עמוד הבית

עיונים

עיונים

השקפות

השקפות

התרחשויות

אסתטיקה של התפרקות

שיחה אופטימית עם האמן והאוצר מארק צצולה על התפוררות, אובדן והרס בעקבות תערוכת היחיד שלו "Disintegration"

מראה הצבה מתוך התערוכה "Disintegration", גלריה בית בנימיני, פורצלן ומתכת, 2023.

אנחנו קובעות עם מארק צצולה ריאיון בזום אחרי פתיחת התערוכה שלו "Disintegration" בבית בנימיני. "ככה תוכלו לדבר בשקט בלי שום הפרעה", כותבת לי שירה סילברסטון, עורכת "טקסטורה". "בוודאי", אני משיבה לה וחושבת על הסערה שמלווה את הימים של הקמת תערוכה חדשה, את ימי הפתיחה ואת שיחי הגלריה הראשונים. ימים שמתישים בקלות גם אנשים צעירים יותר מבן שיחי – יוצר, אוצר, מעצב ואמן, צעיר נלהב בן שמונים. וכך אנחנו נפגשים מחדש, שבועיים אחרי הפתיחה, בשבת בצהריים, על הקו שבין פולין לתל אביב.

בזמן שאני בודקת שהכול מחובר ושהזום עובד ומקליט, אנחנו מדברים על מזג האוויר המשתנה, על הקור שמפנה מקום לרסיסים של אביב. "היום יום יפה כל כך אצלנו בפולניה. שמש, אביב ממש", הוא אומר. זוהי פתיחה אופטימית לשיחה על תערוכה שנוגעת בהתפוררות, בחשש מאובדן החומרי, האנושי, התרבותי. ומארק, בדיוק כפי שאני זוכרת אותו מירושלים, סוער ומדויק, קולח ורגיש, נמצא כל כולו בכאן ועכשיו, ואין בו טיפה של נוסטלגיה מתרפקת, אלא שלל אבחנות מדויקות על חומר וזמן, יצירה וזיכרון.

רגע לפני שנדבר על התערוכה בבית בנימיני, רציתי להקדיש כמה שאלות לתערוכה שאצרת בעבר -"The Object Factory" בטורונטו ובניו יורק (2009-2008) 

מארק צצולה, "Covid", יציקת פורצלן, 2021.

"בטורונטו זה היה מהלך בין-לאומי גדול בתקופה מעניינת שבה העיצוב התחיל להיות יותר משוחרר. בשנות השמונים מעצבים צעירים התחילו לעשות ניסויים בעיצוב לא כדי לייצר מוצר, אלא כדי להביע כוונה שקשורה בחומר, בשימוש שעושה בו האדם וביחסים ביניהם. בתקופה הזאת הייתה אווירה בין-לאומית שאפשרה ליצור עבודות מאוד מיוחדות שמבוססות על רדי מייד, ולא כפי שהיה מקובל עד אז. אמנים לקחו אובייקטים ושינו אותם, יצרו אימפקט על האובייקט כדי להביע משהו. זאת הייתה תקופה מאוד צבעונית, וזה עודד אותי להקים תערוכה בין-לאומית שבה יכולתי לצרף את כל הרעיונות האלה שראיתי באנגליה ובהולנד של אותה תקופה ולהצביע על השינוי שהתחולל בעיצוב בתחילת שנות השמונים המוקדמות".

מדוע לדעתך מעצבים פנו לאקספרימנטים אמנותיים?

"קחי לדוגמה את דרוך-דזיין (Droog Design), דוגמה פנטסטית של קבוצת מעצבים שמגיעים מדיסציפלינה של עיצוב תעשייתי ועוזבים אותה לרגע כדי לעשות כל מיני אקספרימנטים באובייקטים שהם אלמנטים בין עיצוב לאמנות. בתערוכה הצגנו חפצים לא שימושיים. דרוך פעלו במרחב שבין השימושי לאמנותי ושינו את האובייקטים שיצרו כך שיביעו רגשות ומחשבות. בכך הם פרצו את גבולות הדמיון של אמנים ומעצבים באותה תקופה והניבו המון עבודות. 

