"לחומר יש חיים במרחב", אומרת האמנית לנה גוברמן, "ולאנשים יש חיבור רגשי חזק יותר ליצירה בתלת-ממד. לקַחת משהו דומם ולהפיח בו נשמה זה מעשה בריאה אמיתי".
כבר יותר מעשרים שנה שגוברמן בוראת עולמות ומפיחה נשמה בדימויים דוממים. היא נולדה בבלרוס ועלתה לארץ בשנת 1991 כשהייתה בת 12. "כבר בברית המועצות למדתי בבית ספר לאמנות, וכשעלינו ארצה וגרנו בירושלים למדתי בבית הספר לאמנויות בעיר. את הספר הראשון שלי איירתי מיד אחרי סיום התיכון. זה היה תנ"ך מאויר לילדים, שאת השידוך ביני ובין ההוצאה שלו עשתה אחת המורות שלי בתיכון".
אחרי הצבא למדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל במסלול איור, ובפרויקט הגמר שלה הציגה מה שכינתה "איור תלת-ממדי" – פיסול בפימו של דיוקנאות נשים. עם סיום הלימודים התחילה לאייר במשרה מלאה. "איירתי ספרים, סרטים וגם בעיתונות. נהניתי בעיקר מהספרים בזכות היכולת להתאים את עצמי לטקסט ובזכות החופש שניתן לי. לכן גם בהמשך כשעבדתי במשרה מלאה כשכירה, השארתי לעצמי יום-יומיים בשבוע לאיור ספרים ולפרויקטים האישיים שלי, ואלה גם הפרויקטים שאני הכי גאה בהם. אחד מהם, למשל, הוא ספר הילדים 'ברחוב ירמיהו' (מאת ליבי דאון, הוצאת כנרת, 2008), שכולו קולאז'ים רקומים שיצרתי ביד. עבודה משולחת רסן".
במשך תקופה גם איירה דיוקנאות תלת-ממדיים עבור מדור קבוע בעיתון גלובס, ובהמשך חברה למאייר דוד פולונסקי כחלק מהצוות שעבד על הסרט "כנס העתידנים" של ארי פולמן. בתום שנה של עבודה על הסרט המשיכה עם פולונסקי לפרויקט הבא של פולמן – הסרט "איפה אנה פרנק", שם שימשה מנהלת אמנותית ומעצבת ראשית. היא זכתה שלוש פעמים בציון לשבח בפרס בן-יצחק של מוזיאון ישראל ובפרס שטרן להישגים מיוחדים בתחום האיור.
המפגש הראשון של גוברמן עם הקרמיקה התרחש כמה שנים לפני העבודה על הסרטים. בשבוע האיור בשנת 2016 היא השתתפה בתערוכה קבוצתית בשם "לא למאכל" שאצרו שרה ג'יין חתוכה ודניאל ונטורה בסטודיו 6B בתל אביב. "התערוכה הפגישה בין מאיירים לקרמיקאים וכך פגשתי את פוגי נעים, קרמיקאית שעקבתי אחריה במשך השנים ומאוד אהבתי את העבודה שלה. בפרויקט הגמר שלי פיסלתי בפימו, וכשעבדתי על סרטים פיסלתי בחומר פולימרי, אבל המפגש שלי עם חומר קרמי היה רק כנערה בבית ספר לאמנות, והחומר שנתנו לנו לא היה לי נעים לעבודה. כשפוגי חלקה איתי את החומר שאיתו היא עובדת, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הבנתי שזה מה שהיה חסר לי כל השנים – החיבור לחומר שלא קיים במדיה הדיגיטלית ורוב הזמן גם לא באיור. עוד דבר שהיה חסר לי הוא הממד השלישי. כשאני מאיירת אני נוטה קצת ללכת לאיבוד בפרטים, כי אני מחפשת איזה ממד שחסר לי. בחומר יש לי הכול – גם פיסול בתלת-ממד וגם מצע לצייר עליו".
