בחלל התצוגה פרטר שבמרכז תל אביב מוצגת בימים אלה התערוכה "העולם האחד" המחברת בין יוצרות ויוצר מארבע יבשות ושלוש דתות, שאומנם לא הכירו זה את זה לפני כן אך יש בעבודות שלהם הרבה מן המשותף. את המושג "העולם האחד" טבע הפילוסוף הקאריבי אדוארד גליסנט (Édouard Glissant) כדי לציין את הקשרים העמוקים שמחברים בינינו כבני תרבות, ואכן בעבודות שמוצגות בתערוכה באים לידי ביטוי הקשרים האלה. האוצרת סנדרה וייל, שנולדה בשוודיה וחיה בתל אביב מאז שנת 1997, חוקרת זה שנים את האפשרות לפעול מעבר לגבולות וזהויות ולהפוך לאזרחי ואזרחיות העולם האחד. פרט להיותה אוצרת עצמאית היא גם פועלת רבות ליצירת קשרי תרבות בין ישראל לשוודיה ומלווה כבר שנים את קולקטיב קוצ'ינטה – מיזם תעסוקתי ופסיכו-סוציאלי מבוסס אמנויות לנשים מבקשות מקלט מאפריקה.
בתערוכה מציגים ארבעה אמנים ואמניות: אוהד מרומי, מבכירי האמנים הישראלים בארצות הברית שחי ועובד בניו יורק מאז שנת 2003; איראדה ג'ומעה, אמנית צעירה מהעיר טייבה, בוגרת התואר השני באמנויות באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל; ושתי חברות קולקטיב קוצ'ינטה – לינה אוטום ג'ק אגולום, במקור מדרום סודן, שמנהלת את הסטודיו של הקולקטיב, ומברהט גברמרים, במקור מאריתריאה, שעובדת ויוצרת במסגרת הקולקטיב. את החלל שבו מוצגת התערוכה, פרטר, פתח לפני שנה ד"ר רועי ברנד במרכז תל אביב, והמקום מתמקד, לדבריו, בתערוכות בעלות עומק ורלוונטיות עכשווית ובמקביל מקיים דיונים וסדנאות ומקדם מחקר שמשלב בין דיסציפלינות שונות.
בתערוכה זו, מספרת וייל, היא בחרה להתמקד ביחסים שבין אמנות לקראפט, "אותם יחסים שהציתו את המודרניזם האירופי, הישראלי, האפריקאי והערבי. מדובר בשיחה משותפת ועולמית בין יוצרים על כל ההבדלים ביניהם בלי ניסיון נוקשה לאחד ביניהם או לאחות אותם". זוהי לא הנגיעה הראשונה של וייל בקראפט.
מלבד העבודה שלה עם קוצ'ינטה היא אצרה תערוכות שונות שמתכתבות עם התחום – בין במישרין כמו בתערוכה שאצרה בשוודיה לאומני הזכוכית נועם דובר ומיכל צדרבאום, ובין אם בעקיפין בתערוכות שבהן היא משלבת אמנים פלסטיים, צלמים ואמני וידיאו עם אמני קראפט.
את חושבת שלקראפט יש יותר מקום בעולם האמנות כיום?
"בהחלט. עדיין לא הייתי בביאנלה בוונציה, למשל, אבל הבנתי שזה אחד הדברים המשמעותיים שקורים בה השנה. ואפשר לקחת כדוגמה את האמנית האמריקאית שילה היקס (שגם הציגה תערוכת יחיד בארץ לפני שלוש שנים בחלל מגזין III יפו. ר"ב). לפני עשר שנים אף אחד לא קרא לְמה שהיא עושה אמנות. היום היא אחד מהשמות הגדולים בעולם האמנות הבין-לאומי. זה שינוי ענק, ורואים אותו בכל מקום".
הרעיון לתערוכה בפרטר התחיל ברצון של וייל לשלב בין העבודות של מרומי, שאותו היא מכירה כבר כעשרים שנה, לבין העבודות של אוטום ג'ק אגולום מקוצ'ינטה. "בתערוכה הראשונה של אמנות ישראלית שאצרתי לפני הרבה שנים בשוודיה, הצגתי עבודה של מרומי – ציור של נער שעומד על שפת הים בבת ים וצופה לים. היא צוירה באותה התקופה שבה נעשתה העבודה הכי מפורסמת שלו כנראה – 'הנער מדרום תל אביב' – פסל בממדי ענק של נער שחור צנום (הפסל נרכש לפני עשר שנים בכספי תרומה לאוסף מוזיאון ישראל ומאז מוצג שם בתצוגת קבע. ר"ב). מרומי הוא לדעתי אחד האמנים הראשונים שהחלו להגיב לנושא של פליטים, מהגרים ומבקשי מקלט. זה כמובן פסל שנוצר מבעד לעיניים שלו, כאמן מודרניסט, אבל ברור שמדובר בנושא שהשפיע עליו. רציתי לחבר את העבודות שלו עם עבודות המסיכות של אוטום ג'ק אגולום, שאותן היא יצרה עבור פרויקט שהצגתי בשוודיה לפני שנתיים. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הנשים של קוצ'ינטה, שביום-יום מייצרות מוצרים שימושיים כמו סלסילות, תיקים ומחברות, פנו לכיוון של אמנות, כזו שמספרת את הסיפור שלהן. לפרויקט הזה קדמו עבודה שעשו הנשים עם האמן גיל יפמן והוצגה בארץ וגם בניו יורק; ותערוכה שבה השתתפו שלוש מנשות קוצ'ינטה במסגרת שבוע האיור בשנת 2018".