מארק צצולה, "Disintegration", יציקת פורצלן, 2023.

עוד בביאנלה לקרמיקה ישראלית, שאצרת במוזיאון ארץ ישראל ב-2004, התגבש הרעיון של הצגת חפצים "לא שימושיים". מעניין אותי לשמוע את נקודת המבט שלך כאוצר על הבחירה הזאת. הלוא לאורך שנים התפיסה שליוותה את שדה היצירה הקרמי בארץ הייתה תפיסה מסורתית שעל פיה האובייקטים הקרמיים הם אובייקטים שימושיים ולא אמנותיים. 

"עוד לפני הביאנלה היה אפשר לראות בארץ כמה ניסיונות מאוד מוצלחים ועבודות ברמה גבוהה מאוד. גם בביאנלה וגם בתערוכה 'Object Factory' הצגתי חפצים מופשטים אמנותיים לצד חפצים שאולי לא נקרא להם מסחריים, אבל הם כאלה שאפשר לקחת אותם הביתה ולהשתמש בהם. הקהל כבר קיבל את העובדה שיש כיסא שאי אפשר לשבת עליו או כוס שיש לה חשיבות צורנית, ויזואלית, אבל היא אינה שימושית. אולי זו הייתה החשיבות של התערוכות האלה – שהן היו הזדמנות להציג את המחשבות החדשות של המעצבים על התפקיד של החפצים בחיים שלנו ואולי על התפקיד של עיצוב בכלל. 

"הצלחנו דרכן לקרב באמת בין עיצוב לאמנות. אני חושב שמדובר בדינמיקה של התפתחות. מכיוון שגם באמנות וגם בעיצוב יש כל הזמן תנועה, העיצוב משפיע על האמנות, והאמנות משפיעה על העיצוב. יש אינטגרציות בכל כך הרבה תחומים. בשנות השמונים חופש המחשבה וחופש ההתבטאות השפיעו על כולנו, והעיצוב לא יכול היה להיות מנותק מהדינמיקה התרבותית הזאת. הוא קיבל על עצמו תפקיד פחות מסורתי-שימושי ויותר רגשי, ומעצבים רבים הרגישו שיש להם הזדמנות להתרחק מתהליכי הייצור ולעשות משהו מטורף ושונה. את העבודות האלה לא מכרו אלא הציגו רק בתערוכות. העבודה שלהם, שהייתה פורצת דרך, הדגימה את החשיבה הקריאטיבית החדשה, אבל גם יכולת ביצוע מעולה. זה לא היה פחות טוב מחפץ שימושי-מסחרי מבחינת ביצוע, אבל חדש לגמרי מבחינה רעיונית".

האם תוכל לשתף בתהליך העבודה שלך לקראת התערוכה החדשה בגלריה בבית בנימיני? 

מראה הצבה מתוך התערוכה "Disintegration", גלריה בית בנימיני, פורצלן ומתכת, 2023.