לסדרה שיצרה והציגה באותה תערוכה משותפת בשבוע האיור קראה גוברמן "עטופה", והיא התמקדה בדמויות קרמיקה של ילדות קטנטנות ששוכבות בתוך מעטפת כלשהי מעולם האוכל – כיסון או בצל למשל. את הדמויות היא יצרה בפיסול ידני בשילוב של ציור, עם אנדר-גלייז מחופה בזיגוג שקוף. "זו הייתה מבחינתי דרך לספר על קשר בין אמא לילדה דרך תזונה והזנה רגשית. מצד אחד יש בקשר כזה את הרצון של אמא לעטוף, ומצד אחר קיים הצורך של הילדה בחופש ובניתוק. העסיק אותי השימוש במושגים מעולם האוכל בתחום של מערכות יחסים. אנחנו אומרים לילדים שלנו שאנחנו רוצים לאכול אותם. אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי שהיא רוצה להחזיר אותי לבטן. היום, במצב הקיים, אנחנו יכולים לשמור על הילדים שלנו רק כשהם ברחם. ברגע שהם יוצאים ממנו אין לנו שליטה, וזה השלב שבו נוצרת החרדה.
"זו הייתה תערוכה מדהימה וקיבלתי תגובות מעולות", מספרת גוברמן על ההתנסות הראשונה בפרויקט קרמי, "אבל הייתי ממש תמימה. כשמתבוננים מבחוץ זו נראית עבודה חסרת מאמץ. חשבתי שאם אני יודעת לפסל ויש לי צבעים לא תהיה לי בעיה, חשבתי שאני יודעת הכול. אבל ברור שלא ידעתי. ככל שלומדים יותר לעומק את התחום מבינים שיש עוד המון מה ללמוד – וכמעט את הכול למדתי מפוגי".
בעקבות אותה תערוכה קיבלה כמה הזמנות לעבודות דומות, ולכן המשיכה מדי פעם ליצור את אותם הפסלים. "לא ידעתי עוד לעשות תבניות אז פשוט פיסלתי שוב את אותם הדברים בכמה עותקים במרפסת קטנה של מטר על מטר ושרפתי אצל חברה. חלק מהדברים הצליחו וחלק לא. זה היה נחמד, אבל נשאבתי להפקה של אנה פרנק שהייתה סופר אינטנסיבית, עבודה מסביב לשעון כולל סופי שבוע, למשך שלוש שנים בערך.
"אחרי שסיימתי את הסרט, הייתי צריכה מנוחה לנפש, ואחרי הגראנד פינאלה בפסטיבל קאן החלטתי שאני לוקחת פסק זמן של שלושה חודשים שבהם אני מהמרת על הקרמיקה לפני שאני מתחילה לחפש עבודה חדשה. אותם שלושה חודשים הפכו לכמעט שנתיים ונמשכים עד היום".
המקום המשמעותי הראשון שבו חשפה גוברמן את עבודות הקרמיקה שלה לעיני הקהל היה יריד "לה קולטור" לאמנות בת השגה, שהוצג באוקטובר 2022 במרכז עמיעד בשוק הפשפשים. "איתי בלאיש, היזם והאוצר הראשי של היריד, הזמין אותי להשתתף בו. החלטתי שאני רוצה להציג בו עבודות קרמיקה, כי רציתי לקבל את הגושפנקה בפעם השנייה, לבדוק מה יהיו התגובות ואם זה מצליח לי.
"הייתה לי תבנית של דמות של ילדה שעשיתי לתערוכה הקודמת, והחלטתי פשוט לצאת ממנה כבסיס. הפעם הנושא הגיע מעיסוק בחיצוניות, בנראות, בסוג של מעטפת שסיגלתי לעצמי במהלך השנים. בתור ילדה תמיד הרגשתי מוזרה. בגיל צעיר הבנתי שאני שונה. יכול להיות שהתחושה הייתה מוגזמת, ואולי זו הייתה רגישות יתר לסביבה, אבל בשביל להגן על עצמי נטרלתי את הילדה השונה הזאת וניסיתי להיראות כמו כולם, להיות כמו כולם. בסדרה הזו לקחתי דמות של ילדה שהיא ניטרלית במקור, חסרת זהות. על ידי טיפול שונה בכל אחד מהפסלים חשפתי בכל פעם פן פנימי אחר, שריטה ייחודית שיכולה להיתפס כמוזרות או כגאונות – שני כוחות שאני מרגישה שפועלים בי מאז שאני ילדה. מצד אחד הצורך לכסות, להסתיר, ומצד אחר הרצון לפרוץ. עם הזמן גיליתי שזה קיים אצל כולנו במידה מסוימת".