אבל בעצם את כל העבודות שלהן הן יוצרות על פי מסורות מקומיות שלהן, לא?
"כן. את כל המוצרים הן יוצרות בעבודת יד, ויש בהם את המסורת והתרבות, אבל אין בהם את הסיפורים האישיים שלהן, את הביוגרפיה. בתערוכה מציגה אוטום ג'ק אגולום שני גופי עבודות: הראשון והוותיק יותר הוא מסיכות הלבד שיצרה בהשראת סבא שלה ואנשים נוספים בכפר שממנו הגיעה. היא מספרת שאלו עבודות שדווקא מעוררות בה שמחה, כי היא מתייחסת בהן לפסטיבלים שהתקיימו בכפר שלה מדי שנה, ובהם היו כולם מתקשטים ומתהדרים. כשהתחלתי לעבוד עם האמניות של קוצ'ינטה על עבודות אישיות, הרוב הלכו לכיוון של הסיפורים הקשים והעצובים שהן חוו. אוטום ג'ק אגולום בחרה לעשות משהו שמעורר בה שמחה.
"לקראת התערוכה היא יצרה עוד שתי עבודות קולאז' מהבדים של קוצ'ינטה. בעבודה הראשונה היא מתארת את הבית שממנו הגיעה בדרום סודן. מתווה הבתים, אזורי העבודה, החיות והמרחב הציבורי נראים פנטסטיים ונאיביים, כמו מפה מנטלית של מקום אמיתי שכבר איננו קיים. בעבודה השנייה היא משתמשת בטכניקה דומה כדי להציג את אזורי העבודה המשותפים של הנשים בכפר. יש לה עין מדהימה. היא מצליחה להוציא פרטים קטנטנים מחתיכות בד, ועוד יותר מרשימה העובדה שמתוך כל הסיפור הלא פשוט שלה היא מצליחה לייצר הרבה יופי".
מברהט גברמרים, גם היא חברת הקולקטיב, יצרה עבור התערוכה את הסדרה "קנקנים, סירים וכדים". "אלה כלים מסורתיים לשתיית סואה, הבירה המקומית במולדתה, סרוגים במסרגת קרושה", מסבירה וייל. "הסואה, שלרוב מבושלת בבית, היא משקה חברתי שנהוג לשתות באירועים ולאחר עבודה משותפת. בעבודה של גברמרים הזיכרון מתעצב מחומרי העבר. החומרים הרכים שממנו הוא עשוי מקהים את החדות של המשקה ומרככים את הקשיחות של מכל הזכוכית מבלי לאבד את התכונות הטקסיות והשיתופיות".
בין העבודות האלה העוסקות בזיכרונות משתלבות כמה עבודות שונות של מרומי משנים קודמות שקרובות לליבו, כאלה שמצד אחד משמרות את זיכרון הבית ומצד אחר יש בהן הרבה מהמלאכות המסורתיות – עץ, בדים, סריגה. "החיבור עם האמניות בתערוכה מאוד מרגש מבחינתי", מספר מרומי, שכבר הספיק לחזור לניו יורק אחרי שהגיע לארץ לפתיחת התערוכה. "יש מן הסתם פער גדול מאוד בין המקומות שמהם אנחנו מגיעים לעבודה. למרות כל השבירות שיש בלהיות אמן, הכותרות האלה עלולות להציב אותי בעמדה מתנשאת בתור גבר ישראלי לבן ואמן מבוסס. לכן התרגשתי לראות כמה חזק וטבעי החיבור שמתרחש בעבודות עצמן – בפרקטיקה של העשייה, בחומרים, בהבנה של מה זה האובייקט הזה שאתה משקיע בו מגע ומחשבה ופונה איתו החוצה מהאינטימיות של הסטודיו אל העולם".
העבודות שאתה מציג ממשיכות את העיסוק שלך במהגרים ופליטים?
"אני לא רוצה להגיד כלום על פליטים ועל הגירה, אפילו שאלה דברים שמעסיקים אותי ובאו לידי ביטוי בעבודות שלי, כי אני חושד באמנות ובמוסדות אמנות שלוקחים לעצמם תפקיד חינוכי ומבקשים להראות לנו איך להיות אזרחים טובים. מה שבדרך כלל מקבלים מכל זה הם מופעים שמראים כמה אנחנו מוארים ומודעים, מה שנקרא באנגלית Signaling Virtue שמהרבה בחינות מייצר מחדש את הגבולות בין הזהויות כמשהו בלתי ניתן לגישור. האפשרות שסנדרה יצרה למפגש הוא יותר חושני מאשר דידקטי, ולכן מצביע בסופו של דבר על נקודות הדמיון בין הדברים ועל העובדה שאנחנו מדברים באותה השפה. זה ממש יפה בעיני".