"אני חושב שהתערוכה היא תוצאה של חיפוש, של ביטוי ביחס למה שקורה סביבנו. בשנתיים האחרונות אני מגיב בתור מעצב, בתור אמן, בתור אדם שהתקשורת עם החברה חשובה לו, ומנסה להבין איך לבטא את מה שקורה לנו במאה ה-21. העולם סביבנו מסובך, מתפרק, ואני מאמין שיש לי תפקיד כאמן וכמעצב בנושא הזה. כיוון שאני גם מחנך, אני מחפש את הדרך להעביר את התחושות והמחשבות שלי על מה שקורה בעולם באמצעות האובייקט, וכך להעביר את המסר לצופה. העולם מסובך ומתפרק תחת רגלינו, ואני מאמין שאמנים ומעצבים צריכים לא רק לספק את הצורך באסתטיקה אלא גם להזהיר מפני מה שקורה סביבנו ולדרבן אנשים להסתכל על הסביבה שלהם ולהגיב; ליצור אובייקטים שמרחיבים את תפיסת ההכרה לגבי מה שקורה בעולם וכך לעורר את החברה.
"העבודה הראשונה 'Zaam' עסקה בפולניה וביחסים ההיסטוריים בין פולנים ליהודים, מחשבות, רגשות וחפצים שהצטברו לתערוכה אחת. מכיוון שבעבודה היום-יומית שלי כמעצב במפעל אני נמצא בקשר ישיר עם חפצים בכל שלבי החיים שלהם, הייתה לי הפעם הזדמנות לא לייצר אובייקט חדש משלי אלא לקחת אובייקטים קיימים בעלי תפקיד מאוד מוגדר שמיוצרים במאות, באלפים, ומגיעים לבתים של אנשים, ודווקא איתם ליצור משהו אחר. כלים כמו קומקום פורצלן שעובר מדור לדור ויש בו שבריריות ויופי ושימושיות הפכו בשבילי לחומר גלם שמשמש ליצירת אובייקט אחר שאינו שימושי. הפעולה הזאת היא כמו הזמנה או הזדמנות לשנות את האובייקט ולהעניק לו אמירה אחרת. זה לא שחיפשתי חפצים במיוחד כדי לעבוד איתם; אני מוקף בהם, אני מודע לא רק לשימושיות של תוצרים של בית החרושת אלא גם ליופי שלהם, הדקורטיבי, האסתטי, שמחזיר אותנו לתקופות אחרות. בחרתי ליצור אובייקט שאינו יפה ומושלם אלא כזה שיש בו אי שלמות. דרך האמנות אני מייצר ניגוד, יוצר נזק, יוצר הרס או התפוררות, Disintegration. כשאני לוקח אובייקט לא שרוף שעשוי מחומר ומטפטף עליו מים ועוקב אחרי ההתפרקות שלו, אני יכול לראות את הדברים המעניינים שקורים באופן טבעי בלי ההתערבות של האמן. אני בוחר מתי להפסיק את ההתערבות/פירוק/הרס ברגע שאני רואה את השלמות של החוסר. בסופו של דבר אני בוחר בקפדנות רבה מתוך ההתפרקות את מה שיש לו הפוטנציאל והכוח הגדול ביותר להעביר את הרעיון". 

מצד אחד אתה יוצר ומצד אחר אתה הורס.

מארק צצולה, "Kielce Chronicle", שברי פורצלן, דקאל ועץ, 2010.

"נכון, זו סכיזופרניה, אבל זו סכיזופרניה טובה, לא? בדרך כלל כשאני יושב לעבוד, אני יוצר אובייקט שימושי ובעל ערך. אני עובד בפורצלן כבר שישים שנה. העבודה האמנותית מאפשרת לי למתוח את החומריות של הפורצלן למקום שהוא לא מיועד להיות בה. לא אמורים להיות בפורצלן חורים או סדקים, אבל אני בוחר לוותר על החוקים התעשייתיים של הייצור ולשמור על האסתטיקה, להוסיף לה את הרגש. ההרס הזה, השבר, קורה בתנור לגמרי לבד, באופן טבעי, כחלק מתהליך הייצור. זה קורה עם ההתערבות שלי ובלעדיה. האלמנט של ההרס קיים כל הזמן בתהליך הזה. בחלק מהצלחות שאת רואה בתערוכה הסדק כבר נוצר לפני שאספתי אותן וניצלתי אותו. זה קצת כמו כוח עליון, משהו מיסטי, מעט יפני אפילו. אני מנצל את הנזק שנגרם בתהליך הקרמי כדי ליצור משהו חדש. את יודעת שבבית החרושת זורקים המון צלחות? מסה עצומה. לא יאומן כמה זורקים. כך שבאיזשהו מקום אני מרגיש שאני מציל את הצלחות האלה ונותן להן שכבה של ערך מוסף דרך הפעולה האמנותית. מובן שזה באיזשהו מקום גם תהליך אקולוגי – אני מציל דברים מהנזק הטוטאלי שהיה מיועד להם – מעיכה או שבירה. יש בזה משהו יפה ופואטי". 

אני מוצאת בתערוכה שלך מפגש רגשי, חושי ומאוד עכשווי והרבה מאוד חמלה: בינך לבין הפורצלן, בינך לבינינו, בינך לבין עולם החומר, בין הייצור ההמוני והיצירה האמנותית.

