כל אדם שעובד בחומר יוכל להעיד כי זו מלאכה רצופת התרגשויות וגילויים אך גם אכזבות ותסכולים. לא מזמן צפיתי שוב בסרטון שבו גרייסון פרי מספר כיצד הוא מתאכזב בכל פעם שהוא פותח את תנור הקרמיקה ופוגש את העבודות שלו מחדש. הפער בין מה שהוא דמיין שיצא – "הכד המדהים ביותר שאי פעם הכנתי" – ובין מה שיצא בפועל – "הכד השביעי או השנים-עשר בדירוג הכדים הטובים ביותר שהכנתי" יכול להיות קשה מנשוא. פרי מעיד שלעיתים נדרשות לו שנים לאהוב כלים שיצר. הוא מדבר על פתיחת התנור כ"תרגיל בשליטה באכזבה" וטוען שמכיוון שהחומר כפוי טובה כל כך, לא רבים בוחרים לעסוק בו. "זו מלחמת התשה", הוא מסכם.
יש משהו מנחם במילים האלה היוצאות מפיו של אמן בסדר גודל של גרייסון פרי. כל מי שציפה לפתיחת דלת התנור והתאכזב יכול להזדהות עם התחושה הקשה הזו.
היו כמה מקרים שבהם התבוננתי דומעת בעבודות שלי ולא ידעתי את נפשי מרוב אכזבה. כששהיתי בחילופי סטודנטים בלונדון התקשרה אלי מורתי לידיה זבצקי ז"ל לשאול לשלומי ושמעה אותי מייבבת על תנור שלא הצליח. היא אמרה לי אז שאם אני מתכוונת לבכות בכל פעם שאני מתאכזבת מפתיחה של תנור, כדאי שאדאג לאספקת טישו לכל החיים. מאות תנורים אחרי אני יכולה לומר בביטחון מלא שאפילו אני כבר לא בוכה בגלל שריפה לא מוצלחת. אני אומנם מחוסנת מפני דמעות אבל עדיין מאוד מצטערת ומתייסרת על עבודות שלא צלחו בעיני.
שורש האכזבה הוא הפער בין מה שציפיתי (או צפיתי) שיקרה ובין מה שהתרחש בפועל. כגודל הציפיות כן גודל האכזבות, אבל איך אפשר להפסיק לצפות? בציפייה יש גם התרגשות ותקווה ומחשבות שיכולות לרומם אותנו לו רק הייתה מתלווה אליהן תעודת ביטוח שאכן יקרה מה שרצינו וציפינו.
בשלבי העבודה בחומר אנחנו מחליטים שלל החלטות תוך כדי תנועה כשאין בידינו כל הכלים לדעת מה יקרה בסוף התהליך. החומר מעצם אופיו אינו מספק את כל המידע הנדרש כדי לדעת באופן ודאי מה יהיה המופע שלו בסיום התהליך. העבודה בו כרוכה בהבנה שמה שמתרחש בתנור לא תמיד נתון לשליטתנו. דברים רבים עלולים להשתבש בדרך, ולא את כולם אפשר לצפות מראש. שליחת עבודות לתנור היא מהלך שדורש אורך רוח, אימון בשחרור, באיפוק ובסבלנות ותפילה להצלחת כל ההימורים שלקחנו בדרך. באותו סרטון פרי מראה את "אלת התנור" שהכין. היא ניצבת מעל התנור כאיקונה נוצרית ותפקידה להגן עליו ולהדוף התרחשויות בלתי מתוכננות.
הניסיון והידע שנצברו מהתנסויות קודמות יכולים לתרום רבות לתחושת השליטה בתהליך ובתוצאה. נראה לי שזה הסוד של קרמיקאים מנוסים – הידיעה שזה לא נגמר עד שזה נגמר. אולי סך האכזבות שצברו מחשל אותם, כמו גם ניסיונות עבר שהוכחו כמוצלחים בדיעבד או כמלמדים מאוד. אולי במרחק הזמן האכזבה הפכה לגילוי משמעותי עבורם או לסדרה מוצלחת של עבודות. כשלימדתי בסטודיו שלי הייתי מבקשת מהתלמידים לא להיקשר אל הכלים עד שיצאו מהתנור, אך גם ניסיון רב שנים אינו ערובה לשליטה מלאה בחומר, ולעיתים יש הפתעות לא נעימות גם למנוסים שבקרמיקאים.
שיחה עם פסיכולוג הבית עוזרת לי להבין מעט יותר. הוא מפרט בהקשר הזה את המודל הקוגניטיבי (CBT) שמתייחס לשלושה שלבים בפרשנות שלנו למציאות חיינו – אירוע, מחשבה, תגובה. בתוך סדר הדברים הזה האכזבה היא התגובה הרגשית לפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע מסוים. המחשבה היא סובייקטיבית, ולכן סביר להניח שכל אדם יפרש אחרת את האירוע, ומכאן שגם התגובה תהיה שונה. כלומר, אם הוצאנו כלי מהתנור והתאכזבנו, האכזבה היא הפרשנות הסובייקטיבית שלנו ולא האמת האבסולוטית. אבל זו האמת שלנו באותו הרגע.
לרוב אנחנו נוטים לפנות למחשבות האוטומטיות שלנו, לדפוסים הרגילים שלנו. מהלך של שינוי בדפוסים הללו דורש מודעות ומאמץ רגשי שמוקדש למציאת "אוטומטים" חדשים, כאלה שיגרמו לנו לתחושות אחרות. אם אנחנו אכן מרגישים שהאכזבה קשה מנשוא ומשבשת תהליכים ביצירה, זה בדיוק התחום שדורש שינוי.
אחד הדברים שיכולים להקל את האכזבה הוא ההבנה שהתהליך היצירתי הוא מכלול אירועים שמאגד שלל התרחשויות, מקצתן תלויות בנו ואחרות אינן תלויות בנו, מקצתן מספקות הנאה, גאווה ושמחה ואחרות מתסכלות ומאכזבות אותנו. דמות האמן כאדם המרחף בעולמות היצירה ללא שום עכבות ותסכולים היא מתעתעת. אי אפשר אף פעם לצפות שהתהליך יהיה נטול אכזבות ושכל הציפיות יתממשו.
כשאנחנו צופים באובייקט שנראה לנו מושלם, כדאי שנזכור כי הוא נושא מטען של סך התסכולים, הניסיונות והאכזבות של יוצרו וכי כנראה הוא ענה על די ציפיות כדי להיות מוצג לעולם.
ברגע שנבין כי התהליך היצירתי/קרמי הוא דיאלוג ותהליך מתמשך של למידה הדדית, נוכל להתייחס לעבודות שלנו כאל עוד משהו שהחומר אומר לנו, עוד משפט בַּשיחה רבת השנים והרבדים עם החומר, שלב נוסף בהיכרות הכמעט אינטימית שיש בה חשיבות ליכולת ההקשבה לדקויות וניואנסים לצורך התנסויות ולמידה ומידה של סלחנות גם לרגעים שבהם צד אחד לא עמד בציפיות.
צילומי העבודות מתוך התערוכה הקבוצתית אל-כימיה, אוצרת: שלומית באומן, גלריה בית בנימיני, 2021. צלם: דור קדמי
רחלי רוטמן גרג'י – יוצרת, מלמדת ומנהלת הקוביה בירושלים; בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל, ירושלים.