התערוכה ב"לה קולטור" עוררה הדים רבים. אנשים גילו את עבודות הקרמיקה של גוברמן, אלה שהוצגו בתערוכה נמכרו והיא קיבלה בעקבותיהן עוד המון הזמנות שהיא מבצעת עד היום. היא עצמה קיבלה את הגושפנקה שחיפשה. "יש לי פה חומר אחד שלא מספיקים לי חיים שלמים כדי למצות אותו. כיוון שרציתי יותר שליטה קניתי תנור משלי, והשלב הבא היה לגשת לקול הקורא לחממת האמנים העצמאיים של יריד צבע טרי".
הסדרה שהציגה גוברמן ביריד "צבע טרי" האחרון במאי 2023 הייתה מורכבת הרבה יותר – גם רעיונית וגם טכנית. "התייעצתי עם קרמיקאים והם אמרו לי לעזוב את הרעיון כי הוא היה קצת שאפתני מדי מבחינה טכנית. גם שם עסקתי בנושאים של נפש וחרדה, מה ששוב זרק אותי לילדות והוליד דימוי של מגדל שעשוי מדמויות של ילדה שהיא בעצם אני. מגדל רעוע מחומר שביר ועדין, שהיה מורכב ומאתגר לבנות, אבל אולי בגלל שאני חדשה בתחום הרשיתי לעצמי להתפרע ולהעז".
גם העבודות בצבע טרי, שכבר תומחרו במחירים גבוהים הרבה יותר, נמכרו כמעט במלואן, וגם ההשתתפות הזו יצרה הד שהוביל את גוברמן ליצור סדרה חדשה של מסכות קרמיקה. על סדרת המסכות היא החלה לעבוד לטובת יריד "לה קולטור" שהיה אמור להתקיים בנובמבר 2023. "זה היה מבחינתי פיתוח של אותו הרעיון. את כל המסכות יצרתי באותה התבנית, כמו את דמות הילדה, ולכל אחת הענקתי טיפול שונה".
אירועי 7 באוקטובר תפסו את גוברמן תוך כדי עבודה על הסדרה. "לא ידעתי אם תהיה תערוכה או לא, אבל לא הייתי מסוגלת לחשוב על פרויקט חדש. העבודה עליהן החזיקה אותי שפויה בשבועות הראשונים של המלחמה. פעלתי לפי תוכנית שהייתה ברורה וסגורה עוד לפניה, אבל כשהתחלתי להעלות את העבודות לרשת, לאנשים היה ברור שיש קשר בין המסכות למצב. לא הייתי היחידה כמובן. המון אמנים התמודדו עם מה שקורה באמצעות עבודות שיצרו לפני המלחמה ובעקבותיה. זאת הדרך שלנו לעבד את המציאות".
זמן לא רב אחר כך היא קיבלה פנייה מיובל סער וחגית פלג רותם ממגזין "פורטפוליו" להשתתף עם אותה סדרת מסכות בתערוכה "עכשיו!" שהם אוצרים בגלריית קופסאות האור ביפו העתיקה ומציגה סדרות של עבודות שנוצרו כתגובה למצב. אף על פי שידוע שהמסכות תוכננו עוד לפני המלחמה, התקבלה ההחלטה להציג אותן בתערוכה, אבל עם רובד נוסף: גוברמן הצטלמה כשהיא מחזיקה את המסכות לפניה, והתצלומים הם שמוצגים בקופסאות האור. "זו סוג של תגובה שלי לעבודה שלי, וזה משנה מעט את המשמעות של העבודות. זכיתי לראות אנשים מגיבים להן, מוצאים קשר רגשי אליהן. הן אולי מעוררות כאבים מודחקים, וזה מרגש גם אותי וגם אותם. כולנו חווינו טראומות – גם לפני המלחמה ובטח אחריה, ואני לא מתיימרת להגיד שאני מטפלת באנשים, אבל אני שמחה שיש לי את ההזדמנות לתת מעצמי לאחרים, ואני גם מקבלת מזה המון חזרה. אני מקבלת אישור של הסביבה, וזה גורם לי להרגיש קצת יותר בנוח בעולם".
את המשך הדרך האמנותית שלה היא בהחלט רואה בעולם הפיסול הקרמי. "אני חושבת שהניסוי די הצליח. כמישהי שקפצה כל החיים ממדיום למדיום אני מרגישה בנקודת הזמן הזו פתאום בבית. המדיום מרתק אותי. אני מרגישה שאני לוקחת את האיורים והציורים שעשיתי כל השנים ומעבירה אותם שלב, ויש עוד המון דברים שאני רוצה ללמוד ולעשות".
רעות ברנע – עוסקת בכתיבה בתחום האמנות והעיצוב ומדריכה סיורי אמנות.