מארק צצולה, "Fragmentation", יציקת פורצלן ודקאל, 2012.

"את יודעת, זה לא היה משהו מתוכנן. אני לומד תוך כדי עבודה. אני מרגיש שלצלחת עם שבר גדול יש כוח אמוציונלי גדול, יותר מצלחת שלמה. התחלתי ללמוד את הכוח שיש בהרס, בהתפוררות, וגיליתי את הרגש שטמון באובייקט השבור. דרך העבודה אני מגלה את הכוח שיש בתוך מערכות היחסים בין החומר, הדקורציה וההרס. מהאלמנטים של היצירה אני מרכיב לאט-לאט שפה ויכול לשלוט בעוצמה שלה ובמסר שהיא מעבירה".


הכלים שאתה יוצר ואלה שאתה הורס הם כולם חלק ממערכת שלמה – הסרוויס המסורתי שנדמה שהיום יש פחות ופחות ממנו. 

"כשאני מסתכל על מערכת כלים, על השולחן, אני רואה חומרים: קרמיקה ופורצלן. השולחן הערוך בבית של כל אחד מאיתנו הוא בעצם מפה חומרית של חפצים שיוצרים יחד אווירה אסתטית ושימושית. אנחנו מסדרים את הצלחות ובונים תמונה שלמה על השולחן. אני מאמין שהכלים – קומקום, כוס, צלחת וצלוחית – בונים סביבה שמתארת יחסים בין אלמנטים מנוגדים או הרמוניים. מדובר בתמונה מורכבת ושונה בכל פעם ולא בתמונה אחת. סרוויסים הם צורות שונות שמרכיבות יחידה אחת. זו תפיסה קונספטואלית שמאפשרת לי לתכנן שוב ושוב דרכים שבהן הסרוויס נראה באופן שונה ואחר על השולחן."

נדמה שבארץ פחות ופחות צעירים משתמשים במערכות כלים, אבל נהנים לשמור על כלים שעוברים בירושה ולהרכיב סוג של מערכת כלים שאף אחד לא תכנן.

מארק צצולה, "Disintegration" , יציקת פורצלן, 2023.

"הרבה דברים השתנו במשך השנים, גם בתחום המזון. אנחנו חווים מהפכה קולינרית, וכשאנחנו הולכים למסעדה טובה, האוכל מוגש לעיתים על חתיכת עץ או אבן. הרחבנו מאוד את הדרך ואת האלמנטים שמהם אנחנו אוכלים ואת האופן שבו אנחנו אוכלים. לפעמים במקום לאכול סביב השולחן אנחנו אוכלים על הספה מול הטלוויזיה. במקרה כזה אנחנו לא צריכים את כל מערכת הכלים על השולחן. אולי מספיקה לנו רק קערה. אנחנו מכירים יותר ויותר תרבויות אחרות ולומדים על הדרך שבה אוכלים בהן, וזה משפיע עלינו. ההפרדה בין השולחן והאוכל משפיעה על כולנו. לא מזמן יצרתי קערה שמחזיקים ביד אחת ואפשר ללכת איתה ממקום למקום, מתוך ההבנה שלא כולם אוכלים ליד השולחן. הצעירים הם הכוח שמוביל את השינויים האלה, ואני מסתכל עליהם ולומד מהם הרבה. באיזשהו מקום בתור מעצב אני גם אנתרופולוג שמסתכל על ההתנהגות של החברה ושל הפרטים בה. ההתבוננות הזאת חשובה מאוד, וכשאני מזהה שיש צורך או דרישה, אני מגיב אליה כמעצב. כשאני בארץ, ומישהו שם לי כלי על השולחן ואומר שזה מסבתא שלו בפולניה, זה נהדר; זה מחזיק איתו ערך מסוים. 

מארק צצולה, "Beauty of Imperfection", יציקת פורצלן ודקאל, 2006.

