע, ומקצתם טומנים בחובם עתיד פונקציונלי מפואר. ואני מהרהרת על המסע הקטן הפנים-ארצי שרק התחלתי, על מחשבות על דרך חיים ויצירה, על מקום הפעולה, על שיח ועל התקרבות בין-אישית.
כאן ננעצת ההבנה שאנחנו, אנשי רוח האמנות והחומר, נעים תמיד אחורה קדימה.
אחורה המתכתב עם החוויות האוטוביוגרפיות של האמן – למשל הסיב החומרי והפרקטל הרפטטיבי המזוהים עם סגנון עבודותי והשתרשו עוד משחר ילדותי כשפה בהשפעת התרבות הפרסית והטורקית מבית הורי – ותנועה קדימה המתרגמת תגובה למחקר, לדרך, לסובייקט חומרי, שבבבואתה משתקפת שאלה מסקרנת, מקורית, חדשה.
כוכבית בן עזרא גולדנברג – אמנית, מעצבת, אוצרת וכותבת תוכן; בוגרת בהצטיינות של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל; בוגרת קורס אוצרות אמנות עכשווית של היחידה ללימודי חוץ בטכניון בהצטיינות יתרה; בוגרת מלגת "סטודיו ראשון" של בית בנימיני; מציגה בתערוכות בארץ ובחו"ל ומלמדת ויוצרת בסטודיו בנתניה.