אתה יוצר במהלך השנים לא מעט עבודות שמגיעות ממסורות של קראפט. זה מכוון?
תמיד התעניינתי במלאכות יד, נראה לי שזה מה שהביא אותי לאמנות מלכתחילה. אבל כשלמדתי באקדמיה בסוף שנות השמונים, הייתה אידיאולוגיה מאוד ברורה ומתנשאת ביחס לכל מה שקשור בעבודת כפיים. לפי המסורת של דושאן, האמן צריך להיות אינטלקטואל ולהסתיר את הזיעה. הרעיון והשפה הם מה שחשוב. היום אני כבר לא מסוגל לשרטט את הגבול הזה בצורה כל כך ברורה. באיזשהו שלב ויתרתי אולי על השאיפה להיות אינטלקטואל. אני נותן לעצמי יותר ויותר להגיע לדברים ממקום של אינטואיציה ורגש, ואני מקדיש זמן למגע ולמשחק בחומרים. עברו די הרבה שנים מאז שנתקלתי ברעיון מדהים וחדש שמשנה את מה שחשבתי עליו כעל אמנות, ויותר ויותר אני מוצא את עצמי נמשך לחומרים וסיפורים וקומפוזיציות שלא נובעות מרעיון אחד גורף אלא מבנייה מצטברת. במיוחד היום, בעולם שבו אנחנו מוקפים בעיקר בחפצים ברמת הפקה לא אנושית, על כל ההשלכות הפוליטיות של זה והבדידות המייאשת שנובעת מזה, אני פחות מתעניין בקטגוריות של מה גבוה ומה נמוך, מה אמנות ומה עיצוב ומה מלאכה, ויותר מתעניין בשיחה דרך האובייקט".
איראדה ג׳ומעה מציגה שתי עבודות טעונות עטופות בחומריות רכה וקליגרפיה יפהפייה. הראשונה, "נקבה" (أنثى) היא עבודת רקמה על בד זהב. האותיות בה מורכבות מקוביות שנערמות כמו קוביות לגו או לבנים ויוצרות מבנה שנראה כמו מבצר עם צריח או מחנה. בעבודה השנייה היא מותירה חלל ריק על הבד בצורת המילה "אסור" בערבית (ممنوع), ומקיפה אותו באיסורים הרבים שמוטלים על נשים בחברה מסורתית ודתית. "את ג'ומעה הכרתי כשהייתה סטודנטית לתואר ראשון באמנות רב-תחומית שנקר", מספרת וייל. "הזמנתי אותה להציג בשוודיה יחד עם אמנית שוודית-פלסטינית כאחת מקבוצה של סטודנטים פלסטינים משנקר. ידעתי שאני רוצה את העבודות שלה בתערוכה, כי הן התחברו מבחינתי למקום הזה של האישה בבית, למקום של הבית בכלל, לאיסורים שקיימים בדתות השונות ועוד. היא אמנית מבריקה בעיני, ויש ממד מאוד קראפטי בעבודות שלה. היא לוקחת נושאים פוליטיים חזקים והופכת אותם לדקורטיביים".
"העבודות שלי עוסקות בנושאים יחסית קשים, אבל כשמסתכלים עליהן מרחוק ולא מבינים מה כתוב, הן לרוב נראות נחמדות ויפות", אומרת ג'ומעה. "כשאני מתכננת את העבודות שלי אני לא מתכוונת לייצר קראפט, אבל כשאני מסתכלת על התוצאה אני מבינה שבכל זאת יש בכולן ממד קראפטי. העבודות שמוצגות בתערוכה הן מלפני כמה שנים. אני מרגישה שבשנים האחרונות העבודות שלי נהיו אפילו יותר חומריות, לחומר בהן יש הרבה יותר משמעות מבחינתי".
איך הגיבו האמנים עצמם לשילוב הבלתי שגרתי הזה ביניהם?
"אני תמיד אוהבת לערבב בתערוכות שלי בין אמנים מוכרים לכאלה פחות מוכרים, בין אמנים בני דורות שונים ועוד", אומרת וייל. "אני חושבת שבפתיחת תערוכה ובהצגה שלה כולם מתרגשים באותה מידה, בין אם אלה אמניות שמציגות בפעם הראשונה ובין אם זה אוהד שמציג כבר המון שנים בכל העולם".
"העולם האחד", פרטר, תל אביב
אוצרת: סנדרה וייל
נעילה: 16 ביולי 2022
צילומי מראה הצבה מתוך התערוכה: דניאל חנוך
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב זה עשר שנים ומדריכה סיורי אמנות.