"לצעירים יש החופש והלגיטימיות לנסות דברים בצורה אחרת, והאקלקטיות הזאת, יש בה משהו חדש, משהו שלא ניסו קודם. החופש והלגיטימיות לנסות דברים בצורה אחרת. תחשבי על הצבעוניות שמשתנה באופן הזה, דברים שלא היינו מסכימים לראות יחד חיים פתאום בהרמוניה, למשל צלוחית שחורה וקערה צהובה. כשזה הופך להיות חלק מהחיים שלנו, זה משנה את התפיסה שלנו לגביו, וככה אנחנו מרחיבים את התרבות. יש לי עבודות שנקראות "Form and Color", סדרה של כלים שעומדים על מגש, וכשמזיזים אותם ממקום למקום נוצרת אסתטיקה חדשה. אני בונה יחסים בין האובייקט לאדם. אני רוצה לתת חוויה של יצירתיות למי שמשתמש בכלים. לא רק שימושיות אלא גם אפשרות לשחק איתם. מעניין אותי להסתכל דרך העיניים של המעצב ולהבין איך מחזיקים אובייקט, איך מגישים, איך מחזיקים ידית, איך מוזגים קפה. כל האלמנטים מפעילים את היצירתיות שלי ומעוררים אותי ליצור אובייקט חדש שיש לו תפקיד או שימוש שלא היה קיים עד היום".

זה מאוד מעניין בהקשר של התערוכה שבה הצלחות מבקשות זהירות, איטיות. יש בהן משהו כל כך שברירי ופריך.

"האסטרטגיה לשים עבודות מתחת לוויטרינות זכוכית לא רק מעניקה להם ערך מוזיאלי, אלא גם מחזקת את תחושת חוסר היציבות של האובייקט בחיים שלנו. השקעתי מחשבה רבה בעיצוב התערוכה הזאת וניסיתי להבין איך אני מחזק את הערך של האובייקטים ומונע תהליך של ההתפוררות. הזכוכית במקרה הזה מרחיקה את הצופה מהאובייקט. היא לא רק שומרת עליו מפני מגע, אלא גם מבקשת לעצור את תהליך ההתפוררות ומזמינה אותנו לחשוב איך הנזק הזה התחולל, מה היה התהליך שהוביל אליו ובעיקר מתעדת שני כוחות: זה ששבר את החפץ וזה שעצר אותו מלהתפורר סופית".

לקראת סוף שיחתנו אשמח לשמוע ממך על הצלחות בקומה השנייה. בשיח הגלריה דיברת על השלמות מול השבר.

מארק צצולה, "Classic", יציקת פורצלן ודקאל, 2023.

"הצלחות האלה היו ניסיון לטפל באלמנט דו-ממדי, תנועתי. למצוא דרך לחבר בין דברים שיש בהם ערך תרבותי של שלמות מול אי שלמות. הדמויות שעל גבי הצלחות מבטאות את הגוף האידיאלי בתקופת יוון העתיקה, את הקלאסיקה, את האסתטיקה של הגוף המושלם. רציתי להניח את האידיאלי על הלא אידיאלי וליצור שכבה קונטרסטית. מצאתי למשל צלחת עם שבר ענק וניסיתי לחבר אותה מחדש דרך הדימוי לאובייקט חדש. אני אוהב את הצלחות האלה, הן מוצלחות מאוד. יש בהן כוח אחר ושאלות כמו מה קרה לתרבות לנו, להיסטוריה שלנו. האם התרבות שלנו מתפרקת? מה קרה לאידאות שלנו? לצלחות האלה יש שפה ויזואלית חזקה, מורכבת יותר. פרחים קטנים על צלחת שבורה זה דבר אחד, אבל דמות יוונית אלוהית ומושלמת על צלחת שבורה מייצר שתי שכבות של מידע ושתי שכבות של פרשנות. 

אנחנו משוחחים כבר יותר משעה ולפעמים נדמה לי שמהעבר האחר יושב מעצב צעיר, נלהב ונמרץ, לכן כמו שאשאל כל מעצב צעיר, מה תהיה התערוכה הבאה?

מארק צצולה, "Physical", יציקת פורצלן ודקאל, 2023.

"התערוכה תנדוד לפולניה ותוצג בגלריה שלי כאן, שהיא קצת יותר גדולה ולכן אני חושב שארכיב אותה קצת אחרת. וכמובן, צריך לסיים את הקטלוג. אני לא יודע באמת מה הדבר הבא. התערוכות והקטלוג מסכמים בעצם את השפה שבניתי עד כה, ועכשיו אפשר להמשיך הלאה. אני פועל בצורה די אימפולסיבית; אני מסתכל סביבי ומגיב. שתי התערוכות האחרונות דרשו ממני תעצומות נפש, אז אולי קצת אנוח עד שהדבר הבא פשוט ייוולד.

"לפני סיום אני רוצה להוסיף דבר-מה. חשוב לי לומר שמה שקרה לקרמיקאים בארץ הוא פנטסטי, העובדה שבית בנימיני הפך למרכז כל כך חשוב שנותן מקום גם לעשייה, גם לחשיבה אינטלקטואלית וגם ליצירה אמנותית. הרבה מעצבים לומדים שם, והרבה קרמיקאים מוצאים בו מקום להציג. אני רוצה להגיד תודה לשלומית באומן שאצרה את התערוכה. יש לי הערכה עצומה אליה על המאמץ שהיא עשתה לא רק עכשיו, אלא לאורך כל הקריירה שלה. במדינה שיש בה כל כך הרבה אמוציות ודרמה, להצליח לתת מקום לחומר, לאמנות, ליצירה חדשה, זה כל כך לא מובן מאליו. ואני כיוצר, כאוצר וכאמן, שמח שאני יכול לחיות בתקופה הזאת".

"Disintegration", מארק צצולה, גלריה בית בנימיני, תל אביב

אוצרת: שלומית באומן

גלית גאון – אוצרת, חוקרת עיצוב בישראל, ראש התוכנית לאוצרות בעיצוב של בית הספר ללימודי המשך בשנקר וראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל.

רשמה: לוטם ארז

פואמות

אודות

טקסטורה – כתב עת מקוון של בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית, הוקם במטרה לשמש במה לדיון ער, מעניין, משמעותי ועכשווי על אמנות ועל עיצוב קרמי, תוך התייחסות להיסטוריה המקומית והגלובלית של התרבות החומרית. כמו כן מטרתו לעודד כותבים.ות מקומיים.ות לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה והתרבות החומרית ולקדם דיון מקצועי מתוך תרבות של שיח מכבד וקשוב.

בטקסטורה תוכלו למצוא מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, התרחשויות הכוללות סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות.

כתב העת שואף לפנות לקהל מגוון – הן הקהל המקצועי והן הקהל הרחב – המעוניין להרחיב את הדעת ולהיות שותף לשיח דינמי ומסקרן, העוסק גם בנקודות ההשקה של שדה הקרמיקה עם מדיומים ותחומי ידע מקבילים.

 

חברי מערכת

עורכת – שירה סילברסטון – יוצרת, מלמדת, מנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב; בוגרת המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות, המכללה האקדמית תל חי; לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי במסלול "אודות עיצוב" באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים

עורכת פואמות – שלומית באומן – יוצרת וחוקרת עיצוב, קרמיקה ותרבות חומרית. מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; האוצרת הראשית של גלריה בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית; בוגרת תואר ראשון בעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בוגרת תואר שני במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה; לימודי דוקטורט במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לאדריכלות, טכניון, חיפה.

רכזת מערכת – אליה לוי יונגר – אומנית, מלמדת, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים; בעלת תעודת הוראה לאומנות מהאוניברסיטה העברית.

עורכת לשון – אורה דנקנר

עידן פרידמן – מעצב מוצר, שותף בסטודיו Reddish ואספן של חפצים מקומיים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT – מכון טכנולוגי חולון; חי ויוצר ביפו.

נועה צ'רניחובסקי – אומנית ובעלים של סטודיו קרמיקה בפרישמן, תל אביב. בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאומנות ועיצוב, בצלאל ובוגרת תואר שני במחלקה לקרמיקה וזכוכית ב-Royal College of Art שבלונדון.

אביה חיימי – מעצבת, אמנית, שותפה בסטודיו Cotta לקרמיקה, עיצוב ואוכל. בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל, חיה ויוצרת בתל אביב.